יש שאלה אחת שאני שומעת מהורים יותר מכל שאלה אחרת: "האם כבר מאוחר מדי?" ותמיד אני משיבה בשלילה. כי אף פעם לא מאוחר מדי.
רבים מההורים מתעקשים: "אבל הילדה שלי כבר בת שלוש ושמעתי ששלוש השנים הראשונות הן הכי חשובות," או "אבל הבן שלי כבר בן שמונה והוא כבר נראה לי כל כך גדול," או "הבת שלי בת שש-עשרה; אני מרגישה שפספסתי את ההזדמנות." לפעמים אני שומעת אפילו, "אני סבתא עכשיו והלוואי שהייתי עושה הכול אחרת עם הילדים שלי... בטח כבר מאוחר מדי, נכון?" אומר זאת שוב: לא. עוד לא מאוחר מדי לתקן ולהדק את הקשר עם ילדיכם ולשנות את מסלול ההתפתחות שלהם. וגם עבורכם לא מאוחר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי לשקול אילו חלקים בכם זקוקים לתיקון ולחיבור מחודש; גם כמבוגרים אנחנו יכולים לעבוד על חיווט מחדש של תודעתנו ועל שינוי מסלול ההתפתחות שלנו. עוד לא מאוחר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי.
השאלות הנוגעות ליכולתנו לשקול רעיונות חדשים, לחשוב על שינוי בעצמנו ובהתנהגותנו, לטפח ולשמר הרגשה טובה ביחס לעצמנו — אלו הסוגיות שנטועות בלב הגישה שלי להורות. איך נוכל ללמוד ולתקן ולשנות את האסטרטגיות שלנו עם הפנים לעתיד, קודם כול עם עצמנו ובהמשך עם ילדינו? ואיך נוכל להתמודד עם תחושות האשמה והחרטה שעולות כשאנו מתבוננים בהתייחסות שלנו כלפי הרגשותינו והתנהגותנו בעבר? ההתמודדות עם אשמה מהסוג הזה היא, מהרבה בחינות, האתגר הסבוך ביותר שכרוך בשינוי בכל היבט של חיינו. אבל לאור האהבה העצומה שלנו לילדינו ונוכח המחויבות הנחושה שלנו להיות הורים טובים, התחושות שעולות סביב אופן גידול ילדינו עזות ומטלטלות במיוחד.
הורות אינה מתאימה לרכי הלבב. היא תובענית להחריד, ויתרה מכך — ואולי גם חשוב מכך — מצריכה כמויות עצומות של התבוננות עצמית, של למידה ושל התפתחות. לעתים קרובות עולה בדעתי שהורות היא למעשה תרגיל בהתפתחות ובצמיחה של ההורים עצמם; כשיש לנו ילדים, אנו מתייצבים פנים אל פנים מול שפע של אמיתות בנוגע לעצמנו, לילדותנו וליחסינו עם משפחת המוצא שלנו. אמנם אנו יכולים להיעזר במידע הזה כדי ללמוד דברים חדשים ולהשתחרר מדברים שלמדנו בעבר, כדי לשבור מעגלים ולהתרפא, אך עלינו לבצע את כל העבודה הזאת בעודנו מטפלים בילדינו, מתמודדים עם התפרצויות זעם, ישנים מעט ומרגישים תשושים ומרוקנים. זאת עבודה קשה. אולי כדאי שכולנו נעצור רגע, ממש עכשיו, להעריך את ההיקף האדיר של האתגר הזה. הניחו יד על לבכם ואמרו את המילים הבאות: "אני עושה בו-זמנית עבודה לשיפור עצמי ולדאגה למשפחתי. אני מנסה לחווט מחדש את הדפוסים שאינם מועילים לי ואני מנסה לחווט את ילדי מלכתחילה כך שיפתחו חוסן נפשי וירגישו בנוח עם עצמם. וואו. אני עושה כל כך הרבה."
אני מקווה שתקראו את הפרק הזה שוב ושוב, בעיקר כשרגשות האשמה מרימים את ראשם ("הכול באשמתי"), כשנבואות הזעם מרעימות בקולן ("הרסתי לילד שלי את החיים"), וכשאתם מאבדים כל תקווה ("המשפחה שלנו לא תשתנה לעולם"). זהו משאב שאתם מוזמנים לחזור אליו בעתיד כדי למצוא משען יציב בעת טלטלה, ותזכורת ששינוי ותיקון אפשריים בהחלט.
