אם היית הולך ברחוב ניו יורקי בשנות העשרים של המאה הקודמת, מחזיק ג'וינט שמן וריחני ומבקש משוטר שידליק לך אותו, סביר להניח שהיית מקבל גפרור דולק וחיוך. באותו רחוב ממש, אם היית מסתובב עם בקבוק בירה בידך - היית עלול להיעצר ולשבת בכלא. מבינים, אז הגראס היה חוקי והאלכוהול היה אסור. רק כדי לקבל קצת פרספקטיבה על העולם הזה.
המציאות הזאת השתנתה בשנת 1937, כשהמריחואנה הוצאה מחוץ לחוק בארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן, אימץ חבר הלאומים (הגלגול הראשון של האו"ם) את המדיניות האמריקנית, והוחלט לאסור את השימוש בצמח באמצעות אמנות בין-לאומיות והסכמים מדיניים. מאז התפתחה נטייה להכליל את הסמים הלא חוקיים בקבוצת "הורסי החיים והקריירות" - ואת החוקיים בתור מרגיעים לגיטימיים. לכן לא פלא שאנשים רבים חושבים כיום, אחרי 73 שנה של תעמולה ושטיפת מוח, שהעישון מונע ממך להתקדם בחיים.
ובכן, הוא לא. כמו שאמר אברהם לינקולן (אנחנו עוד נגיע אליו): "אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ואתה יכול לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן - אבל אתה לא יכול לעבוד על כל האנשים כל הזמן". החברה כיום אולי מוקיעה את הסטלנים באמצעות קמפיינים מפחידים בטלוויזיה, אבל אותה חברה כבר מוכנה לקבל שחלק נכבד מהציירים, הזמרים, המוזיקאים, הסופרים, הצלמים ובאופן כללי רוב האמנים הגדולים, שואבים ושאבו את מיטב ההשראה שלהם מהעולם כשהם תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים.
אבל מה עם הסטלנים שפרצו את גבולות עולם האמנות והצליחו להגיע להישגים אדירים בקנה מידה גלובלי והיסטורי בתחומים אחרים?
מנהיגים בראש טוב
נחזור ללינקולן. לנשיאה ה-16 של ארצות הברית ומגדולי האומה האמריקנית מיוחס המשפט: "שניים מהדברים האהובים עליי הם ישיבה במרפסת ועישון המפ (גראס), ונגינה במפוחית".
נשיא אמריקני נוסף שאפילו גידל המפ היה ג'ורג' וושינגטון - נשיאה הראשון של ארצות הברית. רבים מאמינים שהוא נהג לעשן גראס כדי להקל על כאבי השיניים שלו, ואומרים שהוא העדיף לעשן במקטרת כי הוא אהב את הריח.
עוד מנהיג אמריקני שגידל את הצמח היה תומאס ג'פרסון - נשיאה השלישי של ארצות הברית - ואומרים שאת הטיוטה למגילת העצמאות הוא כתב על דף מהמפ (לצמח שימושים תעשייתיים רבים). משפט המזוהה עם ג'פרסון (נאמר בשנת 1781): "חלק משעותיי היפות הועברו בעישון המפ על המרפסת וצפייה באופק".
נשיאים עדכניים יותר שעישנו: ג'ון קנדי, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש (שגם נהג להסניף קוקאין ונעצר על אחזקה) והנשיא הנוכחי - ברק אובמה. כשאובמה נשאל בראיון אם ניסה גראס, אמר: “למען האמת, בצעירותי נהגתי לקחת לריאות די הרבה. זו הייתה המטרה!"
מנהיג מפורסם נוסף שנהג להשתעשע עם גז צחוק (חמצן דו חנקני) היה סר וינסטון צ'רצ'יל - ראש ממשלת בריטניה במשך 9 שנים, הידוע גם כאדריכל ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. כנראה שהיה קשה לו למצוא סיבות לצחוק באופן טבעי.
איך לא חשבו על זה קודם? אולי כי לא עישנו גראס
הממציא המפורסם, תומאס אדיסון, שאחראי לכמה מההמצאות ששינו את העולם כמו נורת החשמל, הטלגרף הדו כיווני, הרכבת החשמלית ועוד, אהב לשתות יין קוקה (משקה אלכוהולי המשלב יין וקוקאין שהיה פופולרי במאה ה-19). גם ויקטוריה מלכת בריטניה והאפיפיור של אותה תקופה היו שתייני יין-קוקאין ידועים.
מצליחן שאין עליו עוררין הוא סטיב ג'ובס - מייסד אפל ופיקסר, שהודה כי לקח אסיד ועישן גראס. ג'ובס, רק לשם הדגמה, הביא לעולם את מערכת ההפעלה הגרפית שחלונות הועתקה ממנה, האייפוד, האייפון, צעצוע של סיפור, מפלצות בע"מ ועוד המצאות וסרטים שהשפיעו וישפיעו על כולנו. ג'ובס, אגב, שווה כיום קצת יותר מחמישה מיליארד דולר.
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, והאיש שאחראי לכך שרבים כל כך שונאים כיום את הוריהם, כתב את המאמר "על הקוקה" וחקר, בשנים 1884-1887, את השימושים הרפואיים של הקוקאין. הוא טען כי הקוק עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול להוות תחליף למורפיום הממכר. הוא רשם לחלק ממטופליו, ולארוסתו, את הסם ואף הסניף בעצמו כדי לקבל מרץ ולשפר את תחושתו הכללית.
ולסיום, איך אפשר לסגור את הרשימה, החלקית מאוד, בלי משה רבנו שראה סנה בוער שאינו נשרף, הוציא את בני ישראל ממצרים לחופשי ואז קפץ להר סיני לשיחה קלה עם אלוהים ממנה יצאו העקרונות עליהם מתבססת כל התרבות המערבית.
"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה" (שמות ל' ל"ד). וכל מילה נוספת מיותרת.