לאחרונה התבשרנו שציד לא-חוקי הביא להכחדתם המוחלטת של קרנפים שחורים במערב אפריקה ולהכחדה כמעט ודאית של קרנפים לבנים בקונגו אך מומחי שימור חיות בר רבים מאמינים (אינדפנדנט) כי כבר פספסנו את ההזדמנות להציל כמה מינים נוספים של חיות. לטענתם, יש לוותר על הטיגריסים והפנדות ולהשקיע בלב כבד את המאמצים והמשאבים למינים אחרים, שסיכויי ההישרדות שלהם גבוהים יותר.

מסקר, שנערך בקרב כ-600 מומחים לשימור חיות בר, עלה כי יותר ממחציתם מאמינים שאפשר לשמר חלק מהחיות הנתונות בסכנת הכחדה, אבל רק על חשבון מינים אחרים, שקשה יותר לשמר או שעלות שימורם בטבע גבוהה מדי. הנושא הבעייתי הזה, בלשון המעטה, נמצא על שולחן הדיונים כבר כמה שנים ועד כה הקהילה המדעית לא הצליחה לגבש קונצנזוס. כעת נראה כי הרוחות נושבות לכיוון של החלטה עקרונית, קשה ועצובה ככל שתהיה, שאולי תאפשר להציב יעדים ריאליים ובאמת להציל חלק מהמינים שבסכנת הכחדה, ולא רק לספור אחורנית את ימיהם על כדור-הארץ.

האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות? (וידאו WMV: ויקיפדיה)
האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות?|וידאו WMV: ויקיפדיה

לפי התחזיות הקודרות לעשורים הקרובים, צפוי הרס נוסף של סביבות מחייה טבעיות, התגברות הזיהום, התפשטות האוכלוסייה האנושית ושינויים אקלימיים נוספים שמשחירים את כוכב הלכת הכחול. עצוב לחשוב שאם הם בעלי-חיים היו מסוגלים לחצות את גבולות האטמוספרה שלנו, לבטח הטבע היא מפתח מנגנון שיסייע להם לשרוד הרחק מהאנושות ההרסנית.

רוב החוקרים שהשתתפו בסקר מאמינים שדלדול המגוון הביולוגי על הפלנטה שלנו הוא כמעט ודאי, וכמעט 60 אחוזים סוברים כיום שלא ניתן להציל את כל המינים ויש להתמקד באלו שעזרת בני-האדם באמת תסייע להם לשרוד, ואולי גם לשוב ולשגשג יום אחד. לדברי עורך הסקר, ד"ר מורי רוד מאוניברסיטת יורק, החוקרים תוהים האם כדאי להפנות את המשאבים אבל המציאות מוכיחה שמשאבים רבים כבר הוסטו מהמאבק לשימור מינים מסוימים ולכן הם הגיעו למצב הזה כיום. "שם המשחק בשימור הוא לדעת מה יצליח ומה לא – לגבי העלות, אף פעם אי אפשר לדעת כמה כסף נצטרך", הוא מבהיר.

האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות? (וידאו WMV: ויקיפדיה)
האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות?|וידאו WMV: ויקיפדיה

חלק מהחוקרים כמובן מבטלים את הרעיון שאפשר למקד מאמצים משותפים במינים מסוימים בטענה שזה לא יעיל ובטח לא מוסרי. למרות הקביעה הפטרונית כי ללא עזרה המינים הללו לא ישרדו, דחיקת חיי הבר המתמדת מעידה כי המציאות לא מאפשרת לטבע לשקם את עצמו במקביל להתפתחות הציביליזציה האנושית. בנוסף, רבים טוענים כי לא בטוח שמשתלם כלל להשקיע מיליוני דולרים בהצלת טורף גדול, כמו טיגריס, שגם ככה יאבד את סביבת המחייה הטבעית שלו – עם מאמצי השימור ובלעדיהם.

מינים נכחדים המפסידים במאבק הגורלי להישרדותם:

טיגריס

בשנת 1900 אוכלוסיית הטיגריסים בהודו בלבד מנתה כ-100,000 פרטים אך כיום מוערכת אוכלוסיית החתול הגדול ביותר בכל העולם בין 3,062-5,066. בהודו יש עדיין את הריכוז הגבוה ביותר של 1,700 טיגריסים אבל עם גידול האוכלוסייה האנושית בקצב חסר תקדים, ועם ההבטחה שבקרוב יהיו יותר הודים מסינים, אין הרבה סיכוי לטיגריסים לשמור על סביבת המחייה הטבעית שלהם. בנוסף, לפי המסורת הסינית לאיברי טיגריס יש סגולות רפואיות רבות וציד לא-חוקי הוא עדיין נפוץ מאוד, ומנוהל על ידי כנופיות חמושות מסוכנות, מאורגנות ומיומנות.