יכולתו של המוח לחיווט מחודש
שני הדברים נכונים: החיווט הבסיסי של המוח מתעצב בשלב מוקדם, ועם זאת יש לו יכולת מופלאה להתעצב מחדש. המונח נוירופלסטיות ("גמישות עצבית") מתייחס ליכולתו של המוח ללמוד מחדש ולעבור שינוי כשהוא מזהה צורך להשתנות בהתאם לנסיבות. המוח יכול להמשיך להתפתח לכל אורך חיינו; מכיוון שגופנו אמור להגן עלינו, אם מוחנו סבור שאורחות חיינו משכבר הימים הפסיקו לשרת אותנו הוא יכניס לפעולה דפוסים חדשים, אמונות חדשות, מערכות חדשות לעיבוד המידע המתקבל מהעולם ולמתן מענה. נכון שזה נעשה קשה יותר עם הגיל — ככל שאנחנו מתבגרים, כך אנו נדרשים לעקביות ולמחויבות רבות יותר כדי לחוות שינוי — אך בסופו של דבר מתברר שכלבים זקנים דווקא כן יכולים ללמוד תרגילים חדשים.
מחקר מהעת האחרונה בחן את השפעתן של תוכניות להדרכת הורים המיועדות להוריהם של ילדים בני שנתיים עד אחת-עשרה, והראה שכל התוכניות היו אפקטיביות באותה מידה
החיווט במוחם המתפתח של ילדים מתעצב בהקשר של מערכת היחסים בין הילד להורה. התפתחותה של קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית — החלק במוחנו שמעורב בוויסות רגשות, בגמישות מחשבתית, באמפתיה ובחיבור בין-אישי — מושפעת מיחסי ההיקשרות עם המבוגר המטפל. במילים אחרות, לחוויות המוקדמות ביותר בחיי הילד יש השפעה עצומה על התפתחות מוחו. אף על פי כן, מחקרים מלמדים אותנו שהיקשרות אינה גזירת גורל — אדם שחוּוט להיקשרות בלתי בטוחה יכול לעבור חיווט מחדש להיקשרות בטוחה. הפסיכולוג לואי קוזולינו הגדיר את תפקידו של הטיפול הנפשי בתהליך הנוירופלסטי: לפי ממצאיו, היקשרות בטוחה עם המטפל/ת עשויה להוביל לשיפור הוויסות הרגשי ולהגברת יכולת ניהול הלחצים. את העיקרון הזה אפשר להחיל גם על היחידה המשפחתית, כיוון שידוע לנו שהורים יכולים לפעול לפיתוח היקשרות בטוחה יותר עם ילדיהם. כשההורים נכונים להשתנות, כשהם מוכנים לתקן ולחשוב יחדיו, ללא מגננות, על רגעים בעבר שגרמו מצוקה לילדים... מוחם של ילדיהם יכול לעבור חיווט מחדש.
מוחנו ניחן גם ביכולת למידה מרשימה. עשורים של מחקר הבהירו שהמוח משתנה בתגובה לסביבתו. חוקרת המוח מריאן דיאמונד היתה הראשונה לגלות, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, שסביבה מזניחה גורמת למוח להתכווץ, בעוד סביבה עשירה מובילה לגדילת המוח. כשהסביבה משתנה, גם המוח משתנה איתה. מחקר מהעת האחרונה אישש את קיומה של ההשפעה הזאת בהקשר ההורי: הוא בחן את השפעתן של תוכניות להדרכת הורים המיועדות להוריהם של ילדים בני שנתיים עד אחת-עשרה, והראה שכל עוד ההתערבויות ההוריות היו מותאמות לגיל הילד המשתתף, כל התוכניות היו אפקטיביות באותה מידה. השפעתן על פיתוח מיומנויות חדשות בקרב ילדים גדולים יותר היתה שווה להשפעתן על הפעוטות. זוהי מסקנה שמציעה תקווה כבירה, וכדאי לזכור אותה כשאנחנו דואגים ביחס ל"נזק" שגרמנו. בהתייחס לתזמון של השינויים בהורות ולתוכניות ההתערבות כתבו מחברי המחקר: "חשוב שממצאינו לא ישמשו לעולם כסיבה לדחיית התערבות, כדי למנוע את הארכת סבלם של ילדים ושל משפחות. בנוגע להתערבויות הוריות נפוצות שמטרתן הפחתת בעיות התנהגותיות בילדות, במקום האמונה שלפיה 'כמה שיותר מוקדם יותר טוב', אנו מציעים מסקנה הגורסת כי 'אף פעם לא מוקדם מדי ואף פעם לא מאוחר מדי'."
