"הדעת לא מקבלת את האסון": מורים שכולים מספרים על התחושות הקשות

כמעט אין אזרח ישראלי שלא התמודד עם שכול במעגל קרבה כזה או אחר מאז טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה עמו. כולנו מכירים לפחות אחד מנרצחי הטבח ומנופלי המלחמה. הורים, אחים, בנות זוג, משפחות, חברים, שכנים, וגם מורים ומחנכים, ששכלו את תלמידי העבר שלהם וקיבלו עם הזמן שחלף הגדרה מצמררת - "מורים שכולים". הם נושאים איתם את זכר הנופלים, ומגדירים אותם כילדים שלהם לכל דבר. שנה אחרי, והם אינם אותם מורים שהיו לפני המלחמה. הם עצובים וחרדים יותר, מתקשים להכיל את הכאב והאובדן, חלקם נושאים איתם אשמה, ולפרקים גם מתקשים לתפקד. עם זאת הם גם מאופיינים בחוזק מעורר השראה וברצון עז לשמש דוגמה ולגרום לשינוי חיובי מתוך האבל, מלמדים את תלמידיהם להישיר מבט, ולהמשיך לנוע לעבר עתיד טוב יותר, למרות האובדן והכאב הבלתי נתפס.    

"תמיד עבדתי עם הלב, אבל היום אני עובדת איתו פי שלושה"

סיגל צרויה גבו (54), מורה למתמטיקה ומחנכת בתיכון אזורי ברנקו וייס ע"ש הרצוג שבמועצה אזורית גזר, היתה בטיול שורשים במרוקו בשבת השחורה, שבה נפלו שבעה מבוגרי בית הספר. "התעוררתי באותה שבת במדבר סהרה, התחלתי לקבל הודעות על מה שקורה בארץ, אבל לא באמת הבנתי את סדר הגודל של האסון", היא מספרת.

היא החלה לארגן את המסע חזרה ארצה ונחתה בישראל יומיים אחר כך. "במרוקו כבר קיבלתי את הבום הראשון, כשנודע לי שמשה ואליעד אוחיון ז"ל, שהם אחיה ואחיינה של חברה מצוות מתמטיקה, נעדרים. הם יצאו מביתם באופקים להילחם במחבלים ונרצחו". כשהגיעה ארצה קיבלה עדכון לגבי חמישה בוגרי בית הספר שהיו בנובה והם בגדר נעדרים. בן כהן ז"ל יפתח טוויג ז"ל, עדן משה ז"ל, תמר גוטמן ז"ל ודור תאר ז”ל, בנה של מזכירת החטיבה העליונה. נודע לה גם על הרצחה של שיר אילת ז"ל, שהייתה קצינת תצפיתניות בנחל עוז, וכן על הירצחו של גלעד בן יהודה ז"ל, שהיה במסיבה בדרום.

"הם היו חמישה חבר'ה בני 27 שיצאו לחגוג את החיים. את יפתח טוויג ובן כהן, שהיו חברים טובים, חינכתי", היא נאנחת בכבדות, "הם היו ילדים ערכיים, שובבים, חכמים, שתמיד ביקשו לעזור ולסייע. יפתח, קסם של נער, תמיד נכון לסייע. היו לנו שיחות על החיים, ולימים שמחתי לשמוע שמאוד הצליח בחייו הבוגרים. בן, נער רגיש ומצחיק, ידע להקליל את הסיטואציה ולהוציא ממני חיוך גם כששוחחנו ברצינות. בכל פעם שראה אותי סוחבת תיק כבד, הציע לעזור".

