טל אכדרי (31), מהנדס מכונות מעפולה, שירת כחובש קרבי בגדוד 931 בנח"ל. ב"צוק איתן" הגדוד נקלע להיתקלות עם נפגעים רבים. אחד מהם, בו ניסה אכדרי לטפל, היה חבר טוב שלא שרד את הפציעה ומת. "הייתי בהדחקה של האירוע", הוא מספר, "היו לי קשיים בשינה, פלאשבקים, התקפי חרדה, סיוטים, דריכות יתר והרבה מחשבות טורדניות. לא אובחנתי רשמית, אבל טופלתי אינטנסיבית דרך נט"ל למשך שנתיים. הטיפול נתן לי כלים לעבד את הטראומה, אבל לא ריפא את הפצע. האשמתי ואני עדיין מאשים את עצמי שהוא מת".
מספר חודשים לאחר האירוע פגש טל את רחלי, השניים התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים. היא מעידה שידעה על הפציעה כבר בתחילת היחסים אבל לא הבינה את המשמעות שלה. "הוא סיפר לי על כל מה שקרה שם רק שנים אחרי שהיינו ביחד, למרות שהתסמינים היו נוכחים לאורך כל הדרך", אומרת רחלי, "חוסר יציבות במקומות עבודה, חוסר שינה בלילות, חרדות בתקופות לחוצות והסתרה של הטראומה". התסמינים רק החריפו לאחר נישואיהם. בתקופות בהן הוא נדרש לתפקוד גבוה, למשל כשרחלי נכנסה להריון. טל הגיש תביעה למשרד הביטחון והמתין שלוש שנים עד שהוכר כפוסט טראומטי. "ההכרה עוזרת להשלים עם הפציעה, ונתנה לי אישור שאני לא מדמיין".
"אחרי השבעה באוקטובר לא יצאתי שבועיים מהמיטה"
הטריגרים לפוסט טראומה של טל נמצאים בכל מקום. מטוס שעובר בשמיים יכול לנתק אותו באופן מוחלט מהנעשה סביבו באותו רגע. הוא מתקשה לשהות במקומות הומים, כמו מרכזי קניות או הופעות ומרגיש את ההשפעות גם בהתמודדות עם ילדיו. "יש לי פתיל מאוד קצר, כל בכי מתוך שינה מוציא אותי מאיפוס, כל טריקת דלת גורמת להתפרצויות זעם", הוא מעיד, "גם מצבים של חוסר אונים. אם הילד בוכה בידיים ואני לא יודע מה לעשות איתו, זה ישר מציף את הכול".
בשבעה באוקטובר החמיר מצבו של טל באופן קיצוני. "לא יצאתי מהמיטה במשך שבועיים חוץ מלהוציא את הכלבה, לא אכלתי או שתיתי ירדתי 10 קילו בערך. הדבר היחיד שהוציא אותי מהתחתית העמוקה היה כשהמנכ"לית ביקשה ממני להגיע לעבודה כי כולם במילואים". עמותת "אחים לחיים" הציעה לטל ורחלי להשתתף בסדנה טיפולית לזוגות במסגרת מיזם "אדוות להחלמה" של אוניברסיטת בר אילן, שם הכירו זוגות שמתמודדים עם מצבים דומים, וקיבלו כלים להתמודד עם מחלוקות וויכוחים לפני שהם מגיעים לטונים גבוהים.
"היום רחלי היא העוגן שלי וגם הילדים", מעיד טל. "כשיש לי לילה קשה ואחד הילדים מגיע למיטה, אני מחבק אותו וזה עוזר לי להיזכר שאני פה בבית ולא בעזה למרות שהפלשבקים כל הזמן קופצים". רחלי מסבירה שהמפגשים לימדו אותם הרבה על תקשורת זוגית. "למדתי להקשיב ולהבין את הסאבטקסט. אם, למשל, אני מציעה לו פעילות עם הילדים והוא מתחמק, אני צריכה להבין ולהניח לזה ולא לצאת עליו".
