הפיגוע האחרון אירע ברגע שבו אמורים היו לשרות שלווה וביטחון. בשכונה, ליד הבית, בדרך חזרה מבית הכנסת, משיעור תורה, מארוחת שבת. כולנו יכלנו להימצא שם - ברגע ההוא. כך פועל טרור, פוגע בסמלים המוכרים שהייצוג שלהם נוגע בכולנו ובכך, באחת, שומט את קרקע הוודאות ושואב אותנו אל מרחב של אי ידיעה ותחושה של העדר ביטחון שהם קשים מנשוא. ברגעים ובימים שאחרי אנחנו מנסים ליצוק משמעות אל תוך האירועים ולארגן מחדש את האמיתות המוכרות לנו לגבי מה בטוח ומה מסוכן, איך להתנהל במרחב ולהחזיר לעצמנו את תחושת השליטה. ברגעים אלו מעוררות גם השאלות של ההורים: האם לספר לילדים? מה לספר? ואיך להתנהג איתם?
אלו שאלות לא פשוטות. כהורים אנחנו משקיעים משאבים רבים בנסיון להגן על הילדים שלנו, לשמור עליהם בטוחים בגופם ובנפשם וחלק מן ההגנה הזו כולל שמירתם של הילדים מחוץ למעגל הידיעה על כאב, טרור שכול ואבדן. למה לספר לילדים מה שהם לא יודעים ואשר עלול לעורר בהם פחדים ולהציף אותם בחרדות? על אחת כמה כאשר אין ודאות שהאירועים הסתיימו, פוטנציאל הסכנה עדיין כאן, ואי אפשר להבטיח לילדים ש"עכשיו הכל בסדר".
אולם דווקא חששות אלה והרצון להגן עליהם ולפתח את יכולות ההתמודדות שלהם, מחזקים את החשיבות שיש לתיווך שלנו – ההורים. אם לא נדבר עם הילדים, הם ישארו חשופים לשמוע על האירועים במקומות ובדרכים שאינן מתווכות ואינן מתאימות להם. כאשר אנחנו בוחרים לדבר עם הילדים, אנחנו מעבירים להם מסר שאנחנו עומדים לצידם וסומכים על הכוחות המשותפים שלנו שיעמדו לנו ויסייעו לנו להתמודד באופן מוצלח, גם ברגעים קשים.
אז איך כדאי לעשות זאת?
את סיפור האירועים והעובדות כדאי לצמצם ככל שניתן ולעטוף עם רך וחמלה, להוסיף למידע רעיונות לפעולות ולהתנהגויות שנועדו להגביר את הביטחון ולסיים את השיחה עם מסר של תקווה. וביתר פירוט:
- להתעניין מה הילדים יודעים או שמעו וראו
אם יש לילדים טלפון משלהם, כדאי להתעניין ולשאול אם נחשפו בטלפון למידע, לסירטונים או לתמונות מן האירוע. מתוך המידע שלהם נדע מה וכמה הם יודעים ונוכל להשלים או לתקן מידע שקיים להם. לילדים גדולים יותר ולבני נוער שחשופים ברשתות החברתיות כדאי להסביר שחשיפה לתמונות ולסירטונים אינה טובה עבורם והיא גם פוגעת בפרטיות ובכבודם של האנשים שהיו מעורבים באירוע. כדאי למחוק תמונות אלו בלי לפתוח ובוודאי לא להעביר הלאה. להמליץ גם לחברים לעשות כך. - להיות פתוחים ומוכנים גם לשאלות קשות
הקשיבו לילדים, התייחסו לדבריהם ועודדו אותם לשאול שאלות. לילדים יש חושים מחודדים מאוד. הם קולטים במהירות את ניסיונות ההתחמקות שלנו ועלולים לפרש אותם כהימנעות מעיסוק בנושא קשה וכבד ש"אפילו ההורים שלי לא מסוגלים להתמודד איתו". במידה ויחסמו השאלות שלהם, יתכן שהם יפסיקו לפנות אליכם, אבל הם עלולים להישאר לבדם עם מחשבות ורגשות שימשיכו להתפתח לכיוונים לא רציונליים ומפחידים אף יותר מן המציאות הממשית. לעומת זאת, שיחה פתוחה ובריאה תעניק להם תחושה של בטחון ותהווה בפני עצמה משאב להתמודדות. כאשר אין תשובות, מותר לומר לילדים "זאת שאלה מאוד קשה ואני לא יודע.ת להשיב עליה". - לתת מידע עובדתי, פשוט וברור
גם כשהמידע קשה, לא מומלץ לעוות או להסתיר פרטים אך מומלץ ואפשר לצמצם את המידע שנמסר לעובדתי ולהכרחי בלבד, מבלי לרדת לפרטים, מבלי להוסיף תיאורים ויזואלים, להתאימו לגיל של הילדים וכן, לעטוף את המידע עם רך ועם חמלה. - לתת מידע לגבי ההתנהגות הבטוחה בימים אלו
במידת הצורך, אם ישנן הנחיות ביטחוניות עדכנו את הילדים לגבי ההנחיות וההתנהגות המצופה מהם בתקופה הקרובה (שעות שרצוי לחזור הביתה, נעילת דלתות, עידכון ההורים/הילדים היכן נמצאים ומתי חוזרים, הליכה עם חברים וכו') שאלו את הילדים מה יעזור להם להרגיש בטוח? הציגו את ההנחיות וההחלטות הללו כהחלטות שנועדו לדאוג לבטחון של הילדים וכזמניות, עד שהתקופה הזו תחלוף. והיא תחלוף. - להחליט על תכנית ביטחון
למי שקרובים לאירועים, חיים בערים ואיזורים שחשופים לטרור ולהשלכותיו כדי לחשוב כבר מראש: במידה וקורה אירוע באיזור המגורים שלכם, למי מתקשרים? איפה נפגשים? דאגו שלילדים יהיה טלפון של מבוגר נוסף ולכם טלפונים של החברים של הילדים.
צילום: יחסי ציבור - לסיים עם כוחות ותקווה
הזכירו לילדים שיש לנו במדינה כוחות של משטרה וצבא מיומנים וטובים אשר מגנים עלינו. דברו על היותכם יחד, על הכח שמעניקה המשפחתיות והקהילה שלכם. חישבו מה אפשר לעשות יחד כשמרגישים מצוקה (משחקים, ספורט, יצירה, צפייה בסרט) אם אפשר, הבטיחו והגבירו נוכחות בבית עם הילדים, במגע, במילים. הסבירו שכולנו: המשטרה, הצבא ואתם ההורים עושים הכל כדי לשמור על עצמכם ועל הילדים. זאת גם הזדמנות להזכיר שכל הילדים, יהודים וערבים, בשטחי הארץ וברשות סובלים מן הפיגועים ורוצים שהם יפסקו. אמונה זאת היא הבסיס לתקווה ולחיזוק החוסן של הילדים והבסיס לשינוי המציאות באזורנו.
הכותבת היא מנהלת מחקר וניהול ידע בעמותת נט"ל (נפגעי פוסט טראומה על רקע לאומי)