1. ילדי נברטיל האבודים
לאחר שנפרד מאשתו, מייקל נברטיל החליט לברוח לארה"ב יחד עם שני ילדיהם הקטנים, פעוט בן שנתיים וילד בן ארבע. הוא קנה כרטיסים לטיטניק תחת הזהות הבדויה "לואיס מ. הופמן". מייקל ג'וניור זכר שלאחר שהטיטניק פגעה בקרחון, האב אמר: "בני, כשאמא תבוא אליך, והיא בטוח תבוא, תגיד לה שאהבתי אותה מאוד ואני עדיין אוהב. תגיד לה שציפיתי ממנה לבוא אחרינו, כדי שאולי כולנו נחיה יחד בשקט ובחופשיות של העולם החדש".
בגלל שהילדים ידעו רק צרפתית ואמם בכלל לא ידעה שהם היו על האונייה, לקח לה כחודש למצוא אותם - זמן קצר במובנים של תחילת המאה ה-20, אך נצח לאם שאינה יודעת היכן ילדיה, ולילדים קטנים מדי שנותרו לבדם מבלי לדעת מלה באנגלית. הם המתינו בניו יורק ושהו שם עד שהאמא שלהם זיהתה אותם מתמונה בעיתון ומיד חצתה את הים האטלנטי כדי להגיע אליהם.
2. "אני הולך לבדוק מה קורה"
אלין ופקו האקאריינן, מפינלנד, עלו לטיטניק להתחיל חיים חדשים באמריקה, כמו רבים אחרים. בעדותה לאחר שניצלה, סיפרה שאת הימים הראשונים על הטיטניק העבירו בלשחק לא מעט משחקים יחד עם הנוסעים האחרים על הסיפון וכי באמת הייתה אווירה של יוקרה ואושר. בערב ה-14.4, הזוג שמע רעש מוזר של שריטה חזקה. פקו הלך לבדוק מה קרה בעוד שאלין חזרה לישון. כשהיא התעוררה וניסתה לצאת מהמיטה, היא הבחינה שהתא נוטה בזווית ושבעלה עדיין לא שב.
בעלה של אלין היה על הסיפון למעלה, אבל כל שאר הנוסעים במחלקה שלה היו נעולים למטה. "לאחר כמה רגעים, לקחתי את הארנק שלי וחגורת הצלה ורצתי למסדרון", היא סיפרה, "הדלת הייתה נעולה! כל הדלתות היו נעולות". לבסוף, היא הורשתה לצאת משם ולעלות על סירת הצלה. העדות שלה נתנה הצצה אכזרית לכך שהעשירים במחלקה הראשונה ניצלו ראשונים והאחרים נשארו מאחור כדי למנוע כאוס ובריחה המונית לסירות - שהיה ברור שלא יספיקו לכולם.
"שטנו משם במהירות, צפינו בספינה שלנו טובעת במים. הצעקות של האנשים במים היו נוראיות. אני זוכרת שקראתי שוב ושוב 'פקו! פקו! אני כאן, בוא לכיוון הזה'. לא ידעתי אם אני נרדמת או קופאת למוות, אבל איבדתי הכרה. לא הרבה אחר כך הגיע אור הבוקר ויכולנו לראות ספינה ממרחק".
הספינה שראתה אלין הייתה הקרפתיה, ספינה ששמעה את קריאת העזרה של הטיטניק והגיעה לזירה. "הביאו לנו בגדים, אוכל וקפה חם. אבל עם כל מה שקיבלנו, עדיין היה לי חסר. לאט לאט התחלתי להבין את המלים האחרונות שאולי אי פעם אשמע מבעלי: 'אני הולך לבדוק מה קרה'. עמדתי על המעקה שעות, הבטתי לים הפתוח בתקווה שאראה עוד סירת הצלה אחת". פקו לא שרד ואלין לא ראתה אותו שוב.
3. האיש שניסה לשרוד על חשבון אחרים
אנני מקגוון, בת 15 בזמנו, סיפרה כי היא עלתה על הטיטניק יחד עם דודתה מאירלנד. רק כשהייתה בת 86 סיפרה לראשונה בריאיון מה זכרה מהאירוע הקשה: "נשים לא עזבו את הבעלים שלהן. כולם צרחו ויכולתי לשמוע יריות ברקע. הסתבר שחלק מהגברים ניסו להתלבש כמו נשים במטרה להינצל וירו בהם", סיפרה.
