בשבוע האחרון נשמעה שוב ושוב המלה "כת". בקריית ארבע נעצרו שמונה אנשים החשודים כי הם חברים בכת בראשותו של דוד דבש (הידוע בכינוי דוד "הכי טוב") וכי גייסו 15 נשים וגרמו להן להאמין כי הגאולה תגיע באמצעות יחסי מין אותם יקיימו עם לא יהודים.
אם המקרה הזה לא מספיק, השבוע ניתן גם גזר דינו של הנאשם בפרשה שנדמה שאין קשה ממנה – פרשת גואל רצון ונשותיו. בתום משפט בן 4 שנים, הורשע רצון בסעיפים רבים כגון אונס וביצוע עבירות מין במשפחה. למרות שבפסק הדין נכתב כי רצון "יצר לעצמו מעמד של כל יכול כלפי נשותיו וכבעל יכולות ריפוי, הרס וקללה, ובאמצעות אלה שלט בחייהן של נשים באופן מוחלט, ברגשותיהן ובתפקודן", זיכה אותו בית המשפט מסעיף האישום התקדימי "החזקה בעבדות".
פסק הדין גרם לאחת מנשותיו לשעבר של רצון לפרוץ בבכי תמרורים בתוך אולם בית המשפט. "אנשים שמסרסרים בגוף ובנפש יכולים להמשיך עכשיו", אמרה האישה. "במדינת ישראל יש לגברים רישיון חוקי לקחת נשים ולהתעלל בהן ובסופו של דבר הם יצאו זכאים. איך יכול להיות שיש פער הזוי כזה בין העבירות לזיכוי, מישהו יכול לתת לי תשובה? גואל רצון רצח נשים וילדים. הוא רצח אותם".
מהי ההגדרה הנכונה למושג "כת"? מבחינת החוק בישראל אין הגדרה ברורה וחד משמעית. גואל רצון, לדוגמא, לא החזיק את נשותיו בכפייה פיזית, לא נקט נגדן באלימות, לא נטל מהן את החופש לצאת ולבוא ולא החזיק את תעודת הזהות או הדרכון שלהן בניגוד לרצונן (כפי שנעשה לפעמים עם נשים המוברחות לארץ כדי לעסוק בזנות).
רצון, ומנהיגי כתות אחרים, נוקטים בשיטות של כפייה מנטאלית ושעבוד נפשי. הם מפתחים אצל קורבנותיהם תלות נפשית חזקה ב"מנהיג" וזהו אחד המאפיינים הראשיים של כת – איש חזק העומד במרכז קבוצת מאמינים וגורם להם, מרצונם החופשי כביכול, לעשות רק את רצונו שלו.
מאפיינים נוספים של "כת" הם חיים על פי דפוסי התנהגות שונים משאר החברה הנורמטיבית המתבטאים החל מלבוש שונה, דרך ויתור על רכוש פרטי ושמירה על סודיות בכל הנוגע לקבוצה, ועד קיום טקסי פולחן "דתיים" ייחודיים. חברות בכת כוללת גם התרחקות מחברים וקרובי משפחה, עד כדי בידוד חברתי מוחלט וניהול קשרים אך ורק עם חברי הקבוצה הסגורה.
על פי המרכז הישראלי לנפגעי כתות, פועלות בארץ כיום קרוב ל-100 קבוצות שונות בהן מתקיימים מאפיינים שונים העונים להגדרותיה של כת. ברחבי העולם קיימות כמובן מספר גדול בהרבה של קבוצות כאלה, בהן חברים לעתים מאות אלפי בני אדם (כמו למשל בכת הסיינטולוגיה) ולעתים עשרות בודדות. לאורך ההיסטוריה, הרחוקה והקרובה, אירעו בכתות הללו מקרים קשים ומעוררי בחילה. קבלו אזהרת קריאה, וכמה מהם.
מתנקשי החשיש
זרמים דתיים קיצוניים יכולים בקלות להפוך לכתות סגורות שחבריהן מבצעים מעשים מזוויעים ביותר. זה (אולי) מה שקורה עם "דאעש", אבל המוסלמים הקיצוניים ועורפי הראשים של היום ממש לא היו הראשונים שהרימו את הסכין.
כבר במאה ה-11 הוקמה כת מוסלמית קיצונית בשם "החשישיון", שפעלה בעיקר בפרס ובסוריה ואפשר לומר שמקימה ומנהיגה הראשון חסן בן-אל צבאח הוא הוגה רעיון ההוצאות להורג כחובה דתית. השם חשישיון, אגב, ניתן לכת כי באותה תקופה היה מקובל לקרוא כך לאנשים ככינוי גנאי. אין קשר לחשיש, אבל בהחלט יש קשר למלה "Assassin" (מתנקשים) שמקורה ממעשיהם של חברי הכת. חשוב להבהיר גם שאין קשר בין החשישיון לזרם המוסלמי "פידאיון" (שמשמעותו "הפודים" - את נפשם בשליחות זו למען אללה), אולם גם חברי החשישיון דגלו בהתאבדות למען אללה ובמפגש עם 72 הבתולות בגן העדן.
האגדות מספרות כי חברי הכת נהגו לגייס חברים חדשים על ידי חטיפת נערים יתומים, סימומם והבאתם למצודת אלמוט, ששכנה על צוק מול הים הכספי. שם, בנוף היפה, הולבשו הנערים בגדים יקרים, הוגשו להם מאכלים ומשקאות והם פונקו על ידי עלמות חן (שנחטפו גם הן כמובן). לאחר מספר ימים ב"גן העדן" הזה, סוממו הנערים שוב והוחזרו למקום ממנו נחטפו. כשהתעוררו מתרדמת הסם, נאמר להם שהמקום בו שהו הוא גן העדן ושאם יצטרפו לכת ויהפכו למתנקשים מיומנים יזכו לחזור לשם ולקבל את פרס 72 הבתולות.