בתיכון ברנקו וייס ע"ש הרצוג המתינו כמו כולם לבשורות על הנעדרים, ועשרה ימים עברו עד להודעה שיפתח טוויג ז"ל נרצח. שבוע אחרי הגיעה הבשורה הקשה על הירצחו של בן כהן ז"ל. "הייתה תקווה שאולי הם חטופים והייתי בקשר עם המשפחות", היא אומרת. את ההודעה על הירצחו של בן קיבלה במהלך העבודה, כשעמדה מול הכיתה. "בדקתי נוכחות ופתאום קפצה ההודעה הנוראה מכל. ביקשתי סליחה מהתלמידים ויצאתי מהכיתה נסערת ובוכה. קשה לתאר את הקושי והשבר. מחנך הוא ההורה של הילד בבית הספר. הוא מרכז ומנקז אליו את כל ענייני הלימוד והחינוך מול הזרועות בבית הספר. אחת הסיבות שלקחתי הפסקה מחינוך לפני כמה שנים היא כי זה תפקיד ענקי שמצריך אנרגיות. כשיש קשר טוב, התלמידים רואים בך אדם קרוב שאפשר לסמוך עליו".

"אני הרבה יותר חרדה ודואגת, כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי, אני עדיין לא מצליחה להבין איך קרה האסון הנוראי הזה. אני גם מסתכלת על התלמידים היום בעין שונה, הלב שלי כל הזמן מתפלל עליהם"

סיגל מלכה גבו

למרות המכה הקשה, הצוות התעשת מהר מאוד. עוד כשהייתה במרוקו השתתפה בכינוס חירום בזום שארגנה הנהלת בית הספר לטובת מורים ומורות שחלקם גם גויסו למילואים. "אותה פגישה ראשונית רתמה באופן מיידי את כל צוות בית הספר וכללה יועצות, פסיכולוגים, מנהלים, מורים וסייעות שפעלו לסייע ולנסות לעבד את המכה הקשה שנחתה עלינו". לדבריה, מתוך השבר החלה התנדבות משמעותית לטובת הקהילה, שכללה תמיכה ביישובי המפונים והקמת מפעל עשייה ענקי. "המשכנו לחנך, ובאופן טבעי כל אחד מצא לו נישה לנתינה אין-סופית לטובת חיילים, איסוף ציוד, הכנת אוכל ועוד. התעלינו והוספנו כוחות יש מאין, כדי להמשיך לחנך ולהתוות את הדרך, תוך שאנחנו מטעינים אחד את השני באנרגיות. מנהל בית הספר, איציק שחר, איש צבא לשעבר, החליט שכל בוקר מדברים אקטואליה ברבע השעה הראשונה של השיעור, וזה נמשך ברציפות עד סוף יוני".

כשהיא מספרת על החודשים שלאחר האסון, היא מתארת התמודדות עם ילדים שבורים מצער, טרוטים מעייפות, מחוסר שינה ומחרדות. לטובת ההנצחה, הקים בית הספר במתחמו חדר זיכרון וגן הנצחה וקיים ערב "שרים לזכרם". מגמת הקולנוע יצרה סרטים על כל הנופלים, אחד מהם, "החבורה", מספר על חמשת הנופלים שנרצחו בנובה. מגמת אומנות העניקה לכל משפחה שכולה ציור של הנופל. ונוסף לכך, היה גם מרוץ לזכר הנופלים והפקות הגמר של מגמת תאטרון עסקו בנרצחים ובחטופים. "ביום הזיכרון האחרון הגיעו לטקס משפחות הנופלים, וזו הייתה סיטואציה כל כך קשה. אחרי הטקס שוחחתי עם ההורים של יפתח ובן ולצד הצער העמוק היה גם מסר אופטימי שמחבק ומחזק את בית הספר ואת התלמידים. ההנצחה הכי חשובה בעיני היא הטבעית, זו שמתקיימת בכיתות כשאנחנו משוחחים עם התלמידים ומספרים להם על הנופלים. זאת שנת אבל לכל דבר, אבל חשוב לומר שזו גם הייתה שנה עם תקווה שנבעה מתוך העשייה לזולת".   

מה השתנה בך מאז האסון?

"אני הרבה יותר חרדה ודואגת, כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי, אני עדיין לא מצליחה להבין איך קרה האסון הנוראי הזה. אני גם מסתכלת על התלמידים היום בעין שונה, הלב שלי כל הזמן מתפלל עליהם, בדיוק כמו שאני מתפללת על הילדים הפרטיים שלי. כמורה אני נותנת לתלמידים יותר מקום מאז האסון. תמיד עבדתי עם הלב, אבל היום אני עובדת איתו פי שלושה".

