במחקר של טאליס שנערך ב-2018 וכולל למעלה מ-40 מדינות, עלה כי האלימות בכיתות בישראל במגמת עלייה, וגבוהה בדירוג ה-OECD. שיעור האלימות בין התלמידים המובילה לפגיעה פיזית עומד במדינות הOECD על 2 אחוזים ואילו בישראל מדובר ב-13 אחוזים, שיעור האיומים והאלימות המילולית בקרב תלמידים עומד במדינות ה-OECD על 14 אחוזים ואילו בישראל – 26 אחוזים.

לאחרונה עלה קמפיין מטעם ארגון "מצמיחים" בהשתתפות שחר טבוך, נופר סלמאן, שיר זוארץ, מאור לוי, עלא דקא ועוד שמספרים על אירועי האלימות שחוו או השתתפו בהם. הקמפיין פונה להורים ומבקש מהם: זה בידיים שלנו, עצרו את השיימינג ואת הבריונות. ארגון "מצמיחים", הוקם לפני כ-17 שנה במטרה לפתח שיטה חדשנית ומדידה להפחתת אלימות בבתי הספר ומתמחה בהכשרת צוותי חינוך להתמודד באופן יעיל עם תוקפנות בקרב ילדים ונוער ויצירת סביבה קבוצתית 'מצמיחה'.

צומחים כל שנה ועדיין לא עונים על הביקוש

למעלה מ-150 אלף אנשי ונשות חינוך, הורים ותלמידים מכלל המגזרים ובכל רחבי ישראל, הוכשרו וחוו את המודל הייחודי שפותח בארגון. יוני צ'ונה, מנכ"ל מרכז "מצמיחים", מספר כי בתוכנית ההתערבות המערכתית שנוצרה במרכז, במהלך שלושה ימים, מדריכי המרכז מגיעים לכיתה ומקיימים מעגלים המשלבים דינמיקה קבוצתית, משחקים שמייצרים תסכול, דרמות והאשמות ולבסוף גם פרגון ורכות. "המטרה היא להפוך את הכיתה לכזו שיש בה אפשרות לשיח אינטימי, להראות למחנכת איך עושים את זה ללא תיאוריה. בשנים הראשונות הבאנו את הידע מגרמניה ומארה"ב, בעשור האחרון אנחנו מביאים אותו מהשטח, מתוך עבודה של 800 סדנאות בשנה בהשתתפות אלפי ילדים בכיתות היסודי (40 אחוזים) והעל יסודי (60 אחוזים)".  

על פי אילו קריטריונים בוחרים את בתי הספר?

"יש רשימות המתנה. אנו צומחים בשנה ב-30 אחוז ועדיין זה לא עונה על הביקוש, גם משום שיש זינוק באלימות בבתי הספר. בשנים 2013 -2018 האלימות בישראל שגם ככה הייתה גבוהה - זינקה. ב-OECD המורחב הכולל 48 מדינות מפותחות, האלימות ירדה משנות ה-90 עד 2010. למרות שהמורים מקבלים הכשרה, האבות הפכו להיות יותר פעילים, לכולם יש ידע בפסיכולוגיה, והצוותים יותר טובים, עדיין בישראל כל סוגי האלימות בעלייה, וזה ממש מקומם".

מהם הגורמים העיקריים לכך?

"המורים אומרים שלא קיבלו כלים להתמודד עם אלימות, לא באקדמיה ולא בהשתלמויות. יש המון פרשנויות לגבי הסוגיה הזו, יש עליות בתחושת הפילוג בין אזרחים, בגלל הרשתות החברתיות והפוליטיקאים. למרות עלייה דרמטית בכסף שמושקע ובמודעות, נראה שלכולם אכפת, אך האלימות לא יורדת. רשתות חברתיות מחריפות סכסוכים, והילדים בישראל נמצאים שם כל הזמן. הם לא יודעים בעצמם לעצור ויכוחים. חייבים להכשיר את המורים לתת להם כלים כיצד להתמודד עם אלימות ברשת. כשיש כלים אפשר להתמודד עם הכול".  