"אני זוכר שהסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא אומר לי"
דוד לבנה (38) גויס למילואים במבצע "צוק איתן" ושירת כנהג טנק בחטיבה 7 בחיל השריון. "הייתה הרבה מצוקה פיזית, לחץ וחוסר ודאות לאורך כל החודש. בתוך כל זה נקראתי למספר אירועים שבהם היינו מאוד קרובים לאנשים שנפגעו או נהרגו", נזכר דוד. בוקר אחד ישבו דוד וחבריו עם חיילים בשירות סדיר, שוחחו וצחקו. "כשחזרנו לשטחי הכינוס, המפקד סיפר שהיה אירוע בפלוגה של הסדירניקים, ואחד מהם – גיא לוי מכפר ורדים – נהרג. הייתי בהלם. אני זוכר שהסתכלתי עליו ולא הבנתי מילה. הוא זיהה מה קורה לי ונתן לי מיד משימה כדי להוציא אותי מההלם. זה היה הסימן הראשון לפוסט טראומה".
לדבריו, זו הייתה הפעם הראשונה שפגש במוות באופן מוחשי. "עד אז זה היה בחטיבה אחרת. פתאום היו לו שם ופנים. אני זוכר שבערב שבת אכלנו בשתיקה, הבנו שהחיים שלנו השתנו". ימים ספורים לאחר מכן, טיל נפל באזור בו דוד ויחידתו פעלו רק זמן קצר קודם לכן. ארבעה חיילים נהרגו בתקרית הקשה. בדיעבד הסתבר שהאש הייתה מכוחותינו. באירוע אחר, טיל נורה לכיוון הטנק ופספס בסנטימטרים את ראשו של המפקד שהיה מחוץ לו. "הייתה תחושה שמלאך המוות מרחף מעלינו, ולא יודעים מי יהיה הבא שייפול ומאיפה זה יבוא, זה השאיר חותם".
לאחר סיום המבצע, התפתחו אצלו תסמינים רבים שלא ידע כיצד לפרש. הוא חלה לעתים קרובות, איבד שיווי משקל והתקשה לזוז. "הרגשתי שהגוף שלי משובש", הוא נזכר, "אנחנו רגילים לסיפורים של אנשים בפוסט טראומה שקמים בלילה בצרחות, אבל לא ידעתי שיש מנעד, שגם מה שאני חווה קשור לזה". לאחר מספר חודשים פנה ליחידה לתגובות קרב, נשלח לאבחון קבוצתי ופרטני וקיבל תשובה שמצבו תקין. אחרי שבוע ממוקד של טיפול פסיכולוגי, נשלח חזרה ללא הכוונה או כלים.
"עכשיו זה שנינו מול הפוסט טראומה"
החיים נמשכו כהרגלם לכאורה, עם קשיים שצפו סביב תקשורת בינאישית או לחצים סביב אירועים כמו יום העצמאות, יום השואה ויום הזיכרון, וכן הציון השנתי ל"צוק איתן". לפני שנתיים וחצי השתתף דוד במסע שטח במסגרת עמותת "בשביל המחר", לציון המבצע. העיסוק האינטנסיבי בזיכרונות פתח מחדש את הפצעים, ובתום המסע הוא שב הביתה כשתסמיני הפוסט טראומה גברו.
דוד נשוי לרחלי (32) ולהם שני ילדים (4.5, שנה). רחלי מתארת את התקופה הקשה שחוו: "הוא היה נגעל מדברים, מתעצבן בקלות, לא יכולנו לעשות דברים פשוטים כי לכל דבר היה טריגר והוא היה נכנס לחרדות. כל דבר הזכיר לו מוות. הייתי מתוסכלת כי לא הצלחתי להבין מה הוא חווה, ולא יכולתי לעזור לו. הרגשתי שאנחנו בלי כלים להבין אחד את השנייה".
הקשיים שהתעצמו האיצו את הצורך בטיפול, בתחילה טיפול אישי במסגרת עמותה ובהמשך טיפול זוגי. "הייתה שם המון הכלה והבנה, זה נתן מקום של ביטחון, הרגשתי שאני יכול לשתף בהכול, קיבלנו המון כלים לטפל במשברים בתקשורת, זה יצר אווירה טובה בינינו ושיפר את התקשורת". המבחן הגיע עם התפרצות חזקה של הטראומה בעקבות שבעה באוקטובר, אז דוד נסמך באופן מוחלט על רחלי.
הפוסט טראומה של דוד ממשיכה להשפיע על חייהם הזוגיים והמשפחתיים, אך הטיפול הזוגי שעברו בבר אילן הביא לחייהם איכויות חדשות. "קיבלנו כלים לתקשר את הקושי, ושולבו משימות חשיפה כדי להתמודד עם המציאות כמו להתחיל לנהוג, דבר שדוד נמנע ממנו. הטיפול הציל אותנו ואני מקווה שעוד זוגות שמתמודדים עם פוסט טראומה יעברו אותו. העבודה הייתה משותפת, אני נמצאת היום בעמדה תומכת, עכשיו זה שנינו מול הפוסט טראומה, דוד כבר לא לבד", מוסיפה רחלי.
