מאי. 2011. מדיסון סקוט, בת 20 מוונדרהוף, מערב קנדה, עשתה את דרכה למסיבה בסביבת אגם הוגסבאת'. מדיסון, המוכרת בקרב חבריה בתור "מאדי", הגיעה למקום עם חברתה הטובה ג'ורדי בולדו והשתיים תכננו לישון באזור עם אוהל שהיא הביאה עמה מבעוד מועד. המסיבה הייתה כמו כל אחת אחרת לפניה, עם הרבה אלכוהול ורוח טובה.
בסביבות חצות, האווירה קיבלה תפנית מכוערת כשתגרה פרצה בין כמה גברים. ג'ורדי, שהייתה שיכורה, נפצעה במהלך המהומה והחליטה לעזוב את המקום עם בן זוגה. מאדי לעומת זאת החליטה להיצמד לתוכניתה המקורית ונשארה באזור. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, היא עזבה את המסיבה והלכה להתמקם בפינה שקטה לצד האגם - זאת הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה אותה בחיים.
יומיים אחרי המסיבה, הוריה של מאדי יצאו לחפש אותה באזור המסיבה. הם מצאו את הרכב הפרטי שלה כשלצידו עדיין עומד האוהל שלה. במכוניתה, נמצא הארנק של האישה הצעירה, אבל לא נותר כל סימן לטלפון הסלולרי שלה או המפתחות של הרכב. "העיר כולה המומה לחלוטין ואף אחד לא יודע מה לחשוב", סיפרה האנה ווייט, תושבת האזור. "מאדי הייתה אישה עם ראש על הכתפיים. אף אחד כאן לא חושב שהיא השתכרה, הלכה לשוטט באזור ואז נפלה לאיזה נקיק. זה ממש לא האופי שלה. רבים חוששים שלעולם לא ימצאו את הגופה שלה". חוקרים קבעו כי לא נמצאו במקום סימנים המעידים על מאבק, אבל כן יש חשד לזדון - בעיקר לאור העובדה שהיא נעלמה לא רחוק מכביש 16, הידוע בכינויו המצמרר: כביש הדמעות.
כביש 16 הוא ציר ראשי בבריטיש קולומביה, שנמתח לאורך של כ-725 ק"מ בחלקו המערבי של המחוז. הוא מתחיל בעיירת פרינס ג'ורג', מסתיים בעיר פרינס רופרט ומוביל אינספור נהגים מדי יום בין גבעות ירוקות, אגמים אדירים ויערות ציוריים. על אף הנוף הפסטורלי, כביש 16 מוכר בקרב רוב המקומיים בעיקר בגלל המוניטין המצמרר שלו.
במשך חמישה עשורים, הוא היווה מוקד להיעלמותן של למעלה מ-40 נשים, חלקן אף נרצחו בברוטליות בזמן שתפסו טרמפים על הציר. מדובר ככל הנראה בציר התנועה הכי ידוע לשמצה בקנדה, מדינה ששיעור הרצח שלה (651 בשנת 2018) מתגמד ביחס לזה של שכנתה מדרום (יותר מ-16 אלף בשנת 2018).
כביש ראשי לגיהינום
רוב תושבי קנדה והעולם מכירים את כביש הדמעות מאז תחילת העשור הקודם, אך הקהילה המקומית מודעת לבעייתיות שלו עוד משנות ה-70. ההיעלמות הראשונה המיוחסת לכביש 16 היא זו של טרייסי קליפטון. הפעם האחרונה שהיא נראתה בחיים הייתה על ידי אמה, זמן קצר אחרי שהשתיים נקלעו לריב נוראי.
קליפטון עזבה את הבית בכעס ויצאה להליכה לאורך הכביש הראשי באזור פרינס רופרט. מאז, אבדו עקבותיה. היא הייתה הראשונה בקרב קהילת "האומות הראשונות" (הכינוי הרשמי המתאר את השבטים האינדיאנים של קנדה) שנעלמה לאורך כביש הדמעות. היא מעולם לא נמצאה.