יוני צ'ונה (צילום: מרכז מצמיחים)
צילום: מרכז מצמיחים

"כשהייתי בכיתה ז', ילד מהכיתה שלי החליט לפתוח עלי קבוצה בפייסבוק 'חר האפס'. בכל יום היו כותבים שם אות עד שהפכו לקללות. 'מטומטם, אפס'. ואז אתה פותח את המחשב ורואה: תמות", משתף השחקן שחר טבוך בקמפיין בחוויותיו האישיות מתקופת בית הספר, ובהתעללות שחווה מחבריו לכיתה שפתחו כנגדו קבוצה בפייסבוק ובה קללות ואיחולים קשים.

"אנחנו רוצים לשנות נורמות ומשנים אותן באמצעות מובילי דעת קהל וסלבס, לא באמצעות ילדים שיספרו על הכאב שלהם כי זה לא בטוח עבורם, והם לא יכולים לדעת מה יהיו ההשפעות של זה.  סלבס שעברו חוויות כאלה, נותנים תקווה לילדים שהם לא פגומים ויכול להיות שיהפכו להיות אנשים אהובים", אומר יוני.

"מורים מנסים לכבות שריפות עם עונשים והשהיות"

את אגם שוסטר רובכם מכירים מ"גולסטאריות" ומהסדרה המוערכת "כבודו". אך בשלוש השנים האחרונות היא גם משמשת כמנחה בעמותת "מצמיחים". "במקביל למשחק, כל חיי הייתי בעולמות החינוך והטיפול בילדים. כשחברה שלי, מנחה במרכז, הציעה לי להצטרף, גיליתי חיבור משמיים. התחברתי לשפה ולשיטת העבודה הבלתי אמצעית עם ילדים. אני רואה ניסים גלויים כל יום", מספרת אגם. 

אחד הניסים הגלויים שעליהם מדברת אגם קרה באחת הכיתות שלימדה, בה הייתה ילדה אלימה שאף אחד לא הצליח להתקרב אליה, עד שהגיעה התוכנית של "מצמיחים" לכיתתה. "היו לה קשיים רגשיים מאובחנים, עם דיבורים קשים על עצמה, היא חיה את חייה בכיתה כמו אישיות בלתי רצויה והייתה חוטפת ומחטיפה מכות. אחרי הסדנה ובזכות מחנכת נפלאה, כי מי שמחולל את הנס הן המחנכות שממשיכות לשאת המורכבות, היא עברה תהליך של שינוי, התחילה יותר לדבר ופחות להתפרץ, רכשה אמון במחנכת שלה, ומצאה את נקודות החוזק שלה".

לדבריה, לא פעם מורים שמלמדים מספר שנים בכיתה מסוימת נדהמים כשהם נוכחים בתהליכים שעוברים על הילדים בכיתה. "המטרה לייצר חברה של ילדים שקובעת את הנורמות שלה, שההתנהגות תישאר אותו דבר גם כשהמורה תתחלף. אם יש בכיתה המון ירידות, בסדנא הילדים אומרים שלא נעים להם, כך שילד עשוי להרוויח אהדה אם יפרגן יותר. הרצון הוא שהמעגלים האלה יקרו כל הזמן, ושהמורה יידע לנהל את זה. אם נניח הייתה קטטה או ריב, המורה יציע להם את המשחק החברתי המתאים או ישתמש בזה כהזדמנות לשיח מקרב. המחנכים בארץ בסיטואציה מתסכלת האלימות גבוהה והם מנסים לכבות שריפות עם עונשים והשהיות, והילדים מפתחים יותר זעם ותסכול. לפעמים המורים מקטלגים את הילדים עבור הקבוצה. המטרה שלנו היא להכשיר את המורים, כשמחנכים מאמצים את השיטה הם רואים את השינוי את התהליך, מטרה נוספת שלנו היא שקבוצת השווים עצמה תקבע את נורמות ההתנהגות שלה, שיהיה להם מצפן יותר מכוון". 