גם כשהייתה בת 86 סיפרה שאינה מסוגלת לשכוח את הגבר שהתחנן לעלות לסירת ההצלה שהיא הייתה בה. "תנו לי להיכנס או שאהפוך את כל הסירה", הוא אמר באיום, וכתוצאה מכך הנשים העלו אותו וחייו ניצלו, אך על חשבון נוסעות אחרות.
4. העובדים שהקריבו עצמם אל מול הנוסעת
כאשר הלנה צ'ורצ'יל, פמינסטית מוצהרת בת 53 בזמנו, הגיעה לחוף מבטחים אחרי שניצלה מטביעת הטיטניק, היא סיפרה כיצד הצטמררה כאשר ראתה חבורת גברים ניגשת בקור רוח והבנה מלאה למותה.
הלנה הייתה על הסיפון העליון כאשר לפתע הופיעה מולה קבוצה של עובדים מחדר המנועים. "קבוצה של גברים שברחה מהסיפונים מוצפי המים למטה, הגיחה. כל פרצוף שיקף את המראה שראו, המראה של מוות מתקרב. כל אחד מהם ידע את מה שהנוסעים לא ידעו". הגברים הבינו מה עומד לקרות, וכאשר ראו מה קורה בסיפון העליון הם ידעו שלא כולם יוכלו לעלות על סירות ההצלה וכי חייבים לנסות לעזור למי שנותר מאחור, גם אם הסיכוי להינצל קלוש.
"לפתע, הקצין הזוטר שהוביל אותם צעק 'עצור!'. הגברים עשו כפי שצווה עליהם, הסתובבו וחזרו מטה - אל מותם. הבטתי בהערצה עמוקה אל טור הגברים היורד, שבאומץ החליטו לוותר על חייהם".
5. "יללה נוראית שטפה את פני הים"
אליזבת' שוטס, אומנת בת 40 שעלתה על הטיטניק עם משפחה שהעסיקה אותה, פונתה מיד לסירת הצלה ברגע שהתגלה שהטיטניק פגעה בקרחון. אך לפי עדותה שניתנה מאוחר יותר, הסכנה לא חלפה ברגע הפינוי. הקור, ההיסטריה והניסיון להציל קרובים אחרים עלה בחייהם של נוסעים שהצליחו לעלות לסירות הצלה.
"הגברים שהיו איתנו לא ידעו דבר על מיקום הכוכבים, בקושי ידעו איך לחתור יחד. שני משוטים נשמטו במהרה, הידיים של הגברים היו קרות מדי בכדי להמשיך. ואז, יללה נוראית שטפה את פני הים, זעקתם של האנשים שטבעו". מיד לאחר מכן אליזבת' שמעה גבר אומר שהאונייה נעלמה ושעליהם לשוט הכי מהר שאפשר אם הם לא רוצים שהשטן יתפוס אותם.
6. גם אלה שניצלו מטביעה חששו שלא ישרדו
גם אלו שניצלו מהטביעה סיפרו כי חלקם לא שרדו כאשר המתינו לכוחות ההצלה. היה קשה לעמוד בקור המקפיא ואיש לא ידע בכלל אם מישהו בעולם יודע מה קרה - כך שהתקווה לא הייתה רבה. לורה מייבל פרנקטלי, מזכירה בת 30 שהייתה על אחת מסירות ההצלה, סיפרה על הרגע בו הבחינה באוניית הקרפתיה.
"עם עלות השחר, כשראינו את אורות הספינה ההיא, במרחק של כחמישה קילומטרים מאיתנו, חתרנו כמו מטורפים וחצינו קרחונים כמו הרים, לבסוף בסביבות 6 וחצי בבוקר הקרפתיה אספה אותנו. הסירה הקטנה שלנו הייתה כמו גרגר לעומתה. ואז הגיע הרגע הכי חלש שלי - הם הורידו חבל שהיה מוזר לשבת עליו עם חגורת ההצלה סביבי. אחר כך הם העלו אותי לצד הספינה. אתם יכולים לדמיין את זה? להתנדנד באוויר מעל הים. פשוט עצמתי את עיני והחזקתי חזק תוך כדי ששאלתי אם אני בטוחה. סוף סוף הרגשתי זרוע חזקה שמרימה אותי לעבר הספינה".