"עילי היה ילד של החלטות אמיצות בחיים נורמליים"

עידו סולימן (45), מורה ומחנך באנקורי תל אביב, לימד וחינך את עילי עזר ז"ל, שנפל בקרב על אוגדת עזה בשבת השחורה כשהוא בן 19. "נפגשנו בפעם הראשונה בסוף אוגוסט 2018, כשקיימתי פגישות אישיות עם תלמידים לפני תחילת שנת הלימודים. נכנס לכיתה ילד גבוה, בוגר במיוחד ועם הפרעת קשב רצינית. כבר אז ידעתי שהמסע איתו הולך להיות מיוחד במינו. סולימן נשבר ובוכה כשהוא מתאר מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות עם נער ישיר ומרשים. "עילי היה סופר כריזמטי, חתיך, אהוב וגזעי. לימודים היו רחוקים ממנו שנות אור, וקיבלתי את זה בהבנה כי הוא היה ילד חכם באופן מיוחד, שכל עניינו היה ביצירת מוזיקה. הוא היה מהתלמידים ששבוע לפני הבגרות לומדים ומוציאים ציונים מעולים". סולימן מספר שעילי סיים את התיכון בהצלחה ועם תעודת בגרות מלאה, למרות שההורים היו מגיעים מדי פעם לבית הספר כדי "ליישר את הברגים".

"כחלק מבחינות הבגרות עילי היה צריך להגיש פרויקט צילום, והוא בחר בנושא של מסיבות טבע. כשדיברתי עם הבוחן אחרי הבחינה, הוא שיתף אותי שהציון הגבוה שנתן לעילי לא היה בשל העבודה שהגיש, אלא בשל האישיות הכובשת שלו", מספר סולימן, "הוא לא התאים בשום מובן למיינסטרים של התלמיד הרגיל, אבל הוא עבד בלהוכיח לנו שהוא יכול וכך היה". כשהוא מספר על המפגשים האחרונים שהיו לו עם עילי הוא פורץ שוב בבכי: "בנשף הסיום של התיכון הוא ניגש אלי, התחבקנו ונתתי לו מעין סטירה אוהבת על הלחי, ככה למעשה נפרדנו. לעילי היה תמיד סטייל מיוחד והוא אהב להתחפש. בטקס יום הזיכרון האחרון שלפני הטבח, הוא הגיע עם מדי צה"ל וכיפה גדולה לבנה של נחמן מאומן, ולי היה קצת קשה לראות אותו במדים".

את השבת השחורה, כמו כולנו, הוא לא ישכח לעולם. "סיוון, מנהלת אנקורי התקשרה ביום שאחרי והודיעה לי שעילי נעדר. אני לא זוכר שאי פעם הגבתי כך, אבל יצאה ממני צרחה שקרעה את החמצן באוויר". סולימן משתף על השהייה הנוראית בין תקווה לייאוש, כשכולם מסביב קיוו שאולי נחטף. "לצערי יומיים אחרי זה הודיעו שנהרג. הייתי לבד בבית. כשהמנהלת הודיעה לי צרחתי בטלפון, 'עשינו טעות, כל הזמן אמרנו לו, תעשה, אל תעשה' ולא נתנו לו לחיות כמו שרצה. הרגשתי ועדיין אני מרגיש אשמה נוראית".

סולימן מרגיש שהיה חלק ממערכת שהכבידה על עילי בשנים האחרונות לחייו. "התעסקנו בשטויות והוא בזבז את מיטב שנותיו לרצות את כולם. מצד אחד עשיתי את העבודה שלי ומצד שני, לו רק ידעתי שאלו שנותיו האחרונות". נוכח הקרבה העמוקה הוא נשא הספד בלוויה, כזה שעילי היה רוצה לשמוע. "שיתפתי את הקהל העצום שהיה בלוויה במה אני חושב על עילי, בלי משחקים. היה לי חשוב שכולם יבינו מה פספסנו. זו הייתה סיטואציה שהצריכה תעצומות נפש שלא הכרתי מימי".

