משבר גיל ההתבגרות של מיתר כהן (19.5) החל בכיתה י', עד שהחריף והגיע לפגיעות עצמיות מסוגים שונים: הפרעת אכילה, חיתוך, אגרופים לקיר, שתיה ועישון בהגזמה: "אני יודעת שתייגו אותי כאובדנית בגלל חוסר ידע, לא ידעו איך להתמודד עם זה נכון. אנחנו דור מאוד אמוציונלי, מנסים לדעת איך לדבר את הרגש", היא אומרת בשיחה עם mako. "כל מי שפוגע בעצמו לא יצליח להכאיב לעצמו כמו שכואב בפנים, הכאב הנפשי הרבה יותר כואב מהפיזי. פגיעה עצמית מגיעה בגלל שכואב לך יותר מדי או בגלל שאתה לא מרגיש כלום. אצלי זה היה גם וגם, הרגשתי יותר מדי ורציתי להרגיש משהו אחר".
מיתר, וכן נערים ונערות נוספים, מספרים בעונה השנייה של סדרת הדוקו החשובה של כאן 11 "מצב נפשי" על ההתמודדות שלהם אל מול ההתמכרות למסכים, על הפרעות קשב וריכוז ועל פגיעה עצמית, וכן על הסטיגמות והבושה שמלוות אותם, ועל היכולת לצמוח מתוך הקושי.
"הייתי ילדה ספורטאית, שיחקתי כדורסל שמונה שנים, הייתי ילדה רגילה, טובה", ממשיכה מיתר. "חשבתי שסיגריות זה מבחן של אלוהים ושבחיים לא אגע בזה. בגיל ההתבגרות אתה כאילו בסדר בעולם, אבל לא כשאתה מסתכל במראה. היום לא נותנים מספיק מקום שזה בסדר לא להיות בסדר, מאוד מלחיצים ומשם קל ליפול".
לדבריה כמעט כל בני הנוער שפוגעים בעצמם תופסים את הפגיעה העצמית כמעין גאולה לכאב הנפשי: "אנשים חושבים שבני הנוער מחפשים ככה יחס, אבל הכאב הזה הוא הדבר היחיד שנותן לך לנשום, זה מקום בטוח, וזה מסוכן. הכאב הרגיע אותי, זה היה המקום המוכר שלי שבו אני מביאה לעצמי את מה שמגיע לי".
היחסים עם הוריה בתקופת המשבר היו אמביוולנטיים. "ההורים שלי גרושים 13 שנה, וכל אחד בנה משפחה נפרדת. אבא לא ידע עליי כלום כי לא שיתפתי, אמא ידעה ורצתה לעזור רק שלא הייתי מסוגלת שהיא תהיה שם. יש משהו בלראות את אמא שלך מפחדת עלייך, את העיניים האבודות שלה כי היא רוצה לעזור אבל לא לימדו אותה איך. זה הוביל לרצון לברוח, למחשבה שאני יודעת מה טוב לי ואף אחד לא יודע ושאני לבד עם זה".
חלק גדול מהיום מיתר בילתה מחוץ לבית, עד שהרווחה התערבה. "זו הייתה תקופת הקורונה, משבע בבוקר עד שלוש בלילה הייתי בחוץ". אז גם מיתר הפסיקה עם הכדורסל, עזבה את בית הספר ועברה לכפר נוער בצפון, אך גם שם המשיכה עם הדפוסים של הפגיעות העצמיות.
"כשעברתי לפנימייה הריחוק הזה עשה לי טוב. הסגל בפנימייה רצה לעזור לי וגם לא ידע איך. הוצאתי שם תעודת אילוף כלבים. בכלבייה הייתה כלבה בשם ציקה, בעייתית והיפרית, חסרת גבולות, שהזכירה לי אותי. יש משהו בחיה שלא יכולה לדבר ושמכילה הרבה יותר. הייתי מגיעה בלילות ובאה לשבת איתה ונקשרנו. היא הייתה מלקקת לי את הפצעים. ציקה הייתה היצור היחידי שהבין אותי, הצליחה לראות את מה שאף אחד לא ראה. כשאסיים את הצבא אני מתכננת לקחת אותה אליי".
