לסיפורה של אמיליה ארהארט נחשפנו לראשונה, כמו כל קבוצת הגיל המכונה ״דור ה-y״, דרך סדרת האנימציה החינוכית ״היה היה״ בפרק של המהפכה התעשייתית, או התקופה המודרנית, או משהו כזה מהפרקים האחרונים, כשכבר לא היה להם ממש כוח להשקיע והם דחסו תקופה של 200 שנה לפרק אחד כדי לגמור את הכל יפה, וגם כי האנושות עוד לא עיכלה את התקופה הזאת. בכל מקרה, היא הופיעה לשבריר שנייה כאישה הראשונה שמטוסה חצה את האוקיינוס האטלנטי, והיא נעלמה אי שם מעבר לאופק, כששעון הזמן המדבר אומר שמותה נותר בגדר תעלומה.
כידוע, כשאתה ילד ואומרים לך שדבר מה הוא תעלומה, אתה נדון להיות מרותק ממנו למשך שארית חייך, ולמצוא את כל הנושא תמיד עטוף בערפל מאגי ומיסתורי. כמו נגיד האסלה המדברת מ״תראו מי מדבר 2״. ובחזרה לכתיבה לא אסוציאטיבית ואישית: ארהארט הייתה לסמל פמיניסטי מובהק עוד הרבה לפני מותה. בנוסף להיות טייסת חלוצית ופורצת דרך, היא הייתה כותבת וחברה במפלגת הנשים הלאומית של אמריקה.
טיסתה האחרונה של ארהארט תוכננה לשבור את שיא הטיסה הארוכה ביותר (47,000 ק״מ), ולהקיף את כדור הארץ. יחד עם הנווט פרד נונן, הצליחו השניים להשלים מרחק של 35,000 ק״מ (עם עצירות כמובן), ונצפו בפעם האחרונה כשהמריאו מהיר לאה בגינאה החדשה ב-2 ביולי 1937. הקשר האחרון איתם מצביע כי איבדו את דרכם והתרסקו בלב ים כשהדלק אזל. מותה של ארהרט הוכרז רשמית ב-5 בינואר 1939, אך קבוצה בשם TIGHAR (The International Group for Historic Aircraft Recovery), שחקרה את הפרשה במשך 22 שנים, העלתה את התיאוריה שארהארט ונונן נחתו על אי בודד באוקיינוס השקט ונאלצו לשרוד עליו עד מותם.
ממצאים חדשים שחשפה הקבוצה מצביעים על כך שהתיאוריה, שנחשבה עד כה לדעת מיעוט, נכונה. ארהארט ונונן ככל הנראה הקימו מחנה באי קטן ליד האי ניקומרורו, מרחק 3,200 ק״מ מהוואי. האי לא היה מיושב מאז שנת 1892, והם שרדו על מי גשמים ואכילת צדפות, צבי ים, דגים וציפורים. קבוצת TIGHAR טוענת שארהארט שידרה יותר מ-100 קריאות מצוקה במכשיר הרדיו שלה בין התאריכים 2-6 ביולי 1937, וכי אחת מהן אף נקלטה במכשיר הרדיו של נער בן 16 מפלורידה.
ממצאים ארכיאולוגיים חדשים מהאי גילו ראיות לכך שהאי היה מיושב על ידי אישה אמריקאית בשנות ה-30 של המאה ה-20. האם זה אומר שנמצאה גופתה של ארהארט? נמשיך ונעדכן עם פרסומם של ממצאים חדשים.
(מקור)