ב-13 בדצמבר, 1974, מוניקה איגנס עשתה את דרכה הביתה מביה"ס. עדי ראייה מספרים שהיא הלכה לבדה לאורך הכביש הראשי באזור העיר ת'ורנהיל ונראתה בפעם האחרונה בסביבות השעה 11 בבוקר - אך היא מעולם לא הגיעה ליעדה.
שרידי גופתה נמצאו ב-6 באפריל, 1975, בסמוך למחצבת חצץ בעיירה טרס (כ-4.5 ק"מ מביתה). חוקרים קבעו כי מישהו חנק אותה למוות ואז ניסה להסתיר את גופתה מתחת להר של חצץ. שני עדי ראייה דיווחו כי ראו רכב מסחרי נוסע בסביבה עם מישהי שמזכירה את איגנס, אבל אף חשוד מעולם לא נעצר בחשד למעורבות בפרשה. איגנס היא הנרצחת הראשונה של כביש הדמעות.
ישנן מספר רב של מועצות מקומיות וקהילות "האומות הראשונות" לאורך כביש הדמעות. רובן מאוכלסות באנשים ממעמד סוציואקונומי נמוך שנאלצים לנסוע מרחקים ארוכים בשביל פרנסה ולימודים. חלק מאותם אנשים, בעיקר נשים, לא מסוגלים להרשות לעצמם להחזיק רכב בשביל להגיע ממקום למקום. באזור אמנם פועלים קווי תחבורה ציבורית, אך התדירות שלהם נמוכה כל כך שהם פשוט חסרי תועלת. על כן, רבים מעדיפים לתפוס טרמפים באזור - מה שהופך את הנשים בסביבה למטרה קלה עבור חוטפים, אנסים ורוצחים.
"העיירות רחוקות אחת מהשנייה ומה שמפריד ביניהן זה מקטעי כביש ארוכים מאוד", סיפר כריס פריימונד, דובר עמותת Missing Women Commission of Inquiry החוקרת חלק מההיעלמויות לאורך כביש הדמעות. "יש אזורים שלא ניתן לשמוע בהם רדיו או שהקליטה הטלפונית פשוט נעלמת. כמו כן, לאורך הכביש יש אינספור יציאות המובילות לצירי חוטבי עצים מבודדים ולא מסומנים. במילים אחרות, אם נוסע שם מישהו עם כוונות רעות, לא תהיה לו בעיה למצוא קורבן. מישהו יכול לעלות על הכביש הזה, לנסוע במשך שעה בלי שיעצרו אותו ואז לזרוק גופה לתוך נקיק מבודד - ובחיים לא תמצאו את הגופה או את הרוצח".
המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה (RCMP), ההקבלה הקנדית ל-FBI, קישרו לאורך השנים 18 תיקי רצח לכביש הדמעות. למרות זאת, ראשי קהילות "האומות הראשונות" באזור טוענים כי המספר האמיתי ככל הנראה קרוב יותר ל-50. למעשה, למעלה ממחצית הנשים שנעלמו או נרצחו לאורך הכביש הן בנות השבטים האינדיאנים באזור. אף על פי כן, זה היה רק כאשר אישה לבנה נעלמה על כביש הדמעות שהתופעה פורסמה בכל כלי התקשורת במדינה.
ניקול הור, בת ה-24 מרד דיר (מחוז אלברטה), תפסה טרמפים לאורך הכביש בקיץ של 2002. עדי ראייה סיפרו כי היא נראתה בתחנת דלק השוכנת מערבית מפרינס ג'ורג' בעודה מנסה להגיע לעיר סמית'רס. הור נראתה מדברת אל גבר לבן בשנות ה-30 לחייו שנסע ברכב כתום. מאז אותה שיחה גורלית, אבדו עקבותיה. היעלמותה של הור הייתה הפעם הראשונה שמשלחות חיפוש גדולות יצאו לסרוק את הסביבה אחר אחת הנשים שנעלמו בכביש הדמעות - למרות העובדה שנערה אידיאנית נעלמה בסמוך לאותה נקודה רק 4 חודשים קודם לכן.