כיוון שהורים הם הנוכחות המשמעותית ביותר בסביבתו של ילדם, אין פלא ששינוי אצל ההורה גורר שינוי בחיווט של הילד. מחקרים העלו שלעתים קרובות, כאשר ילדים סובלים מקשיים, הדבר שמחולל את השינויים המשמעותיים ביותר אצל הילד אינו בהכרח טיפול שעובר הילד עצמו אלא טיפול או הדרכה שמקבל ההורה. זהו מחקר בעל השלכות מרחיקות לכת, כיוון שמשתמע ממנו שהתנהגותם של ילדים — שהיא ביטוי של דפוסי הוויסות הרגשי שלהם — מתפתחת ביחס לבגרות הרגשית של הוריהם. אפשר לפרש את המידע הזה בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא, "אוי לא, אני מערער את הילד שלי כי אני בעצמי מעורער. אני הורה נורא!" אבל יש פרשנות נוספת, אופטימית ומעודדת יותר: "וואו, זה מדהים. אם אצליח לשפר כמה מיכולות הוויסות הרגשי שלי — מה שייתן לי הרגשה טובה יותר ממילא! — זה יוביל גם לשינוי אצל הילד שלי. זה כל כך מעצים!"
לעולם לא נוכל לשאוף למצב של התנהלות נכונה בכל זמן נתון. זה בלתי אפשרי. המטרה הראויה ביותר היא לפתח יכולת ממש גבוהה בתיקון
הנה משהו שאני אומרת תמיד להורים: הקשיים של ילדכם אינם באשמתכם. אבל הם כן באחריותכם, כמבוגרים במערכת המשפחתית, לשנות את הסביבה באופן שיאפשר לילדכם ללמוד ולגדול ולצמוח. מוחם של ילדינו עובר חיווט בתגובה לאינטראקציות שלנו איתם. אנחנו כבר יודעים זאת בשלב הזה. אם נמשיך לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, זה בהחלט יחזק את הדפוסים שכבר התפתחו אצלם ויְקַבע אותם. לעומת זאת, אם נפיק לקחים ונִצמח וננסה דברים חדשים, אם נעבור בעצמנו תהליך של גדילה ונשנה את הגישה שלנו ביחס לילדינו, אז נעזור לילדינו לפתח מנגנונים חדשים במקביל לכך שנעזור לעצמנו. בשביל זה אתם כאן. אתם כאן כי אתם אמיצים מספיק להפיק לקחים ולצמוח ולנסות דברים חדשים. בשביל זה גם אני כאן. אין בידי את כל התשובות. לא חסרות לי חרדות ונקודות רגישות משל עצמי, ואני רואה בעצמי חברה בקהילה המדהימה הזאת של שוברי מעגלים ושל לומדים מתמידים.
כוחו של תיקון
אין כזה דבר הורה מושלם. לכל ההורים יש רגעים צורמים עם ילדיהם: רגעים שבהם הם מאבדים את שלוותם, צועקים מילים שהם מצטערים שיצאו להם מהפה, נועצים מבטים דוקרניים ומסתכלים בשיפוטיות נוקבת בבנם או בבתם מלאי הכוונות הטובות. לנשום עמוק. הייתי שם, החברים שלכם היו שם... כולנו היינו שם. וזה בסדר! המפתח הוא מה שקורה אחר כך. ההורות שלנו לא חייבת להיות מאופיינת על פי רגעי הקושי שלנו. מה שאמור לאפיין אותה הוא השאלה אם אנחנו מתחברים מחדש עם ילדינו כשהקושי חולף, ואם אנחנו מתבוננים בתחושות שהרגעים האלה השרו עליהם ומשתדלים לתקן את הקרע ביחסים.
