אתרי החדשות מדווחים לנו השכם והערב על אסונות הנוגעים לילדים ולצעירים – תאונות דרכים, תאונות ביתיות, מוות לא צפוי בבית החולים ועוד. מאחורי כל דיווח כזה עומדים הורים מרוסקים הנאלצים להתמודד עם הגרוע מכל, ללא שום הכנה. אובדן פתאומי, להבדיל ממוות "כדרך הטבע", מערער את התפיסות הבסיסיות ביותר שלנו – שיש לנו שליטה על מה שקורה, שיש סדר בחיים, שיש היגיון כלשהו בהתנהלות של העולם וששגרת החיים שלנו תמשיך גם מחר. אנחנו מתכננים תוכניות, קובעים פגישות, ונשענים על האמונה שקיימת ודאות כלשהי לגבי העתיד הצפוי לנו.
אובדן פתאומי מוחק את התחושות האלה ויוצר הרגשה קשה של תלישות, של ערעור, שהאדמה נפערה תחת רגלינו. אובדן של ילד נתפס כאובדן הקשה מכולם היות שהוא נוגד את המהלך הטבעי של הדברים – הורים לא אמורים לקבור את הילדים שלהם. כמו כן, כהורים אנחנו דואגים לילדים, מנסים להגן עליהם ולשמור עליהם, וכשקורה אסון כזה מתעוררים אצל חלק מההורים רגשות קשים של אשמה וחרטה, גם אם אינם מוצדקים – שהרי הם לא הצליחו להגן על הילד, לא הצליחו לשמור עליו. הורים שאיבדו ילד או ילדה נמצאים, פעמים רבות, בקונפליקט בין להיות או לחדול. מצד אחד, החיים עצמם והילדים הנוספים (אם ישנם) מחייבים אותם להמשיך לתפקד, ומצד שני האובדן קשה, כואב ומושך למטה.
השלכות האובדן על בני המשפחה
האובדן הקשה משפיע גם על הזוגיות, ולעתים יכול לגרום לקשיים עד כדי פירוק הקשר. לעתים הורה אחד מאשים את האחר, או שדרך ההתמודדות של כל אחד מהם שונה מהותית מזו של השני. כל אחד נשאר בבדידותו, ונוצר פער גדול. גם האחים והאחיות חווים לרוב מצוקה גדולה סביב אובדן פתאומי של אח או אחות. במקרים רבים הם מאבדים, למעשה, גם את ההורים שלהם השקועים בכאב. עבור ילדים, אובדן אח עשוי להיות המפגש הראשון שלהם עם המוות. היות שמדובר במישהו כמוהם, זה עלול לעורר פחד גדול – זה עלול לקרות גם לי ולאחים שלי, ובעצם לכל אחד.
התחושות הקשות לא נעלמות עם השנים. ככל שהחיים מתקדמים, האובדן עדיין נוכח: עכשיו הוא היה אמור להיות בן 10, עכשיו היא הייתה אמורה להיות חיילת – החלל נשאר לאורך כל החיים, וכך גם תחושת הפספוס על מה שכבר לא יהיה.
איך מתמודדים?
הורים רבים לומדים לחיות לצד הכאב והרגשות הקשים, להבין שהם עשו ככל יכולתם ואפילו לנתב את הכאב ואת הצער למטרות שנותנות לאובדן משמעות. חלקם פועלים כדי למנוע מקרים דומים בעתיד, חלקם מנציחים את יקיריהם בדרכים שונות וחלקם עוזרים לאחרים שחוו מקרים דומים.
דרך נוספת להתמודד עם האובדן היא טיפול נפשי משפחתי או פרטני. הרצון להגן אחד על השני ולמנוע כאב, גורם פעמים רבות להורים ולילדים לא לדבר ולא להיתמך זה בזה, וכך כל אחד מבני המשפחה נשאר לבד עם ההתמודדות שלו. בטיפול, המשפחה לומדת לדבר ביחד על הכאב ועל הקושי כך שכל אחד ואחת יכולים להתבטא, והמשפחה לומדת איך להתמודד ביחד ואיך להמשיך להנכיח את המת בחייהם. טיפול נותן לגיטימציה ומקום לכאב של כולם, ולדרכים של כל אחד ואחת להתמודד.
לא לשכוח שגם המשפחה המורחבת זקוקה לעתים לתמיכה. הסבא והסבתא, למשל, כואבים את אובדן הנכד, דואגים לשלומם של הילדים שלהם ולא תמיד נשאר מקום לכאב שלהם עצמם.
איך אתם יכולים לסייע לחבר שאיבד ילד?
לחברים, לשכנים ולסביבה הקרובה קשה, פעמים רבות, לגשת למשפחה שחוותה אובדן פתאומי – אבל חשוב להתגבר על הקושי ולהציע עזרה, כי לעזרה הזו יש חשיבות גדולה. אפשר לקחת את הילדים הקטנים לבילוי או להתאווררות בחוץ (זה חשוב מאוד עבורם), לבשל, לעזור בבית – לאפשר כמה רגעים של שפיות. אם מצבו הנפשי של אחד מבני המשפחה נראה מדאיג, כדאי לשאול אם הוא רוצה לדבר עם מישהו, להציע טיפול או קבוצת תמיכה, ולהסביר שבמצבים כאלה כדאי להיעזר ולהיתמך עד כמה שאפשר ולא לעבור את זה לבד. חשוב מאוד להיות שם עבור המשפחה, ההורים והאחים, גם אם רק להיות נוכחים. אחרי השבעה המשפחה נותרת לבד להתמודד עם החוסר העצום ולכן המשמעות של השכנים, החברים, להיות שם הינה משמעותית מאוד בשלבים האלו.
חשוב לזכור כי אובדן של ילד מערער את התפיסות שלנו לגבי צדק בעולם, כי אין שום דבר צודק באובדן של ילד – זה מנוגד לחוקי הטבע ולכל מה שאנחנו מאמינים בו. לכן, מעגל הכאב גדול במיוחד והאובדן משפיע גם על החברים והחברות, השכנים והשכנות, המורות והגננות וכל מי שהכיר את הילד ואת המשפחה. ברגעים כאלה חשוב להיתמך אחד בשני, להרגיש שאתם לא לבד בהתמודדות עם האובדן ובמקרה הצורך להיעזר בתמיכה נפשית מקצועית כדי ללמוד איך לחיות לצד הכאב.
הכותבת היא עו"ס MSW, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומנהלת קלינית במרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן.