אין כמעט מי שלא שמע על הפרשה של פי דידי, ראפר ואיש עסקים, שנעצר ב-16 בספטמבר ונמצא בימים אלה במעצר בברוקלין ומחכה למשפט - לאחר שהואשם בהתעללות מינית סדרתית וסחר במין. על פי עדויות של הקורבנות שלו, נשים וגברים, דידי היה מארגן "מסיבות מין" שאותן כפה עליהם, והכריח אותם לקיים אקטים מיניים עם עובדי מין בשעה שהוא צופה, "מביים" את הנעשה ומענג את עצמו, ולעתים גם מתעד את האירוע. לאחרונה הגישה אישה נוספת תביעה, על פיה דידי אנס אותה באפטר-פארטי של טקס פרסי VMA בשנת 2000 כשהייתה קטינה. לא מעט ילדים וילדות, נערים ונערות שמעו אף הם על הפרשה המזעזעת, מה שיכול להעלות אצלם לא מעט שאלות. אז כיצד הורים יכולים לפתוח שיחה עם ילדיהם בנושא באופן מותאם גיל? נועה שחם, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרפאת החרדה במערך הפסיכולוגי של מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, עוזרת לנו להבין איך להתמודד.
שיח פתוח
אם ילד לא נחשף לבדו לפרשה אין צורך לפתוח שיחה עליה באופן ספציפי, אבל כמובן שיש חשיבות אדירה לשיח פתוח ורציף על מיניות בריאה ומוגנת בבית, ללא קשר לפרשה, במושגים שמתאימים לגיל. אפשר להיעזר באתרים ומדריכים כגון: "מידע אמין על מין" שמדבר באופן מאוד מקצועי על כל הנושאים האלה ובפרט על ההתאמה של השיח לפי גילים). אם מקבלים את הרושם שהילד נחשף, יש לבדוק למה נחשף - מה הוא ראה/קרא/שמע, מה ילדים אחרים אמרו לו על זה ומה הוא חושב על זה. כדאי לנהל איתו שיחה באופן מסתקרן ולא שיפוטי.
מהם הסימנים שעל פיהם נדע שהילד נחשף למידע מטריד על הפרשה?
יש לשים לב אם הילד נראה מודאג, מתחיל לשאול שאלות בנושא, לא מסופק מתשובות שניתנות לו, מביע תסמינים של מתח. לפעמים ילדים יגיבו בקריאה מוגברת של מידע באינטרנט לגבי הפרשה ולפעמים ימנעו כליל מדיבור על הנושא - כל התנהגות או תגובה קיצונית צריכה להיות משהו שמתייחסים אליו בבית. באופן כללי אנחנו צריכים להיות עירנים לילדים שלנו, להתנהגות שונה מהרגיל, שאלות או תכני שיחה שונים.
כיצד לעזור לילדים להבחין בין עובדות לשמועות?
בשורה התחתונה - זה לא כזה משנה. אנחנו לא עורכי דין, ומה שמשנה זה שיש פה הזדמנות לשיחה פתוחה ובריאה על גבולות בהקשר של מיניות בריאה, בטוחה, הדדית ובהסכמה. עם זאת, צריכים להיות ביקורתיים כלפי מידע שמגיע אלינו מאמצעי המדיה השונים. היכולת לצריכה ביקורתית של מידע היא מיומנות חשובה בעולם המודרני, ולא רק בהקשר של הפרשה הספציפית הזו. ההורים הם כלי תיווך יעיל, ובעיקר הילדים צריכים לזכור שלא כל מה שהם קוראים או שומעים הוא נכון.
מה ההשפעה הפסיכולוגית של חשיפה לסיפורים מסוג זה על ילדים?
חשיפה לאלימות באופן כללי, וגם באופן עקיף, דרך אמצעי התקשורת, עלולה להשפיע באופן רחב היקף על ילדים. החל מתחושות של פחד וחרדה מפני העולם הסובב, עוררות ודריכות יתר כאמצעי זהירות, חיקוי אלימות והתנהגות אגרסיבית בחיים האישיים, ובאופן כללי תפיסת העולם כמקום מסוכן שיש להיזהר בו מפני הסביבה. חשיפה לתכנים אלימים במדיה עלולה לייצר טראומה.
כיצד לתמוך בילדים שמרגישים מוטרדים מהנושא?
קודם כל כדאי לבדוק איתם מה הם יודעים – לאיזה מידע הם נחשפו. בהמשך יש לדבר איתם באופן פתוח ולא שיפוטי. לשאול מה מטריד אותם, ממה הם חוששים. לבדוק אם הם נחשפו לתכנים דומים (אלימות במין) גם במקומות אחרים בחיים שלהם. לחשוב יחד איתם מה יחזק אתם וכיצד נכון לפעול במקרה שהם מרגישים מאוימים בעצמם. לתת להם את התחושה ואת האפשרות לשאול שאלות. לתת להם להרגיש שיש להם את הכתובת ואת הלגיטימציה לספר לאיזה מידע הם נחשפו. כל עוד הם לבד עם המידע ללא הרגעה, הפוטנציאל להשפעה גדל. התפקיד של ההורים הוא גם לתת תמונה רחבה ומאוזנת יותר - גם אם יש דברים רעים קשים אלימים בעולם, זה לא העולם כולו.
ומה אם הילד מביע פחד או חרדה בעקבות הפרשה?
חשוב להסביר שאלה באמת תכנים מזעזעים ומבעיתים, שהערבוב בין מין לאלימות לצערנו קיים ולכן אנחנו רוצים לחזק אצל הילדים שלנו את השיח הפתוח על מיניות. שירגישו בנוח לפנות אלינו כהורים אם הם מפוחדים. במישור ההתנהגותי, אם מתחילה הימנעות כלשהי כתוצאה מהחרדה, נרצה להחזיר לתפקוד שגרתי תקין (למשל ילד חרד שמסרב ללכת לבית הספר בעקבות הפחד שיקרה לו משהו דומה - לאחר שנשוחח איתו ונוודא שלא קורה לו שום דבר מסוכן בבית הספר, נתעקש על הליכה קבועה ללא היעדרויות). במישור הקוגניטיבי כאמור חשוב להחזיק את זה שהפרשות המזעזעות הן לא חזות הכל, להזכיר את הגורמים ששומרים על הילדים בעולם - ההורים, המסגרות החינוכיות, החוקים, וגורמי הביטחון בעולם.