לרוב כשאנשים מדמיינים לעצמם תקופות עתיקות בשנים, הם רואים בעיני רוחם תמונה פרימיטיבית, ואורח חיים מצומצם ודל, כשלמעשה, הרבה מהדברים השימושיים ביותר בחיי היום-יום שלנו, שנלקחים כמובן מאליו, הומצאו עוד לפני הספירה. מישהו יודע איך אומרים: "סליחה, יש לך סוכריית מנטה?" במצרית קדומה?
בת יותר מ-2,000 שנה: חזיית ספורט
או אם אתם רוצים להישמע חכמים - אפודסמוס (apodesmos). כך קראו ביוון העתיקה למה שהתהווה בימינו אנו לחזיית ספורט. פיסת בד הדוקה, שאפשרה השתתפות נינוחה יותר באירועי ספורט באותה עת של כמה מאות לפני הספירה. מוצמדת לחזה האישה, כך מנעה חזיית הספורט העתיקה תנועת שדיים מיותרת והקלה את ההשתתפות באתלטיקה. באירועים חברתיים שונים, נהגו הנשים ללבוש את פיסת הבד מתחת לחזה, וכך היא שימשה מעין חזיית "פוש-אפ". כמובן שהחזיות המיוחדות היו נפוצות בערים בהן קידמו ספורט-נשים, כמו למשל ספרטה. עוד בגד הידוע בתור 'סטרופיון' (strophion), שימש לאותה מטרה, ונלבש מעל לבגדים. החזיות בדרך-כלל היו עשויות מצמר או פשתן, והן בדרך כלל היו קשורות או מוצמדות לגב האישה. בעבר נמצאו פסלים שונים המתארים את האלה אפרודיטה לובשת אפודסמוס, מכך ניתן היה להסיק שגרסאות דקות יותר של החזייה היו בעלות קונוטציה ארוטית. רואות בנות? חזיית ספורט יכולה להיות סקסית.
כבר מהמאה ה-15: פופקורן
אמנם מבחינה טכנית הם לא המציאו את הפופקורן, אך היו אלו האצטקים שלא בכוונה הציגו אותו לעולם, כתוצאה מהפלישה הספרדית (ממש כמו שהיהודים המציאו את המצות – רק יותר טעים). כאשר קולומבוס תיקשר לראשונה עם האצטקים, הם נתנו לו פופקורן וזר פרחים. האמונה מספרת כי הפופקורן מילא תפקיד גדול בתרבות האצטקית ובהקמת האימפריה שלהם. הם היו מקשטים באמצעותו שרשראות או כובעים, ונעשה בו שימוש כדי לקשט פסלים דתיים. אחד מבין הטקסים האצטקיים היה מלווה בידויי גרעיני פופקורן שעוד לא התפוצצו, אל האש, כקורבן לאלים. מעניין מתי הם הבינו שאם מוסיפים קצת מלח וחמאה – אפשר לאכול את הפופקורן, ולא רק לענוד אותו לצוואר.
חשבו עליו לפני אלפי שנים: מצנח
בזמן שרבים חושבים כי מאחורי המצאת המצנח עומד לאונרדו דה וינצ'י, למעשה הרעיון נולד בסין העתיקה. נקח אתכם אל המאה הראשונה לפני הספירה, אל סיפורו של הקיסר שון, שחי לפני יותר מ - 4,000 שנה. היסטוריונים מספרים כי הוא נאלץ בהוראה של אביו, שתכנן להרוג אותו, לעלות לגג של בניין גבוה, בזמן שאביו הצית את בסיס הבניין. הקיסר שון תפס שני כובעים סיניים עשויים במבוק, קפץ וירד באיטיות אל הקרקע, מתוך הנחת הבסיס ששימוש בהתנגדות הרוח יאט את הנפילה. מספרים כי שנים מאוחר יותר גנבים נעזרו בשיטה זו בכדי לברוח רגע לפני שנתפסים, בקפיצה מבניינים גבוהים. כל זה קרה יותר מ -1,700 שנה לפני שדה וינצ'י עלה על הרעיון שוב.
גם במצרים העתיקה דאגו לריח טוב מהפה: סוכריות מנטה
אנחנו מניחים שבזמנים קדומים, לא הייתה מודעות רבה לריחות וניחוחות שהגוף מפיץ (בית שחי, כפות רגליים, הבל פה וכו'), ואם הייתה מודעות – האמצעים לפתרון היו דלים. לכן נזקוף לזכותם של המצרים בעת העתיקה את החשיבה היצירתית והשאיפה לאסתטיקה. בכדי להתמודד עם הניחוח הנוצר מהצטברות חיידקים ועששת, הם פיתחו את סוכריות המנטה הראשונות, שאמנם לא היו בטעם מנטה, אך מטרתן הייתה ממש כמו מסטיקים ומרעננים אחרים – לשפר את ריח הבל הפה. הסוכריות עשויות תערובת של חומרים שונים, הכוללים שרף וקינמון, אותם בישלו בדבש. המתכון הוזכר לראשונה במסמך מהמאה ה-16 לפני הספירה. מאוחר יותר גם היוונים עלו על כמה מתכונים משלהם שהתבססו על הסוכריות שהמציאו המצרים, ובהם יין, דבש וצימוקים. מאז המצאת הסוכריות, כל הדייטים והנשיקות הראשונות - השתפרו פלאים.
