חור שחור, אבעבועות שחורות, רעב גלובלי, התפרצות וולקנית. מה שמשותף לכל אלו הוא לא רק לחץ הדם העולה בזמן שהעין מרצדת על המילים, אלא בעיקר האפשרות שהתופעות האלה יורידו עלינו את המסך בקרוב. ברגע שהתחלנו להבין איך היקום עובד, הוא החל לרדוף אחרינו. ובכל זאת, תמיד נדמה שהתנגשות אסטרואיד היא הסיוט הכי גדול.
רק בחודש פברואר האחרון, עם אסון הטבע הרוסי, נזכרנו שוב עד כמה תרחיש האימים הזה מפחיד אותנו. מיליונים ברחבי העולם צפו ביו-טיוב כיצד כדור אש במסת 9,000 טונות צולח את האטמוספירה מעל הרי האורל, מותיר אחריו הרס ופוצע אלפים בעוצמה משולשת מפצצת האטום שידעה בזמנה הירושימה. אבל לפעמים אולי עדיף שלא לדעת, להכחיש את האסטרואיד הנוסף בגודל חצי מגרש הכדורגל, שחלף לידנו ממש באותו יום והחטיא. גם הפרסום האחרון, לפיו אסטרואיד ענק יגיע לכאן בשנת 2036, לא תורם לאופטימיות הכללית.
כל איום טבעי אחר, אירוע השמדה המוני שייגרם על ידי עצם גדול שטס לכיוון כדור הארץ נחשב לסביר ביותר – פשוט כי אותם אסטרואידים הם בין המרכיבים הפרימיטיביים ביותר שנותרו מהחומר ממנו נוצרה מערכת השמש. כמות עצומה מהם, וביניהם לפחות מיליון בגודל מספק להשמיד מדינה כמו ניו יורק, פזורים סביבנו בכל עת.
אחרי חמישה עשורים של חקר חלל המדענים מסוגלים לאתר אפילו גרגירי אבק שנעים שנות אור הרחק מאתנו, מה שהפך את האנושות למודעת הרבה יותר לאיומים הללו – אם כי עדיין לא ניתן לשלוט בהם בשום צורה. כל אלו מביאים לכך שחדשות לבקרים צצים מחקרים, שיתופי פעולה ותכניות חדשות להצלת העולם מהרוצח השקט של החלל החיצון. "אם ניפגע שוב בעוד עשרים שנה זה לא יהיה מזל", אמר אדוארד לו באוקטובר האחרון, אסטרונאוט אמריקני שחרך את תחנת החלל הבינלאומית לפני עשר שנים. "זו כבר תהיה טיפשות".
אבודים בחלל
לרוסים, אגב, אף פעם לא היה מזל עם מה שמכונה בשפה המדעית "גופים קרובי ארץ" (NEOs – Near Earth Objects) . בשנת 1908 היכה באזור טונגוסקה הסיברי המטאור החזק בכל הזמנים, אם לא מחשיבים את ההוא שלפי התיאוריה הפך לפני 65 מיליון שנים את דנבר לדינוזאור האחרון שנכיר. 100 מיליון העצים שהתאדו אז ברגע, אבל החדשות הטובות הן שבכל הנוגע לקטסטרופה בין כוכבית, אפשר להישאר אדישים בכיף עד לשנת 2036. רק אל תשכחו לכבות את האור על הדורות הבאים.
לא במקרה זכה תפלץ החלל "אפופיס 99942" לשמו של אל הרשע במיתולוגיה היוונית. הסיכוי לפגישה חזיתית עימו בשנה זו עומד כרגע על 1 ל-250,000 ואם בהתאם לתחזיות הוא אכן יתרסק ב-13 באפריל לאותה שנה, הוא עלול למחוק מדינה קטנה ולהציף גלי צונמי בגובה ממוצע של 250 מטרים. אבל אפילו הוא לא מתחרה על הבכורה לתואר "אסטרואיד יום הדין", ששמור לגוף השמימי "DA1950". עם פיגורה חיננית של שני מיליארד טונות וסיכוי נהדר של 1 מ-300 לפגוע בנו, העולם עלול להגיע לקיצו בדיוק בעוד 867 שנים.
"הבעיה היא שאין ודאות מוחלטת", פוסק פרופסור צבי פירן, ממכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית. "חייבים להודות שאם היינו יודעים לחשב במדויק מתי באמת יפגע אסטרואיד בכדור הארץ, היינו הרבה יותר היסטריים. מצד שני, היום אנחנו יודעים יותר – והתחזית תהיה טובה ככל שזמן הפגיעה קרוב, כך שלא נוכל לצפות את כל המשתנים עד הסוף".