אגם שוסטר (צילום: ינאי יחיאל)
צילום: ינאי יחיאל

אגם מספרת שהיא משתמשת בסיפור האישי שלה, על החוויות הקשות שלה כילדה, סיפור שפותח לא רק את הדלת אלא גם את הלב. "אני הייתי הילדה הכי מופרעת בעולם", אומרת אגם, "טורקת דלתות, אלימות, קללות. לא ידעו איך לגשת אליי. ניסו לפתור את הבעיה כאילו אני הכתם שצריך לנקות מהקיר. הייתי ילדת כדורגל הבנים לא קיבלו אותי ולא ידעו איך להכיל את זה אז בין כיתה ג'-ה' חטפתי הרבה פעמים מכות, ואיומים שיהרגו אותי ויאנסו אותי. על אף שגדלתי בבית ספר טוב בירושלים, שידע לתת לי מענה חלקי וזיהה את הכישרון הספורטיבי שלי, אני לא ידעתי איך לאכול את עצמי היו לי התקפי זעם ובכי, הייתי שקרנית פתולוגית, הייתי הודפת את מי שרצה להתקרב, התביישתי שיבואו אליי הביתה, כי באתי מבית עני. חייתי בהמון הסתרה וכוחניות. אם מדריכים מארגון מצמיחים היו באים אליי לכיתה אולי הדברים היו נראים אחרת".

יוני מספר שבמעגלי השיח בכיתות אין שיפוטיות, כולם זוכים באמפתיה: התוקפים, הקורבנות והרוב הדומם. "גם ילדים טובים מארגנים חרמות, בחצי מהכיתות יש ירידות, ככה הילדים שלנו חיים, הטרדות מיניות קיימות בכיתה ד' וגם בכיתה י"ב, תפיסה באיברי מין, הם מאבקים כל כוח ומעמד חברתי, המטרה שכולנו נדבר על הדרך שבה הכיתה תהיה מקום מצמיח שהביטחון העצמי יעלה ולא ירד בה. מבוגרים מנסים לתת פתרונות קוסמטיים, אבל הם חייבים להבין שתוקפנות משפרת מעמד, ולכן אנו עוסקים בתוקפנות שמגיעה מלמעלה, במי שמייצר את הנורמות, כשמקובל עושה משהו יש לזה השפעה".

בימוי: חן שומוביץ

אגם מספרת שפעם שאלה את הילדים איך מרגישים בכיתה טובה, "הילדה הכי אאוטסיידרית אמרה שאתה צריך להרגיש שאתה בבית. ילד צריך להרגיש שייך, שרואים אותו, ושיש למורה שלו כלים לעזור לו".  

ומה עם הכלים שההורים צריכים לתת לילדים שלהם?
"כולם צריכים לדבר באותה שפה, ולהורים אין זמן, אבל חייבים להיות מפוקסים על הדאגה לכך שהילדים שלנו דואגים לאחרים והם חלק מהכיתה ולא שהילדים שלנו לא יהיו קורבנות. הדרך להבטיח את זה היא להיות חלק מקבוצת הורים שדואגת שבכיתה יש דאגה, אכפתיות והתנגדות להדרה או לאגרסיביות. כמבוגרים אנחנו פחות ופחות יודעים מה קורה עם הילדים שלנו. הילדים בישראל הם במקום הראשון ברשתות חברתיות במערב, ההורים חייבים לדאוג שהילד שלהם יהיה חלק מקהילה מצמיחה, ושיגדל בכיתה שיהיו בה פחות השפלות", אומר יוני, "אני גדלתי בנווה יעקב שהייתה שכונה קשה, לא היה לי מחסור חומרי ואני לא מרגיש שאני צריך לתת לילד שלי דברים שלא היו לי בעבר, אבל כן בוער לי לתת לו כיתות טובות יותר מאלה שאנחנו התחנכו בהן, לא בגלל שהתעללו בי אלא כי הכיתה עצמה הייתה אלימה. כדי להיות כיתה מצמיחה, לא צריך כסף אלא צריך קהילה, קבוצות הורים ביחד יכולות לייצר כיתות טובות יותר, עם פחות אלימות. אנחנו מאמינים שאפשר לייצר את השינוי הזה".