כשאנו ההורים תוהים "האם כבר מאוחר מדי?" אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלסיפור של הקשר שלנו עם ילדנו כבר יש סוף קבוע וחתום. כשאנחנו מתנהלים בגישה כזאת, אנחנו מפספסים משהו קריטי: שתמיד אפשר להוסיף עוד חוויה חדשה, ושהחוויה החדשה הזאת תשנה את סופו של הפרק הזה. נגיד שהיה לכם יום קשה, ילדכם מתקומם על החלטתכם שעכשיו אתם לא מרשים לנשנש חטיפים, ואתם מוצאים את עצמכם שואגים, "אתה תמיד עושה לי חיים קשים! אתה ילד מפונק וכפוי טובה וכבר אין לי מושג מה לעשות איתך!" בתגובה, ילדכם רץ לחדרו וצורח, "אני שונא אותך, אני שונא אותך, אני שונא אותך!" אוקיי, קודם כול ולפני הכול — נשימה עמוקה. אם עולה בכם המחשבה, "כן, יצא לי להגיד דברים כאלה," או "וואו, היא היתה אצלי בבית אתמול בערב?" או אפילו "זאת הדוגמה של דוקטור בקי? ההתפרצויות שלי הרבה יותר גרועות מזה," או "כשאני יוצא/ת מהכלים זה נשמע אחרת לגמרי" — בכל מקרה, יש משהו שחשוב לי להגיד לכם: אני עדיין חושבת שאתם הורים טובים מבפנים. אני יודעת שאתם כאן כי אתם שואפים להשתפר עוד יותר. אז אנא מכם, הישארו עמי לחלק החשוב הבא.
"עכשיו אני עושה תיקונים עם בני אפילו שהוא בן תשעה חודשים... הוא אולי לא מבין כל מילה אבל למדתי ממך שהוא יבין את הכוונות שלי ואת החיבור המחודש שלי"
עכשיו הילד שלכם בחדר שלו. מה קורה אצלו? הוא חש מצוקה עזה. זה הדבר העיקרי. הילד שלכם שרוי בחוסר ויסות, כלומר חש שהוא קורס תחת עומס התחושות שמציפות את גופו ומאוים מבחינה פסיכולוגית ("התחושה הזאת היא יותר מדי בשבילי, אני לא מרגיש בטוח"). גופו צריך למצוא דרך חזרה לתחושה שהוא בטוח ומוגן... אבל הוא לבדו בלי מבוגר שאפשר לסמוך עליו ולהיעזר בו. ילדים שמשאירים אותם לבד במצב של מצוקה עזה מסתמכים לרוב על אחד משני מנגנוני התמודדות: פקפוק עצמי ורגשות אשם. פקפוק עצמי משמעו שהילדים מערערים על תוקפה של החוויה שלהם בניסיון להחזיר לעצמם את תחושת הביטחון בסביבתם. אולי הם חושבים, "רגע... אמא שלי לא באמת אמרה לי את המילים האיומות האלה, לא ייתכן שזה קרה, אין מצב... בטח, ברור שלא, אני בטח זוכר לא נכון. הרי אמא שלי עוד לא התנצלה ובכלל לא אמרה לי שום דבר בקשר לזה, היא בטוח היתה אומרת שהיא מצטערת אם באמת היתה אומרת את המילים האלה." ילדים משתמשים בפקפוק עצמי כדי להגן על עצמם מהתחושות הקשות מנשוא שיעלו בהם אם יקבלו את הממשות של מה שאכן קרה במציאות. הם עושים זאת כי להתמודד לבדם עם רגשותיהם נראה להם קשה מנשוא, ופקפוק עצמי מציע דרך מילוט ושימור עצמי. עם זאת, הילד מחווט בעצמו את האמונה שלפיה, "אני לא רואה את הדברים כמו שהם. אני מגזים. אני לא יכול לסמוך על התחושות שלי ביחס לדברים שקורים. אנשים אחרים קולטים את המציאות שלי יותר טוב ממני." זהו חיווט מסוכן, כי הוא יוצר מתבגרים ומבוגרים שאינם סומכים על עצמם ואינם רגישים לאינטואיציות שלהם. במקום זאת הם מתבססים על יחסם של אחרים כלפיהם כדי להגדיר מי הם ומה מגיע להם.
רגשות אשם הם עוד מנגנון התמודדות שכיח אצל ילדים שהוריהם אינם מנסים ליצור חיבור מחודש אחרי רגעים קשים. רגשות אשם מאפשרים לילד להרגיש בשליטה, מכיוון שכל עוד הוא משכנע את עצמו שהוא ילד רע שעושה דברים רעים, ושאם היה ילד טוב יותר היה מרגיש בטוח יותר... ובכן, כך יש לו אפשרות ישימה להשתנות. הפסיכיאטר רונלד פיירבּרן תיאר זאת במילים קולעות להפליא כשכתב, בהתייחס לילדים ולהתפתחות הילד, "עדיף להיות חוטא בעולם שנשלט בידי אלוהים מאשר לחיות בעולם שנשלט בידי השטן." אם ילדים אינם יכולים לסמוך על מבוגר שיבוא לעזרתם, שיהיה לצִדם, שיתקן את הקשר ויחדש אותו ברגעי קושי... אז הם באמת ירגישו שכל עולמם אפוף חוסר ביטחון. הילד שואב נחמה רבה יותר מהפנמת הרוע המיוחס לו ("אני רע מבפנים"), כי כך לפחות הוא יכול להיאחז ברעיון שהעולם סביבו טוב ובטוח.
