מה למדה מייסדת בית השנטי על בני אדם?

עם הבחירה באה האחריות, ואיתה העצמאות

"בתחילת הדרך נהגתי לרוץ אחרי הילדים שרצו לעזוב. מיהרתי אחריהם במגרש בחניה מול בית השנטי של אותם ימים וביקשתי שיישארו. והם? הם היו מפנים לי עורף. לא הצלחתי להבין מדוע הם עוזבים. הרי ברחוב ינצלו אותם, יאנסו אותם, הם יתמכרו סמים ולאלכוהול. לאחר מרדף חסר תכלית נוסף הגיע רגע ההבשלה והניב פרי של הארה. זה צריך להיות ההפך. אי אפשר לכפות על מישהו עזרה אם הוא לא מעוניין בה. לבחור עבור מישהו אחר פירושו לבטל זכות בסיסית של אותו אדם: הבחירה. הבחירה היא שינוי של הטון, של הקול שלנו: מקול של כאלה המרצים אחרים וחיים את הבחירות שלהם, לקול של מרוצים, של כאלה הפועלים למען עצמם. הבחירה היא התחלת בניית הכוח הפנימי.

מקום בטוח: תחושות אמון וביטחון הן תנאי בסיסי לשינוי

חלק ניכר וחשוב מהקשר ומהחיבור שלנו לילדים מוקדש לבניית האמון הבסיסי. בדרך לשם עלינו לפרק את הפחדים שלנו ואת האמונות ודפוסי ההתנהגות הפוגעים בהם. רק לאחר מכן, הם יוכלו ליצור קשרים בריאים יותר עם העולם ואיתנו בתוכו. עלינו מוטלת האחריות להקשיב לילדים תמיד מתוך נוכחות והכלה מלאים, מבלי להתערער. גם כאשר סיפוריהם כבדים מנשוא. כשאנחנו עדים לסיפוריהם ולרגשותיהם אנחנו רואים אותם ובכך מעניקים להם ביטחון ושייכות. תחושת האמון והביטחון הן תנאי בסיסי לקראת שינוי מהותי. אנו חוזרים ומזכירים לילדים את אומץ לבם, את הגבורה שבבחירה, את הצעדים שהם נוקטים כדי לשנות את מסלול חייהם. אנחנו, למעשה, מציגים להם את הכוח שיש להם.

חלומות: לדעת מה החלום שלך היא יכולת חשובה

חלום לעתיד או משאלה שאנחנו מעזים לבקש הם משקל נגד לכל הזיכרונות הרעים. הם חגורת הצלה במצב שבו העבר הטראומטי מאיים לחנוק את הנפש ולהוציא מהחיים את החשק, שהקיום הוא סבל רצוף וחסר תכלית. חלום מוסיף משמעות לחיים, הוא מגדיר מטרה ששווה לקום בשבילה בבוקר ולשאת בסבלנות, את הקשיים ואת הניסיונות להגשימו. חלק גדול מהילדים שבבית השנטי מגיע כלא יודעים איך לחלום. חלומות לא היו חלק מהעולם שלהם עד שהצגנו בפניהם את האפשרות לחלום. עבור הילדים הללו, כל התגשמות של חלום, ואפילו קטן ביותר, משנה כבמטה קסם את מה שהם חושבים על עצמם ועל העולם הזה. השאלה מה החלום שלך או איזה חלום תרצה להגשים נעשתה לאחת השאלות החשובות שנשאלים הילדים הנכנסים לבית השנטי. חלום הוא תשוקה לחיים, מתוכו זה צומחים ניצנים ראשונים של רצון לחיות כמו בן אדם, ולא כחיה הנלחמת על נפשה. אחד הדברים החשובים שאנחנו מעבירים לילדים הוא שהחולם הופך ללוחם: לוחם הנאבק בנחישות למען חלומותיו שלו, ולמען מימוש הפוטנציאל שלו.