איך הצלחת להרים את עצמך?

"בימים שאחרי האסון אנשים לא הפסיקו להתקשר ולתמוך. בחודשים שאחרי מצאתי את עצמי מתמודד עם קושי תפקודי, שבור מנטלית, אפילו בעבודה. הייתה הרבה התעסקות באשמה ומחשבות על עילי. ארגנו קבלת שבת לכבודו בבית הספר, וכך במקרה יצא לי לשמוע מחברת משפחה מה עילי חשב עלי. כך מצאתי קצת נחמה, כשהבנתי שהאמת נמצאת אצל המתים - ואולי אני באמת מורה טוב, ובעיקר אדם טוב".

"כשהמנהלת הודיעה לי צרחתי בטלפון, 'עשינו טעות, כל הזמן אמרנו לו, תעשה, אל תעשה' ולא נתנו לו לחיות כמו שרצה. הרגשתי ועדיין אני מרגיש אשמה נוראית"

עידו סולימן

בבית ספר אנקורי תל אביב הוקם חדר מוזיקה להנצחתו של עילי, וסולימן דאג שהוא יושלם בזמן וייפתח לטובת התלמידים שרוצים להכיר את עילי ופועלו מקרוב.

לאחר האסון החליט סולימן להפסיק ללמד. "עילי שלח לי יום אחד הודעה קולית שבה החמיא לי על סרט אנימציה שיצרתי, שיצא לו לראות", הוא מספר, "מותו נתן לי את האומץ לעשות את הצעד, ואני הולך להגשים חלום ישן ולכתוב תוכן ותסריטים. עילי היה ילד של החלטות אמיצות בחיים 'נורמליים'".

"גיא היה נער מלא קסם וכריזמה, עשוי מחומרים של מנהיג"

גלית שטנצלר (49) עשתה הסבה להוראה לפני 15 שנים, ומאז היא מלמדת בתיכון עמי אסף שבמועצה אזורית דרום השרון. בית הספר איבד במלחמת חרבות ברזל תשעה מבוגריו. "אחרי כמה שנים כמורה מקצועית למדעי החברה ואזרחות, קיבלתי ללמד את הכיתה המדעית", מספרת שטנצלר, "אלה ילדים מוכשרים מאוד שעוברים מבחנים והתאמות כדי להיכנס לכיתה הזו. זו כיתה קטנה, דעתנית והישגית, עם ילדים ללא בעיות משמעת והתנהגות, שבאים לבית הספר כי לימודים מעניינים אותם. כמורה מקצועית, היה לי קליק מיידי עם התלמידים. בשנה שאחרי קיבלתי לחנך את הכיתה, ושם נוצר קשר מיוחד במינו עם גיא לוי ז"ל. מהרגע הראשון הבנתי שהוא לא תלמיד 'מדעית' טיפוסי, ממש שונה בנוף הכיתתי. הוא בלט בדעותיו, וכשמשהו עניין אותו התווכח ולא התבייש להביע דעה. להבדיל מהתלמידים האחרים בכיתה, גיא היה מעורב בענייני המשמעת השכבתיים, הקשרים שלו ברובם היו מחוץ לכיתה. הוא היה מהמובילים חברתית, וכולם הלכו אחריו וחיקו אותו. הוא היה מצליח לצאת מתסבוכות המשמעת בזכות שני דברים - כנות וקסם אישי. גיא תמיד אמר אמת, גם כשהייתה לא פשוטה, לקח אחריות על מעשיו, ללא פחד ועם המון אומץ. החיוך שלו בלתי נשכח, גיא היה נער מלא קסם ובכריזמה, עשוי מחומרים של מנהיג".

