"הבשר התייבש כמו רצועת בקר. הוא היה חסר טעם וקשה. לא היה לו ניחוח. זה כאילו הוא היה ניטרלי לחושים", כך כתב אדוארדו סטראוך, אחד השורדים של אסון טיסה 571 אשר התרסקה בהרי האנדים בשנת 1972, על הרגע בו נאלץ לאכול לראשונה בשר אדם מת על מנת להציל את עצמו ואת חיי השורדים האחרים של ההתרסקות. "בלענו אותו ונגעלנו. הרגשתי כאילו כל הגוף שלי דוחה את הנגיסה... טאבו של אלפי שנים שנשבר לי בתוך הפה".
ביום שישי ה-13, אוקטובר 1972, קבוצת רוגבי עלתה על טיסה 571 של חיל האוויר האורגוואי, יחד עם בני משפחה ואוהדים. על המטוס היו 45 נוסעים ואנשי צוות שיעדם היה בירת צ'ילה – אך המטוס לא הגיע ליעד, והתרסק בהרי האנדים. 12 נוסעים נהרגו בהתרסקות עצמה, 5 מתו מפצעיהם ביום שלמחרת ונוסע נוסף מת מפצעיו כעבור שבוע. 27 נוסעים צלחו את השבוע הראשון, אך התמודדו עם תנאים קשים: קור, שלג, אוויר דליל ופציעות כמו שברים. בהמשך יתברר שמאחר ולא היה להם מספיק מזון, הם יאלצו לקבל החלטה קשה ושנויה במחלוקת – לאכול את בשרם של הנוסעים שלא שרדו את ההתרסקות. ב-29 באוקטובר נקבר גוף המטוס בו ישנו תחת מפולת שלגים – מה שגרם למותם של עוד שמונה מניצולי ההתרסקות.
סטראוך היה אחד מבין 16 הנוסעים שניצלו בהתרסקות המטוס, שכאמור הוביל קבוצת רוגבי מאורוגוואי לצ'ילה. בספרו החדש, "Out of the Silence" (מתוך הדממה), הוא מתאר לראשונה בחייו את רגעי האימה שהוא ושאר השורדים נאלצו לאכול את הנוסעים שלא שרדו את ההתרסקות.
"אם אני אמות, אתה רשאי לאכול את הגוף שלי", הוא אמר למרסלו פרז, הקפטן של הקבוצה וחברו הטוב. "אני לא אזדקק לו והוא עשוי להיות מה שיציל אותך". סטראוך כותב שבמהלך 72 הימים שהם היו לכודים על ההר, הוא ושני בני דודיו הפכו לאנשים שאחראים על האוכל – או כפי שהוא מתאר זאת: "אלו שחותכים את הבשר".
"רק אנחנו ידענו מאיפה הבשר הגיע בדיוק", הוא כתב. "האחרים קיבלו את מנת הבשר הקפוא שלהם אחרי שהיא התייבשה בשמש". סטראוך מוסיף שבהסתכלות אחורה, הוא סבור שהייבוש היה מה שעזר לכולם לשכוח מאיפה הגיע האוכל.
עם בואו של האביב, הגיעה לאוזניהם של השורדים האחרונים הידיעה שחיל האוויר הצ'יליאני עושה את דרכו אליהם. באותו בוקר, סטראוך שמע במקלט הרדיו של המטוס כיצד שניים משחקני הקבוצה שיצאו להזעיק עזרה במסע מסוכן, הצליחו ליצור קשר עם כוחות ההצלה – ושמסוקי החילוץ עושים את דרכם אל ההר.
"זה היה כאילו החיים הציפו את כולנו בשנית", נזכר סטראוך בספרו. "זאת הייתה התעוררות מן המתים". כחודש אחרי החילוץ, מטפסי הרים מקומיים ליקטו את שרידי גופותיהם של קורבנות האסון. מאוחר יותר, הם קברו אותם בגלעד בסמוך למוקד ההתרסקות אשר סומן עם צלב גדול. תחילה, השורדים הסתירו מפני הציבור את העובדה שהם התדרדרו לקניבליזם על ההר מחשש לתגובה קיצונית מצד קרובי הנוסעים שמתו והציבור, אך עד מהרה השתלשלות האירועים דלפה לכלי התקשורת. אי לכך, השורדים כינסו מסיבת עיתונאים, סיפרו את סיפורם במלואו ובניגוד לציפיות, התגובה הציבורית דווקא הייתה מכילה בעיקרה ככל הניתן. כיום, אתר ההתרסקות הפך למוקד עלייה לרגל עבור תיירים מרחבי העולם ועד היום סיפור האסון הזה צרוב בלב העם.