גורמים ב-RCMP הודו לאורך השנים כי בלשים כמעט ולא חוקרים את היעלמותן של נשות "האומות הראשונות" מתוך הנחה כי הן מעורבות בפלילים - ספציפית זנות. "אנשים, נשים וילדים נעלמים באזור וזה לא משנה מי הם או מה הגזע שלהם", אמר ריי מיכלקו, חוקר לשעבר ב-RCMP וחוקר פרטי בהווה. "למרות זאת, ישנם המון אנשים שיגידו לך שזה כן משנה".
לטענתו של מיכלקו, חוסר הנכונות של הרשויות לחקור את הפרשות הללו לאורך השנים הפך אותן למורכבות ומסובכות מאוד, שכן בני הקהילה כבר לא בוטחים במשטרה. למרות זאת, חוקרים הצליחו לפענח חלק מהרציחות במרוצת השנים.
אור בקצה הכביש
בשנת 2005, ה-RCMP הקימו את פרויקט E-Pana שנועד לחקור את הרציחות לאורך כביש הדמעות. 7 שנים מאוחר יותר, הפרויקט הצליח לפענח את תעלומת הרצח של קולין מקמילן בת ה-16, אשר נעלמה מביתה בשנת 1974. חוקרים בחנו מחדש את שרידי ה-DNA שנמצאו בזירת הפשע וקבעו כי בובי ג'ק פאולר, רוצח סדרתי מארה"ב, היה האדם שרצח אותה.
לאחר בדיקה מעמיקה, התברר כי פאולר נהג לנסוע הרבה על כביש 16 באותה תקופה בהיותו מתקן רעפים שעבד בסביבת פרינס ג'ורג'. מאוחר יותר, דווח כי הוא החשוד העיקרי גם ברצח של פמלה דרלינגטון וגייל ווייס, שתיהן נעלמו בשנת 1973. למרות זאת, זה היה כבר מאוחר מדי. פאולר מת מאחורי הסורגים בשנת 2006, לאחר שהורשע בשני מקרים של רצח כפול באזור מדינת אורגון, אשר במערב ארה"ב.
פאולר לא היה היחיד ששמו נקשר לתעלומות רצח לאורך כביש הדמעות. בשנת 2014, קודי ליג'בוקוב הורשע ברצח של לורן לסלי שנמצאה מתה בסביבת הכביש, 4 שנים קודם לכן. חוקרי המשטרה קישרו אותו גם למותן של 3 נשים נוספות שגופותיהן נמצאו באזור בין 2009 ו-2010.
על פי החשד, הוא היה בן 20 בזמן שרצח את קורבנותיו. הוא נידון למאסר עולם ללא אפשרות חנינה. מאוחר יותר באותה שנה, כוחות המשטרה עצרו גם את גארי טיילור הנדלין בחשד למעורבות ברצח של מוניקה ג'ק - שנעלמה בשנת 1978.
חוקרים טענו כי הנדלין היה החשוד העיקרי ברצח מלכתחילה, אך לא היו מספיק ראיות בשביל להגיש נגדו כתב אישום. בשנת 1979, הנדלין הורשע באונס ונידון ל-25 שנות מאסר - שהופחתו מאוחר יותר ל-12 שנים. מוקדם יותר השנה, הוא הורשע ברצח של מוניקה ג'ק לאחר שדגימות DNA שלו תאמו לאלו שנמצאו בזירת הרצח של הנערה. הוא נידון למאסר עולם.
פרויקט E-Pana ממשיך לחקור עוד היום את הרציחות של נשים לאורך כביש הדמעות. מאז 2017, לא נוספו שמות חדשים לרשימותיהם ולמרות זאת, נשים ממשיכות להיעלם בנסיבות מסתוריות לאורך ציר התנועה הראשי - האחרונה ביניהן היא סינת'יה מרטין בת ה-50, שנעלמה בדצמבר של 2018.
הסברה הרווחת בקרב חוקרים היא שבאזור מסתובב רוצח סדרתי או מספר רוצחים סדרתיים כבר חמישה עשורים. על אף העובדה שתושבי הסביבה מקווים שחוקרים יצליחו לפתור את כל המקרים, רבים מהם סבורים שחלק ניכר מתיקי החקירה תמיד ישארו בגדר תעלומה.