שטנצלר מספרת כי השניים החליטו שהלימודים באחריותו של גיא, אבל בכל זאת המשיכה להשגיח עליו. "יש בינינו אין-ספור התכתבויות בענייני משמעת, 'איפה אתה?' 'למה אתה לא בשיעור?' 'בוקר טוב, תקום ותגיע לבית ספר'. אני לא יודעת איך הוא הסכים לסבול אותי", היא מחייכת בצער, "אבל הוא קיבל הכול בהבנה. הוא היה השטותניק הכי בוגר שיש, והוא תמיד היה אומר לי, 'גלית, אם אני אעזוב את הכיתה הזו, אני לא אסיים בית ספר, הכיתה הזו שומרת עלי'. זה לא משפט של נער בן 17".

לאחר השבת השחורה נכנסה שטנצלר כמו כולם לרשתות החברתיות. זה היה בימים שברשת היו מאות תמונות של נעדרים. "אני זוכרת שפתאום נתתי צרחה: 'זה גיא!'", היא מספרת, "ראיתי בפייסבוק שהוא ועוד תלמידים שלנו נעדרים, ובאינסטינקט מיידי כתבתי לו הודעה. הוא כמובן לא ענה. במהלך היום הבנתי מחברים שלו שלוטן אביר ז"ל, מאי נעים ז"ל, גיא לוי ז"ל ושלו מדמוני ז"ל שהייתה בת זוגו של גיא נסעו יחד למסיבה בנובה והם נעדרים. בזמן הקצר יחסית שהם נחשבו נעדרים נסעתי לבית משפחתו. הייתה תחושה חזקה, מעין ידיעה פנימית, גם אצלי וגם אצל הוריו, שהוא חטוף, ושבקרוב הוא יחזור הביתה. בין השאר התבססנו על כך שהטלפון שלו אוכן ברפיח, ופשוט לא הסכמנו לחשוב אחרת, ידענו שהוא חוזר. אמרתי לאמו בסלון ביתם: 'הוא עשה לנו כאלה חיים מורכבים בתיכון, לא יכול להיות שהוא הגיע לעולם לגמור ככה'".

הבשורה הקשה הגיעה ביום שישי בערב, שבוע אחרי הטבח, כששטנצלר היתה אצל אחותה בארוחת ערב משפחתית, ולקראת סוף הארוחה קיבלה את הבשורה שגופתו של גיא זוהתה. "כמו בסרטים אמרתי ליועצת שבישרה לי בטלפון 'ביי', ניתקתי, נתתי את הצרחה של החיים שלי והתמוטטתי על הרצפה", היא מתארת, "השבר שבביטול המוחלט של הידיעה שהוא חוזר גמר אותי".

"אנשים צריכים להבין את ההגדרה של 'מחנכת שכולה'. חלק מהתלמידים נכנסים כל כך עמוק ללב, שאני קוראת להם ילדים שלי. אני אוהבת אותם כמו ילדיי וחיינו נקשרים ביחד"

גלית שטנצלר

הימים שאחרי היו עבורה קשים מנשוא. "פשוט לא הצלחתי לאכול. אנשים קרובים ביקשו ממני להתנחם בכמה משמעותית הייתי עבורו. עניתי להם, 'נכון, אבל זה לא שווה את הכאב'. היום אני חרדה יותר, בין היתר כי יש לי ילד שעכשיו במכינה ועתיד להתגייס בקרוב. אני מיואשת, עצובה, כועסת ומאוכזבת".

למרות שבשנים האחרונות החליטה לא לחנך כיתה, היא מצאה את הכוחות ולקחה על עצמה לחנך השנה כיתה, והיא טוענת שיש לכך קשר ישיר לאירוע. "כשנטענו עצים לזכרו בשדרת הנופלים שהקמנו בבית ספר, אבא של גיא אמר לי: "ככה אני רוצה שיזכרו אותו, את הדברים הטובים ואת החיוך והצחוק'. שם הבטחתי לו שכך יהיה, ושגם הכיתה הבאה שלי תכיר אותו. אנשים צריכים להבין את ההגדרה של 'מחנכת שכולה'. חלק מהתלמידים נכנסים כל כך עמוק ללב, שאני קוראת להם ילדים שלי. אני אוהבת אותם כמו ילדיי וחיינו נקשרים ביחד. הדעת לא מקבלת את האסון. במיוחד עכשיו קשה לי, עם הקולות שנשמעו עכשיו בשביתה כלפינו המורים, כאילו אנחנו לא מתחשבים בתלמידים כשאנחנו שובתים. ביקשו מאיתנו להיכנס מתחת לאלונקה ואני אומרת לכל מי שחושב כך - יותר ממה שנכנסתי מתחת לאלונקה ב-7 באוקטובר אין. נתתי חתיכה מהלב שלי, השקעתי הרבה זמן, מחשבה ואהבה בנער. עם זאת, חינוך והוראה הם המקצועות הכי טובים בעולם. עם כל הכאב, התסכול והקושי הנדיר, אין מקצוע יותר משמעותי, אמיתי וכן מהוראה, כזה שבא מהלב וממלא אותנו בסיפוק אדיר". 