המשפחה יכולה להוות מקום לצמיחה עבור פוסט טראומתיים
מיזם "אדוות להחלמה" הוא הראשון מסוגו בארץ המתרכז בטראומה מזווית משפחתית. "ברגע שאחד מבני המשפחה עובר אירוע טראומתי, מה שקורה לו משליך על כולם. המשפחה יכולה להוות מקום לצמיחה אם יש לה את הכלים לעשות זאת, ולכן אנחנו מציעים מודלים שונים של טיפול למערכת הזוגית או ההורית, המלווים במחקר שנעשה באוניברסיטת בר אילן", מסבירה פרופ' רחל דקל, ממובילות המרכז.
בין ההתערבויות והמודלים שפותחו, ישנם סופי שבוע קבוצתיים לטיפול בבני זוג שאחד מהם מתמודד עם פוסט טראומה, משפחות המתמודדות עם מצוקה עקב לוחם במשפחה הסובל מפוסט טראומה, לוחמים צעירים המתקשים ביצירת אינטימיות לאחר המלחמה ועוד. המודל הטיפולי מבוסס על מודל שיושם בצבא ארה"ב בהצלחה רבה וכעת בשימוש במדינות רבות.
המיזם החל לפני המלחמה וגדל מאז. "הרחבנו את אפשרויות הטיפול והוספנו סוגי טיפול שמתאימים ומיועדים לאנשי מילואים שחוזרים מהמלחמה, מתוך הנחה שהם לא מתמודדים כרגע עם פוסט טראומה אלא עם מחירים, ואנחנו ורוצים לתת להם כלים פשוטים וממוקדים בפרק זמן קצר כדי להתמודד עם המעבר חזרה לתפקוד במשפחה ובעבודה ולתקשורת".
לתוכנית הטיפול כל אחד יכול להצטרף, ללא צורך בהפניה של מומחה או רופא. משפחה של אדם הסובל מפוסט טראומה יכולה לפנות למרכז ולדווח על הקושי, לאחר שיחת היכרות המשפחה תופנה לטיפול המתאים בהתאם לדרגת הקושי. חלק מהטיפולים ניתנים בזום על מנת להנגישם למשפחות וזוגות מכל קצוות הארץ, חלקם נעשים בבר אילן והשאר בשיתוף עם עמותות. "אנחנו עובדים גם עם ניצולי נובה וגם עם פוסט טראומטיים ותיקים, היה לנו אפילו זוג ממלחמת ההתשה שנשק לגיל 80, הם החליטו לפנות כדי לשפר באמצעות הטיפול את איכות החיים שלהם".
אילו כלים ניתנים למטופלים במסגרת המיזם?
"כיצד לנהל את חיי היום יום, כלים לתקשורת בין בני זוג, הורים וילדים, ובכלל איך לדבר על המצב ומה להגיד. יש נטייה לחשוב שילדים לא יודעים או שבנות זוג חוששות לשאול מה קרה שם, ואנחנו מדברים על חשיבות השיתוף והיכולת להקשיב. אנחנו מדברים על סגנונות התמודדות. אנשים שחוזרים מהמלחמה רוצים להימנע מדברים שמזכירים להם אותה, ולכן אנחנו מדברים על מחירי ההימנעות".
מה הזוגות מדווחים על החיים שאחרי הטיפול?
"טיפולים ארוכי טווח מאפשרים לאנשים שחוו הסתרה, בושה וקושי מאז האירוע הטראומטי, לשתף בני זוג ואת המשפחה המורחבת לאפשר להם להבין את הקושי ולקבל עזרה, להתמודד ביחד ולהיעזר בכוחות המשפחתיים. חלק מהאנשים אמרו לנו שהם הרוויחו בחזרה את הזוגיות שלהם לאחר שכבר חשבו להיפרד", אומרת ד"ר שובל צוקרמן.
עד היום טופלו במסגרת המיזם מעל 200 זוגות, מאז המלחמה חלה עלייה בפניות לטיפול. "חלק פונים עבור עצמם או בני זוג, ולא מעט גופים שנותנים סיוע, כמו מרכזי חוסן או היחידה לתגובות קרב בחיה"א, פונים אלינו מתוך רצון להרחיב את הידע וארגז הכלים שלהם, ואנחנו מדריכים אותם כדי שיוכלו להמשיך ולעשות את זה לבד".