בן 4,000: מנעול דלת
אם כבר אנחנו משתפכים על כשרונם של המצרים, זו ההזדמנות להודות להם על ההמצאה החשובה ביותר שדואגת לפרטיות שלנו עד היום. מנעול הדלת הראשון שהופיע בהיסטוריה האנושית, שייך למצרים העתיקה, אי שם בשנת 2000 לפני הספירה. היסטוריונים מאמינים כי היו מנעולים עוד לפניכן, אך אין לכך הוכחה. ההבדל בין המנעול המצרי, לאלו שהומצאו אחריו, הוא שכולו היה עשוי עץ , כולל המפתח. למעשה, הרעיון המקורי נשמר עד היום, בצורת המפתח והמנעול, רק שהמפתח באותה תקופה היה בגודל של כף רגל, מה שבוודאי הקשה על גנבים לפרוץ. מנעולים מורכבים אלה נועדו בדרך כלל לשמור על פריטים או מקומות בעלי משמעות דתית. היום הם פשוט שומרים על הבית שלנו.
התחיל כמקפיא בוץ ענקי: מקרר
יודעים מה המילה הזאת – Yakhchal - אומרת? לא? טוב, זה הגיוני, זה מכיוון שהמילה הזאת היא בפרסית یخچال, ומשמעותה 'בור-קרח' (yakh כלומר "קרח" ו- Chal שמשמעותו "בור"). תלולית עשויה מבוץ, גובהה כ- 18 מטרים מעל הקרקע, והבור עד 5,000 מטרים מעוקבים. חתיכת מקרר. באמצעות תהליך המכונה קירור באידוי, רוח נשבה לבור, והמים שנמצאו בתוכו, בין אם הובאו במיוחד או נותרו מקרח שנמס – התקררו בצורה הזאת. הקרח עצמו נוצר בתעלות שהשתרעו מאחורי מקפיא הבוץ הענקי, שהיו מלאות במים בלילה, כאשר הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס. כל זה קרה באיראן של המאה ה-17 לפני הספירה. כמובן שכשהומצאו המקררים החשמליים, הם התעלו על מתחמי הבוץ הגדולים, שהותירו אבק וחול על מוצרי המזון. אף אחד לא רוצה לאכול את הקציצות של אמא עם גרגרי חול בתור תבלין.
רעיון מצרי עתיק: מכונת שתייה
הומצאה על-ידי הרון מאלכסנדריה, מכונת השתייה הראשונה החזיקה בה רק פחית מסוג אחד: מים קדושים. במהלך המאה הראשונה במצרים, באמצעות מטבע של 5 דרכמה (שם המטבע בו השתמשו באותה עת) שהיה שווה לכ-15 שקלים בימינו, הייתם יכולים לקנות כמות קטנה של מים לעולה לשימוש במקדשים. המכונה הייתה מעין תיבה עם חריץ אליו הקונה שלשל את המטבע. המטבע היה פוגע במנוף מתכת קטן, אשר פועל כמו נדנדה, כך נפתח זרם מים קדושים לזמן מוגבל, עד נפילת המטבע, אז הופסק הזרם. לפי ג'ון המפרי, פרופסור ללימודי יוונים ורומאים באוניברסיטת קלגרי, הצורך ב'מכונה האוטומטית' נולד כי "אנשים היו לוקחים יותר מים קדושים ממה שהם היו משלמים", עם זאת, בשל העובדה שבין כתביו של הרון מאלכסנדריה נכללו גם המצאות של אחרים, לא ברור אם הוא באמת היה הראשון לעלות על הרעיון. למישהו יש 15 שקלים? אנחנו צמאים.
הרבה זמן חלף מאז שהתחילו למדוד זמן
בתחילת האלף השני לפני הספירה, הבבלים המציאו מערכת המספרים שלהם, שמשפיעה עלינו עד עצם היום הזה. בגלל כמות מוגבלת של סימנים (היו רק שניים), הם היו צריכים ליצור מערכת שבה עמודה אחת מציינת כפולות של 1, עמודה נוספת מראה על כפולות של 60, ועמודה שלישית ציינה כפולות של 3,600. עמודות אלו הופרדו על ידי חלל קטן, לכן תשומת לב לפרטים הייתה חשובה. אחרי שמערכת המספרים שלהם הייתה מוכנה, הבבלים החלו להשתמש בה בהיבטים שונים בחייהם, כגון מספר מעלות בעיגול ומספר הימים בשנה. מכיוון שהמערכת המספרית שלהם הייתה הרבה יותר קלה לשימוש ולחישוב, המספרים הבבליים התעלו על פני אלה של עמים אחרים, ונותרו עד המאה ה-16 בתור המערכת המועדפת עבור אסטרונומים. בסופו של דבר, המערכת המספרית המבוססת על 60 - היוותה את הבסיס למושג הזמן, כאשר נתנה לנו את מספר הדקות בשעה ואת מספר השניות בדקה. בשיעור הבא נלמד איך שואלים: "סליחה, מה השעה?" בבבלית.