אבל... הרי ככה הגענו לנקודה שבה אנחנו תוהים אם איחרנו את המועד, נכון? אנחנו מעמיסים רגשות אשם ("אני כזה הורה גרוע") על רגעים קשים, וכשאנחנו שבויים בתפיסה שאיננו הורים טובים מספיק אנחנו מאבדים את היכולת לחולל שינוי מועיל. בואו נחווט מחדש את החשיבה של ילדינו, ובאותה הזדמנות נחווט מחדש גם את עצמנו.
מכל האמור לעיל אפשר להבין מדוע "תיקון" היא אחת המילים האהובות עלי בתחום ההורות. ברור שאנחנו יכולים לעבוד על כל ה"מטענים" שלנו ולנסות לשפר את יכולת הוויסות שלנו וללמוד אסטרטגיות ותכסיסים ותסריטים הוריים... אבל עם כל זאת, לעולם לא נוכל לשאוף למצב של התנהלות נכונה בכל זמן נתון. זה בלתי אפשרי. לעתים קרובות אני אומרת להורים שהמטרה הראויה ביותר היא כנראה לפתח יכולת ממש גבוהה בתיקון, תוך הכרה במציאות שבה הורים ימשיכו לפעול בדרכים שלא תמיד יהיו מיטביות, ושרגעים קשים וצורמים ימשיכו להתרחש מדי פעם. אבל אם נְפַתֵח את המיומנות לחזור אל ילדינו, ללא התגוננות, ולהראות להם שאכפת לנו מאי-הנעימות שהם חווים ב"רגעי הקרע" הללו, אז נקבל על עצמנו את העבודה החשובה ביותר של ההורות.
איך נראה תיקון?
אין דרך אחת ויחידה לתקן. המרכיב המהותי הוא חיבור לאחר ניתוק — נוכחות רגועה וחומלת של ההורה אחרי רגע שהתאפיין בתגובתיות אוטומטית ונטולת ויסות. כשאנחנו חוזרים לרגע שהשרה הרגשה רעה ומוסיפים חיבור וביטחון רגשי, אנחנו משנים למעשה את הזיכרון שנחקק בגוף. מה שנשאר בזיכרון כבר אינו תוויות גורפות ומציפות בנוסח "אני לבד ורע מבפנים". כעת יש בזיכרון ניואנסים עדינים יותר כיוון שהוספנו רובד של תמיכה לאחר הביקורת, רוך אחרי הצעקות, הבנה אחרי חוסר ההבנה. היכולת לשנות את הזיכרון של הגוף די מדהימה, וזה מה שתמיד מעניק לי מוטיבציה לעשות תיקון עם ילדי.
"טלפנתי לבתי ואמרתי לה שהלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור, ושעכשיו אני מבינה שהיא בטח הרגישה נורא כשצעקתי עליה או כשראיתי בה רק את הרע"
לעת עתה, ברצוני להציע לכם כמה קווים מנחים להתנהלות: אמרו שאתם מצטערים, שתפו את הילד במחשבותיכם — תארו את מה שזכור לכם ממה שקרה, כדי שילדכם ידע שזה לא רק אצלו בראש — ולאחר מכן אמרו מה הייתם רוצים לעשות אחרת ומה אתם מתכוונים לעשות אחרת עכשיו ובעתיד. חשוב לקבל בעלות על החלק שלכם באירוע ("אמא הרגישה תחושות קשות וחזקות שיצאו בצעקות. אלה התחושות שלי וזה התפקיד שלי להשתדל לשלוט בהן יותר. זאת אף פעם לא אשמתך כשאני צועקת וזה לא התפקיד שלך למצוא איך להשאיר אותי רגועה. אני אוהבת אותך."), במקום לרמוז שילדכם "גרם לכם" להגיב בצורה מסוימת. וזכרו: כהורים אתם משמשים לילדכם מודל לחיקוי. כשילדכם רואה אתכם בתהליך של הפקת לקחים ושל שיפור מתמשך, הוא לומד מכך שגם הוא יכול ללמוד מהקשיים שלו ולקבל אחריות כשהוא מתנהג בדרכים שאינו גאה בהן.