מצחיק לגלות שלא דרוש יותר מדי כדי לזהות מתי היקום עומד לבעוט בנו. בזמן שבמערכת השמש מרחפים כמה אלפי גופים מסוכנים בקלות בלתי נסבלת, סלע מסוכן יעמוד בשילוב של כל השלושה: זווית תנועה דומה יחסית לזו שבה מסתובב כוכב הלכת שלנו סביב השמש, טווח מרחק בלתי בטוח וכן גודל. "אם הוא קטן ופוגע באטמוספירה לא נרגיש אותו, מקסימום נביט לשמיים ונביע משאלה. כשענק חולף על ידנו, לא אכפת לנו. הסלע חייב להיות מסוגל לצלוח את האטמוספירה באופן שיכול להמטיר עלינו אסון".
פיתוחים טכנולוגיים דוגמת הלוויין "קנדי" או טלסקופ החלל "האבל" היוו החל משנות התשעים את הכוכבים המרכזיים בתחום, ומיפו את שדה המוקשים הגלקטי שלנו בצורה מרשימה למדי, אבל בלתי מספקת. או כפי שהיטיב לתמצת זאת האסטרונאוט והחוקר טום ג'ונס: "המכשור הקיים אינו רגיש מספיק כדי למצוא את הרחוקים, את הקטנים שנעים בין גדלי 100-150 מטרים שלא מחזירים מספיק אור שמש. המשימה שלנו היא למצוא את האסטרואידים האלו לפני שהם ימצאו אותנו, ועדיף שנמהר".
גם ישראל, אגב, לא נשארת מאחור בכל מה שקשור לגילוי מפלצות החלל. חוד החנית של המחקר הישראלי בתחום ממוקם במצפה הכוכבים ע"ש ווייז בנגב, שמתפקד כבר ארבעה עשורים כשלוחה האסטרופיזיקלית של אוניברסיטת תל אביב. שם, בגובה 875 מטרים מעל פני הים, הם סורקים בין היתר את השמיים בטלסקופ מיוחד לגילוי אסטרואידים וכוכבי שביט, ובזכות כך איתרו עד היום מעל ארבעים מהם. שניים מהם אפילו נקראים על שם אסטרונומים ישראליים, פשוט כי הם יכולים וסט מצעים ליומולדת זה נדוש.
משיבים מלחמה
אולי בסופו של דבר יגיע מפץ כאן שיסגור את הבסטה, אבל כרגע נראה שהדרך לכניעה עומדת להיות מעניינת למדי. ככל שהאיום הפלנטרי הולך ומתאפיין כבעיה גלובלית, גם תחום המחקר בנושא תופס תאוצה במהירות האור. הצעות חדשות למיגון הפלנטה מאסטרואידים וכוכבי שביט נעות בין הגוון השמרני לדמיוני, חלקן אטרקטיביות מספיק כדי לתפוס את הכותרות אבל היתכנותן עומדת לא פעם בספק גדול.
כמו בכל תחום בחיים, השינוי ניכר קודם בפוליטיקה של האסטרונומיה. לפי הערכות, הרחקת אסטרואיד בודד בגודל האפופיס תעלה למשלמי המיסים האמריקנים בערך 300 מיליון דולרים. בזמן שברור שתכניות הגנה יעילות לא יוכלו להתבסס על תיאוריה ותצפיות בלבד, אובמה נאלץ לפתוח את הארנק. וכך, בזכות מענק של 100 מיליון דולר מהנשיא בשנת המס המתקרבת, נאס"א זוכים לבצע מחקר יומרני אשר מטרתו: ללכוד אסטרואיד במכשיר המדמה לאסו. לפי פרטי התכנית, שעתידה להיות מיושמת כבר בשנת 2014, חללית בלתי מאוישת תשליך שקיק ענק למרחקים, תדוג את הסלע ותמשוך אותו קרוב יותר אלינו כדי לאפשר לאסטרונאוטים לחקור אותו. חשש אחד קטן מעיב על כל האידיליה הזו: האפשרות שנאבד שליטה על הגוף הזה, ובכך נהפוך אותו לבומרנג מסתחרר שיזכה אותנו בחתיכת מיגרנה.
אם זה לא מספיק, קבלו את הגרסה המחודשת של המרוץ לחלל. עד לפני כמה עשורים היוותה מלחמת הכוכבים את אחד השיאים של המלחמה הקרה, וזו בדיוק הסיבה שגם אתם תופתעו לשמוע על ההסכם החדש אותו ניסחו ביניהן ארצות הברית והפדרציה הרוסית לפני חודשיים. פחות משנה לאחר המטאור הסיבירי, החליטו המדינות המובילות בעולם ביכולת החלל לפתוח את מעבדות המחקר שלהן זו לטובת זו כדי להתמגן נגד איומי החלל החיצון. וכן, זה מה שאתם חושבים: גם בחלל, פצצות האטום שוב על הפרק.