אורכו של הזכר ברוב המקרים יכול להגיע לשלושה מטרים, ומשקלו ל-225 קילוגרמים. הטיגריס הוא טורף זריז ומיומן, שחיין מעולה ומטפס על עצים בקלילות. הוא אורב לטרפו בשעות בין הערביים ליד מקורות מים וניזון מחזירים, צבאים, איילים, אנטילופות ותאו. בארוחה אחת יכול הטיגריס לבלוע עד 40 קילוגרמים בשר. ההריון נמשך עד חמישה חודשים ובכל לידה, הנקבה ממליטה בין שניים לשישה גורים. תוחלת החיים של הטיגריס היא עד 18 שנה.

דוב קוטב

ההערכה היא שכיום קיימים בטבע בין 20,000-25,000 דובי קוטב, אבל כשהקטבים נמסים בקצב מדאיג מספרם צפוי לצנוח ב-30 אחוזים תוך 40 שנה. דובי הקוטב סווגו בעבר בסיכון נמוך, כשהאיומים העיקריים עליהם היו ציד ודליפות נפט, אך כעת הסכנה העיקרית להמשך קיומם היא התחממות כדור-הארץ. בסוף שנת 2006 קבעו חוקרים בסקר הגאולוגי של ארצות הברית כי המסת הקרח הובילה לגידול משמעותי בשיעורי התמותה של גורי דובי הקוטב מאחר והקרח באזורי המחיה דק יותר והציד קשה יותר. הדובים נאלצים לשוב ליבשה ולקצר באופן משמעותי את תקופת הציד שלהם.

דובי הקוטב הם הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר בעולם – הזכרים הבוגרים יכולים להגיע למשקל של עד 900 קילוגרמים. פרוותם חלולה, ושקופה למחצה, ומספקת לדובים הסוואה. בניגוד לסברה הרווחת, עורם של דובי הקוטב שחור. שכבת השומן והפרווה שלהם מגנות עליהם מפני הקור הכבד השורר באזורי המחיה שלהם. דוב הקוטב הוא יונק ימי מימי-למחצה, והוא הסתגל למחיה בכמה סביבות חיים: יבשה, ים וקרח. באזורי מחייתו הוא נחשב לטורף-על וניזון בעיקר מכלבי ים, ניבתנים ולווייתנים, אולם הוא יאכל כל מה שיצליח לתפוס במלתעותיו. קצב הליכתם של דובי הקוטב הוא כשישה קמ"ש, אך הם מסוגלים להגיע בריצה למהירות של כ-40 קמ"ש למשך זמן קצר. דובי הקוטב נותרים ערים ופעילים לאורך כל השנה.

האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות? (וידאו WMV: ויקיפדיה)
האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות?|וידאו WMV: ויקיפדיה

דגי סלמון

האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות? (וידאו WMV: ויקיפדיה)
האם כבר מאוחר מדי להציל את הטיגריסים והפנדות?|וידאו WMV: ויקיפדיה

כמה עשורים של דיג מופרז דלדלו את אוכלוסיית דגי האִלְתִּית (סלמון) באוקיינוס האטלנטי, ובעיקר בחוף המזרחי של קנדה. מאז שהופסקו משלחות הדיג לניופאונדלנד בתחילת שנות התשעים של מאה הקודמת, ממשלת קנדה השקיעה מיליוני דולרים בשימור הסלמון, בניסיון לשקם את כמות הדגים ולהשיבה לימים שלפני הדיג התעשייתי. כאמור, ללא הצלחה יתרה. הדרך בה מנווט הסלמון עוד לא ידועה אך ההשערה היא שהם נעזרים בחוש ריח מפותח. הדגים הבוגרים מתים כמה ימים אחרי שהטילו ביצים והפרו אותן.

פנדה

בתור הלוגו של קרן שימור חיי הבר העולמית (WWF), דוב הפנדה הענק הוא באמת חיה נדירה. בטבע חיים כיום רק 2,500 פרטים בוגרים וסין השקיעה מיליונים בניסיונות השימור של החיה הלאומית שלה. ההצלחה היחידה שנרשמה במדינה היא במסגרת תכניות שיקום בשבי, אך בטבע נראה שזמנו של הפנדה מוגבל מאוד, בעיקר בשל איבוד סביבת המחייה ובשל פוריות נמוכה. הפנדה הענק חי באזורים הרריים כמו סצ'ואן וטיבט ומשמעות השם היא "דוב-חתול". התיעוד הראשון של דובי הפנדה הופיע בסין כבר לפני 3,000 שנה ובניסיון למנוע את היעלמותם, הקימה סין 11 מרכזים לרביית פנדות ואסרה לצוד אותם.