"חטפתי הלם ונתתי צעקה לשמיים"

אורנה אלחדיף פרשה השנה מבית הספר האזורי מיתרים ברנקו וייס שביישוב מיתר, אחרי 34 שנים של חינוך והוראה. היא חינכה את שלו שרעבי ז"ל, שנפל מפגיעת פצמ"ר על גבול עזה בתחילת נובמבר השנה. בית הספר איבד שני בוגרים מתחילת המלחמה, שלו שרעבי ז"ל ורני גואילי, שוטר שיצא עם הכוחות למסיבת הנובה, וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. 

אלחדיף, אישה מרשימה, מפגינה בדיבורה חוזק וחוסן מיוחדים. למרות זאת, כשהיא מספרת על שלו, קולה נשבר: "שלו באמת היה ילד מיוחד מאוד, בולט בכיתה, אפילו מבחינת הנראות. הוא היה גבוה וחייכן, חברותי מאוד, ערכי וללא בעיות משמעת. מסוג התלמידים שכל מורה רוצה. בגלל שהיה גבוה, תמיד ישב בסוף הכיתה, והשיניים הצחורות והחיוך הענק שלו בלטו מרחוק".

היא מספרת שההיכרות עם משפחתו של שלו התחילה הרבה קודם, כשלימדה את אחיו הגדולים. "כמחנכים אנחנו כמו אמא ואבא לתלמידים ואנחנו מאוד מתחברים אליהם. הקשרים עם התלמידים נשארים גם אחרי סיום התיכון, ואנחנו מתעדכנים בכל שלב משמעותי בחייהם".

את ההודעה על נפילתו שמעה אלחדיף כששיחקה עם הנכד שלה מתחת לביתה. "מתקשרת אלי רכזת השכבה ואומרת לי שיש שמועה ששלו נהרג במלחמה. חטפתי הלם ונתתי צעקה לשמים. אחרי 10 דקות היא התקשרה ואמרה שהוא אכן נהרג". אלחדיף מספרת שהוא ואחיו שירתו באותה הגזרה ובסמוך האחד לשני בעת פגיעת הפצמ"ר, ולכן למעשה אחיו נחשף לאסון באופן מיידי ואף הגיע עם נציגי צה"ל לבשר את הבשורה הנוראית להוריו. "התחושות בבית הספר היו מהקשות שחווינו. מיד פעלנו להנציח אותו בכל דרך אפשרית. שלו היה צלם מוכשר באופן בלתי רגיל, והקמנו תערוכה מהצילומים שלו. גם המורה לאומנות פעלה ויצרה תערוכה שבה תלמידים מבית הספר ציירו את צילומיו. נוסף לכך הקדשנו לו את ערב ההכנה למסע ישראלי, ושם גם נשאתי דברים לזכרו".

מה את לוקחת איתך מהקשר עם שלו?

"אני לוקחת איתי את תמצית אופיו. שלו היה  טוב לב במיוחד וחייכן אמיתי, הוא היה פעיל מאוד וטייל המון בארץ ובחו"ל. לזכרו אני פועלת שכל אדם סביבי ייהנה מכל רגע וימצה את החיים עד תום, כי החיים מאוד קצרים לצערנו. למרות האסון, ואסונות נוספים שפקדו אותי באופן אישי, אין לי חרדות ואני מאוד חזקה ויציבה".