תיקון יכול להיעשות עשר דקות אחרי פיצוץ, כעבור עשרה ימים או כעבור עשר שנים. לעולם אל תפקפקו בכוחו של התיקון — בכל פעם שאתם חוזרים לילדכם אתם מעניקים לו הזדמנות לעבור חיווט מחדש, לכתוב מחדש את סוף הסיפור כך שיסתיים בחיבור ובהבנה, במקום בבדידות ובפחד. כך תגבילו את נטייתו של ילדכם לפתח רגשות אשם ותטפחו אצלו נטייה לקשר חזק יותר איתכם וכן למערכות יחסים בריאות יותר בבגרותו. זאת משום שכידוע לכולנו, מערכות יחסים איתנות אינן שומרות על יציבותן כתוצאה מהיעדר קונפליקטים, אלא בזכות יכולתם של האנשים המעורבים בהן לחדש את החיבור ביניהם אחרי אי-הסכמות ולהרגיש שוב שמבינים אותם אחרי שהרגישו בלתי מובנים. לפני שתעברו לפרק הבא, תרצו אולי להניע את עצמכם ברגע זה ממש לעשות תיקון לרגע של משבר עם ילדתכם, או להציב לעצמכם אתגר לעשות זאת כשתראו את ילדתכם בבוקר או כשהיא תחזור מבית הספר. והכי חשוב שתיקחו אחריות. הזכירו לעצמכם ברגע זה: "הורים טובים לא עושים הכול נכון כל הזמן. הורים טובים מתקנים."
אני אוהבת את סיפורי התיקון שאני שומעת מהורים בקהילה שלי ברשתות החברתיות — סיפורים שחובקים את כל הגילים, מתינוקות בני יומם עד ילדים שנהפכו למבוגרים בעצמם. לא מזמן קיבלתי את הדיווח הבא בהודעה פרטית: "עכשיו אני עושה תיקונים עם בני אפילו שהוא בן תשעה חודשים... הוא אולי לא מבין כל מילה אבל למדתי ממך שהוא יבין את הכוונות שלי ואת החיבור המחודש שלי. לא מזמן אמרתי לו, 'אתה בכית ולא ידענו למה. צר לי שצעקתי. ברור לי שזה הפחיד אותך. אני כאן איתך באהבה'." או ההודעה הזאת, מאם אחרת: "אני מרגישה אשמה על כל השנים שבהן הענשתי את בתי ושלחתי אותה לפסקי זמן בחדר. תמיד חשבתי, 'כבר מאוחר מדי, ערערתי את הילדים שלי לנצח'. אבל היום אמרתי לבת השמונה שלי שלמדתי עוד על מה שילדים צריכים ושהלוואי שלא הייתי שולחת אותה לכל כך הרבה פסקי זמן ברגעים שבהם היא הכי נזקקה לי. ראיתי שהגוף שלה מתרכך. ממש יכולתי לראות את זה. התחבקנו. הרגשתי שזה רגע ממש חשוב." והודעה שאזכור לעד, שהתקבלה מסבתא: "לפני כמה חודשים ביקשה ממני בתי לעקוב אחרייך כדי שאוכל להבין איך היא מגדלת את הילדים שלה. וואו, איזו חוויה חינוכית זאת היתה בשבילי. הבוקר טלפנתי לבתי ואמרתי לה שהלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור ולגדל אותה ככה, ושעכשיו אני מבינה שהיא בטח הרגישה נורא כשצעקתי עליה או כשראיתי בה רק את הרע ולא את הטוב. היא בכתה. אני מתארת לעצמי שהיא ממש היתה צריכה לשמוע את זה. שוחחנו על זה במשך זמן מה. זה היה אחד הרגעים החשובים ביותר במערכת היחסים שלנו."
בין שאתם מתקנים משהו גדול או קטן, ילדיכם ירגישו את התיקון הזה בגופם, ורגע החיבור וההסבר הזה ירכך את הזיכרון הראשוני של הבדידות והבלבול. התיקונים הגדולים חשובים, וגם התיקונים הקטנים. לכל צעד קטן יש משמעות.