פיתוח משותף של ראשי נפץ גרעיניים, למשל, יכול לאפשר פיצוץ אסטרואיד מאיים. אפשר לקדוח חור בסלע חללי ולהחדיר את הטיל, ואפשר לפוצץ מלמעלה. העניין הוא שלוקחים פה סיכון שהסלע יסתחרר ויצא מכלל שליטה, שלא לדבר על נשורת רדיואקטיבית במתכונת הרס חסרת תקדים שעלולה ליפול לכיווננו. אולי עדיין טוב שהדבר נוגד את אמנת החלל הבינלאומית משנת 1967, ואת הצהרת אובמה משנת 2009. אבל לכו תתווכחו עם שתי המעצמות הגדולות בעולם, ועוד עם אחת שכבר שרדה את סטלין וצ'רנוביל. באו"ם הזדרזו בהתאם להכריז בתוך שבועיים על גיבוש ארגון בינלאומי שיתריע מפני פגיעת אסטרואידים. נראה שכולם רוצים להיות שם, ולכל הפחות אף אחד לא רוצה להישאר מאחור.
חשבתם שזה מוזר? ההצעה הבאה גורמת לנו לשקול שוב האם מיתוס ה"שלדון גיק", אסטרופיזיקאי שצופה יותר מדי ב"סטאר וורז", נכונה. באוניברסיטת קליפורניה מציעים לנו לנצל באופן חכם את אנרגיית השמש, באופן שימקד אותה לכדי קרן לייזר רבת עוצמה ובעזרתה לאדות ולהשמיד גופים מאיימים (אפשר גם עב"מים, או את פלוטו כשיימאס לנו להתווכח האם הוא כוכב לכת). "לא מדובר במערכת בדיונית בסגנון סטאר-טרק", הבהיר ד"ר ג'ארי יוז, ממובילי "דה סטאר". "כל רכיבי המערכת כבר קיימים בצורה כזו או אחרת בטבע, ואנחנו פשוט מתכוונים להגדיל אותם". נשמע אופטימי, אבל אין אפילו תאריך יעד – אולי כי אף אחד עוד לא הצליח להפוך את השמש לקרן לייזר ענקית.
קצרה היריעה מלכבד בה את כל המטורפים, במיוחד כי הגיע הזמן למנות גם כמה הצעות שנחשבות לזהירות יותר. ארבעה מיליון יורו כבר השקיעה ועידת המדענים הבינלאומית NEOShield בתכניות שנחשבות ל(קצת) יותר ברות ביצוע. חלק גדול מן החוקרים יסכימו שכמו במקרה של בריון קשוח, הכי טוב זה לדחוף בחזרה, על ידי חללית בעלת מסה מספקת וגדולה מזו של הסלע. עוד שיטה שמוצעת היא ליירט את העצם ממסלולו עד שיורחק מכלל סכנה. איגוד B-162 מנסה להשתמש בחללית בלתי מאוישת כדי להתקין מנוע רקטי, ולהביא לשינוי במסלול האסטרואיד. הצפי לסיום התכנית: 2015.
ואפשר גם לנצל את חוקי הפיזיקה, ולהפוך לטובתנו את יחסי הכוחות. חללית בעלת מסה גדולה יותר תנצל את כוח המשיכה, תמשוך את הסלע אליה ותרחיק אותו מכלל סכנה. הפחד העיקרי הוא מהתנגשות בזווית לא נכונה, שעלולה ליצור סיבוב מסוכן וחסר שליטה במקום היסחפות מבוקרת. בנוסף, לפעמים גושי המסה הם למעשה ערימות חצץ עצומות ולא מגובשות. דמיינו גוש שמתפרק ברגע אחת לרסיסים, אך מוצא את עצמו בהדרגה חוזר למצב מגובש, ואולי אפילו מסוכן יותר מהקודם.
פרופסור פירן, אם אפוקליפסה זה עכשיו – איזה תותח כדאי לשלוף?
"אני לא חושב שיש כרגע שיטה עדיפה על האחרת. טוב שיש רעיונות, אבל צריך להודות בכך שהיכולת שלנו לגלות אסטרואידים עדיין רחוקה ממושלמת. נשמע כאילו הדבר הכי פשוט ויעיל יהיה לתת מכה חזקה מספיק או לחבר לו מנוע, אבל דבר בסגנון טרם נוסה. עד שלא יהיה משהו קונקרטי מספיק תחום המחקר ימשיך להתפזר לכיוונים שונים, וכשאני חושב על זה – טוב שכך. כל אסטרואיד מצריך תקיפת אד-הוק בדרך אחרת, ומי שיהיה מוכן לסלע בקוטר מאה מטר עלול להתעורר בבוקר עם אחד בקוטר של אלף טס לכיוונו".
חמש דקות בערך הקדשתם מזמנכם לכתבה הזו. במהלכן כדור הארץ נע על צירו בערך 150 קילומטרים, וגמע מרחק כביר של 8,700 קילומטרים סביב השמש. אתם, מצד שני, לא הרגשתם כלום. הבטתם במסך יציבים ושלווים כמלאכים, חסרי מושג אם תכף יתעופף לעברכם אסטרואיד, קליע או פלמינגו ורוד. ככה זה גם קצת עם ניסיון לשחק את אלוהים. חלליות, פצצות אטום או קרני לייזר – בסוף כולנו נמות מוות טיפשי וידוע מראש, אבל בינתיים, תנו לנו לחיות כמו אבן מתגלגלת.