7. "זה היה לילה חשוך ושחור מאוד"
אחת העדויות המצמררות של רגע טביעת הטיטניק הגיעה מרות' בקר, שהייתה אז בת 12. שנים רבות לאחר הטרגדיה, היא סיפרה מה עבר עליה ממש ברגע שראתה את האונייה הענקית שוקעת למצולות.
"הלילה היה חשוך, בלי ירח. זה היה לילה חשוך ושחור מאוד והאונייה ההיא הייתה פשוט יפהפייה. כל האורות של האונייה דלקו. היא שקעה בשקט והאורות דלקו מתחת למים. אני זוכרת את זה בבירור כי זה היה מחזה מרהיב ומחזה נורא לראות את האונייה שוקעת מטה".
8. אלו שראו את פגיעת הקרחון - לא חששו לרגע
אדית' ראסל, סטייליסטית בת 33 שנסעה במחלקה הראשונה של האונייה, הייתה עדה לרגע הפגיעה של אונייה בקרחון שגרם לטביעתה. ולדבריה, איש מהעדים לא התרגש מעוצמת הפגיעה או מההשלכות שהיו עלולות להיות לכך.
"הייתה חבטה קלה מאוד, רק פגיעה קטנה, שום דבר. הלכתי לחדרי. הייתה פגיעה נוספת, שום דבר רציני אבל ידעת שמשהו קרה". ראסל זכרה שגבר אחד צעק משהו על גודל הקרחון, שהיה גבוה מהאונייה והיה ברור שמה שרואים הוא רק הקצה שלו וש-7/8 מהקרחון נמצא מתחת למים. "לא התרגשנו מזה. אספנו את גושי הקרח ורובנו שיחקנו בכדורי שלג".
9. איחוד האוהבים שמעולם לא קרה
לאחר שנוסעים עברו לסירות הצלה ואז לאונייה, היה עליהם לעבור מסע של עוד מספר ימים לניו יורק בחוסר ידיעה מוחלט לגבי מה עלה בגורל אהוביהם. על הטיטניק היה כאוס מוחלט וכאמור, נשים הופרדו מהגברים כאשר להן ולילדים ניתנה זכות ראשונים על סירות ההצלה. רק כאשר הגיעו לניו יורק, החל מסע אכזרי נוסף אחר חיפוש הקרובים בין הניצולים.
"לא היה כמעט איש שלא הופרד מבעל, ילד או חבר. האם מי שאתם מחפשים נמצא בקומץ שניצל?", אמרה בעדותה שארלוט קולייר, שהייתה נוסעת מחלקה שנייה על הטיטניק. "היה לי בעל לחפש, בעל שמתוך אמונה גדולה האמנתי שאמצא על אחת הסירות. הוא לא היה שם".
***
לאחר שכל הניצולים התפנו על סירות ההצלה, חלק קטן רצה לחזור לאזור האסון כדי לנסות להציל עוד אנשים, אבל רוב הניצולים חששו שהנוסעים שטבעו ינסו לעלות בהמוניהם ובכך יגרמו לכל השאר לטבוע גם כן. רק שתי סירות הצלה של הטיטניק חזרו והצליחו למשות מהים 12 נוסעים, אך מתוכם רק 5 שרדו. בסך הכל שרדו 712 אנשים שהיו על האונייה, אך המסקנה בהמשך הייתה שעוד כמה מאות יכלו להינצל וכי חלק מהסירות לא היו מלאות.
לאחר תפילה קצרה לזכר הנוסעים שטבעו עם האונייה ושעות ספורות לאחר האסון, ה"קרפטיה" יצאה לדרכה בבוקר ה-15 באפריל לכיוון ניו יורק. ב-18 באפריל האונייה הגיעה ליעדה ורק אז ידעו הניצולים מי מאהוביהם הצליח לשרוד ומי נותר קפוא מאחור, חלק מהים האטלנטי לעולמי עד.