שם פגשה מיתר גם את קבוצת השווים שלה, ילדים שהגיעו מרקעים שונים ולכולם היה מכנה משותף: "ילדים של פנימייה עברו דברים וגם הם פוגעים בעצמם. יש לכם את אותו כאב. היו שם מבטים בלי מילים כי לא צריכים לדבר. היו פעמים שחברים עצרו אותי מלפגוע בעצמי. בשיחות עם חברות אני באמת יכולה לספר על הכאב שלי".
על אף שטיפול הוא הכרחי במצבים רגשיים מסוימים, מיתר מבינה בדיעבד שהטיפול התרופתי שקיבלה לא היה נכון עבורה. "שמים פלסטר על פצע שצריך לטפל בו. שום טיפול לא ישנה אם הבנאדם לא מוכן לטפל בעצמו. מה שיעזור לי הוא למצוא משמעות. מעולם לא הייתה לי פריבילגיה לוותר, יש לי משפחה ואחיות קטנות, הבטחתי לעצמי שאהיה תמיד זו שלא מאבדת את זה עד הסוף. יש אנשים שבוחרים להישאר בכאב של עצמם, זה כנראה נובע מרגשות אשם ומתחושת בדידות. אבל להיות בכאב זו בחירה. ברגע שהפסקתי להתקרבן הפסקתי לפגוע בעצמי".
"אני מסתכלת על הצלקות וזה עושה לי טוב"
אחד העוגנים המשמעותיים שמיתר מצאה בתקופה המורכבת שעברה היה הכתיבה. "פרקתי את כל מה שלא הצלחתי להגיד. כשהתחלתי לכתוב פגשתי את עצמי ואת המקומות שפחדתי להסתכל עליהם. יש כאלה שהולכים לחדר כושר או מציירים, ויש כאלה שכותבים. כך או כך חייבים להוציא את הכאב. בכל פעם שרציתי לפגוע בעצמי הלכתי לכתוב. בהתחלה הראיתי למדריכים ולחברות טובות, בהמשך התחלתי לפרסם באינסטגרם. כשכואב לך אתה חי. בלי כאב לא הייתי מעריכה את הטוב. עכשיו הכתיבה שלי יותר אופטימית".
היום היחסים והתקשורת עם אמה מאוד השתפרו. "עבדנו על הקשבה, הכלה. ברגע שאמא למדה לכבד את הבחירות שלי בחיים זה השתפר. יש דברים שעושים לי טוב, אני לא ילדה רגילה, אני יוצאת ומבלה, אוהבת לראות זריחות. אמא אמרה לי 'אף אחד לא יכבה לך את האור', ואני הבטחתי לעצמי שלא יכאב לי בגלל אף אחד".
כשהגיע מועד הגיוס, הצבא לא היה מעוניין במיתר, אך היא נלחמה על זכותה לתרום. "ניגשתי לקב"ן ושאלתי אותו אם אני אשמה בעבר שלי, והוא אמר שלא, עניתי לו: 'אז למה אני צריכה לשלם את המחיר? אם לא תתנו לי את האופציה להיות בסדר, אני לא אהיה'. התגייסתי ואני שמחה על זה, כי השירות נתן לי משמעות. הייתה לי דרך לעזור לאחרים ולמדתי מהם. המסקנה היא לא לוותר".
את הצלקות שנותרו כעדות לימים של הפגיעות העצמיות מיתר בוחרת להוקיר ולאהוב. "אני לומדת לקבל שאני מי שאני, וכל הצלקות הן עדות למלחמה ולהישרדות. אני מסתכלת על הצלקות שלי במשך שעות וזה עושה לי טוב, זה עדות לכך שניצחתי ושגם אם רע לי יכול להיות לי טוב".
בעוד כארבעה חודשים היא צפויה להשתחרר ויש לה לא מעט תוכניות לעתיד. "אני הולכת לפתוח עסק. לטייל בדרום אמריקה באופנוע ולחזור עם ספר. היום אני שלמה עם הלבד. המקום הבטוח שלי הוא להיות עם עצמי לבד. אני מאמינה שבסוף זו בחירה. יהיה לכם טוב אם תבחרו שיהיה לכם טוב".