לצאת מבועה: להרחיב את המודעות ולהתחבר לעצמי ולסביבה

אחד ממנגנוני ההגנה העיקריים שהתפתחו בקרב הילדים המגיעים אלינו הוא הסתגרות בבועה. מגיל קטן הם למדו שהדרך היחידה שבה יוכלו לשרוד היא להתגונן כל הזמן ממה שקורה עכשיו או ממה שעלול לקרות, ולא להפנות שום מחשבה למה שקורה אצל בני אדם אחרים. כך הם מאבדים את היכולים להביט החוצה, לראות כוונות טובות ויד מושטת לעזרה ולהיפתח אל מישהו אחר. הבועה הזאת היא גם מחסום, מכשול להתפתחות ולצמיחה. ילד מעורב, שמשתתף בתורנויות, חולק מרחב מחיה, מתנדב, הוא ילד שלומד שלהרחיב את המודעות מעבר לקצה האף. כך גבולות הבועה מתרחבים בכל יום.  

הבעיה עם נתיב של ריצוי

בשלב מוקדם של החיים שלנו אנחנו מתחילים לרצות. ילד העולה על נתיב של ריצוי ממשיך בזה ומחפש את מה שיספק וישמח את ההורים, הגננת, את המורה, את הבוס, את המפקד בצבא. הריצוי הוא חלק טבעי מההתפתחות שלנו כבני אדם אבל בלא מעט מקרים הוא גולש לקיצוניות. בבית השנטי אנחנו מנסים לבנות את המרחב ואת הנסיבות שבהם לא צריך לרצות אחרים, מרחב שאפשר ללמוד בו ולזהות את הרצונות העצמיים שלנו, ועם זה לשתף פעולה עם הצרכים של הכלל. כאשר לא פועלים מתוך פחד וריצוי, משמעות הדבר היא שאין חשש מהתוצאה. לא לפחד מעימות או מאובדן, אלא לפעול מתוך חיבור וקשר אל עצמנו. על אף שהמושגים נראים דומים, הריצוי אינו שווה ערך לנתינה. הריצוי מונע מפחד משינוי, מחרדה מאובדן או מפגיעה, והנתינה היא בחירה עצמאית. הריצוי מקטין אותנו בעוד שהנתינה מעצימה.

השלמה עם העבר מאפשרת לעבור הלאה

האחת לא באה בלי השנייה. הסליחה כרוכה ביכולת לראות את הפגיעה ולהכיל אותה, לא להתנתק ממנה. לקבל את מה שהיה ועבר, ומאותה עת להתחיל לבחור בדברים שונים מאלה שהכירו עד עכשיו. לבחור לא לכעוס עד קץ הימים, לא לנקום ולא לשמור טינה, אלא דווקא לסלוח. כאשר משלימים עם העבר ועם קיומו כפי שהיה, אפשר לעבור הלאה ולהמשיך לחיים בריאים יותר. אם נלמד לסלוח, נוכל גם לחמול, ואין לבלבל בין חמלה לרחמים. החמלה מביעה סולידריות, אחווה ואנושיות. כשלא סולחים, תחושת הקורבנות מנהלת אותנו. כשלא סולחים מאבדים את יכולת נקודת המבט הגבוהה. חיים עם חור שחור ורע. מה שנשאר אחרי הסליחה הוא תחושת שחרור והתמקדות בהווה ובעתיד.

התשוקה לחיים: מסע ההישרדות הופך למסע של ראיית האור

את התשוקה לחיים אנחנו בונים מחדש בסבלנות ובאטיות. אין דרכי קיצור. הילדים זקוקים לסביבה יציבה ובטוחה. יש לעטוף אותם באהבה, לא לחסוך בחיזוקים ובעידוד כדי ליצור שלווה פנימית ורגיעה. רק אז תשוקת החיים יכולה לצמוח ולהתייצב כאשר התשוקה מתעוררת לבסוף, ואיתה ההחלטה להילחם על החיים, על העתיד. אין דבר הדומה לזה. הפנים שהיו כבויות נדלקות ומאירות, הגוף מזדקף. הילדים צועדים לעבר מטרות שהציבו לעצמם, ומסע ההישרדות הקשוח והמפרך שהוכרחו לצעוד בו, משתנה למסע של מגלי עולם, יבשות חדשות וימים. מסע תוסס של תשוקה ושמחת חיים.