מלחמתם העיקרית של אנשי החשישיון הייתה נגד הטורקים הסלג'וקים ובעלי-בריתם הח'ליפים הפאטמים המצרים. הכת הוקמה בפרס, התפשטה במהרה לסוריה והצליחה לתפוס עמדות של כוח בשלטון העיר חאלב. שיטותיהם הרצחניות, שכללו "הזזה" של כל מי שהתנגד לדרכם או לאמונתם היוקדת, עוררו עליהם את זעם הציבור ובסוף שנת 1113, לאחר מותו של שליט חאלב רידואן שליטה, נערך בחשישיונים טבח המוני. לאחר מכן עברו אנשי הכת לדמשק, אך גם שם עוררו התנגדות גדולה שהובילה לטבח נוסף בשנת 1129. אלו שניצלו ברחו לאזור הבניאס, השתלטו על מצודה והחלו לתכנן את נקמתם.
בשנות ה-60 של המאה ה-12 הקימו שרידי החשישיונים את "מסדר המתנקשים" בראשותו ראשיד א-דין סינאן. כחלק ממסדר זה יצאו חברי הכת לפשיטות הרג וגזל, וכדי לייחד את עצמם נקראו בשם "הזקנים מן ההר", לזכר מייסד הכת צבאח. במקביל, המשיכה הכת להתקיים גם בפרס, עד שבשנת 1256 הגיע למדינה המנהיג המונגולי הולאגו חאן. הוא הערים על החשישיונים בעזרת עסקת שלום כוזבת, ומשהסכימו חברי הכת לכרות עמו ברית, לקחו חאן את המנהיג הפרסי של הכת רוכן א-דין ח'וסרו, הכניס אותו לתוך שק ורמס אותו בפרסות סוסיו. כך הקיץ הקץ על הכת בפרס. לסוריה, בה נותרו חברים בודדים בלבד, הגיע המלך הממלוכי בייברס וכבש את מצודת הבניאס תוך שהוא הורג את רוב חברי הכת שהגנו על המבצר בגופם, והופך את אלו שלא נהרגו בקרב לשכירי חרב בצבאו.
מיץ פירות וציאניד ב"מקדש העם"
דוגמא מזוויעה במיוחד לכוחו של מנהיג כת אפשר למצוא במקרה של ג'ים ג'ונס והכת הנוצרית-מרקסיסטית "מקדש העם", אותה הקים בשנת 1955 כקומונה בגינאה שבאפריקה, ושסופה היה טראגי במיוחד.
ג'ונס ראה בעצמו את ממשיכו הישיר של ישו, טען שהקפטילזים הוא השטן וסיפר שראה בחלומו מתקפה גרעינית על ארה"ב, שבסיומה יקימו השורדים מדינה סוציאליסטית. אחרי כמה שנים בגינאה, הגיעו ג'ונס וקבוצת מאמיניו לאינדיאנפוליס והחלו לגייס מאמינים, רובם מהקהילה האפרו-אמריקנית. ג'ונס, שמעולם לא הוסמך ככומר, פתח כנסייה ונהג לזייף שם "ניסים" של ריפוי באמצעות האמונה. בשנת 1965 הוביל ג'ונס כ-140 מחברי הכת ללוס-אנג'לס ולסן-פרנסיסקו, והקים בהן כנסיות נוספות. מספר חברי הכת נאמד אז בכ-3,000 בני אדם, רובם שחורים.
ה"כנסייה" של ג'ונס הדגישה את ערך השוויון בין המינים, הגזעים והמעמדות החברתיים. בתחומה סופקו ארוחות חמות ומיטת לילה לחסרי בית ואנשיה אף סייעו לעניים במציאת תעסוקה ובצרכים נוספים. עקרונות אלו, שהיו קרובים ל"אויב הגדול" של ארה"ב באותן שנים, הקומוניזם, עוררו על ג'ונס את הממשל ובשנות ה-70 הוא נחקר בחשד לפרשיות מין ואלימות. בתגובה, האשים ג'ונס את השלטונות ברדיפה ויצא ב-1974 יחד עם מאות ממאמיניו בחזרה לגינאה. הוא הקים שם את "פרויקט החקלאות של מקדש העם" שהיה מעין "קיבוץ" בעל אופי חיים שיתופי ושוויוני. ג'ונס נהג לכנס את חברי הכת ולהטיף בעד הקומוניזם ונגד הקפיטליזם. המונולוגים שלו הושמעו ברמקולים.
במקביל לשטיפת המוח הרעיונית, הייתה בקומונה גם התעללות. ילדים שהתנהגו בצורה פסולה, למשל, הוכו ונכלאו בבאר. עדויות על ההתעללויות בקומונה החלו להגיע לארה"ב, יחד עם פליטים שנמלטו משם. ב-14 בנובמבר 1978 הגיע לקומונה הסנטור הדמוקרטי ליאו ריאן ושהה בו שלושה ימים יחד עם צוות טלוויזיה של רשת NBC. לפני שהמריאו בחזרה, ירו שומרי ראשו החמושים של ג'ונס על אנשי המשלחת והרגו חמישה מהם, ביניהם הסנאטור ריאן.
ארבעה ימים לאחר המקרה כינס ג'ונס את חברי הקומונה וסיפר להם שאנשיו הרגו את חבר הקונגרס. הוא טען שאויבי המקדש יחזרו לנקום בהם ולהרוג את ילדיהם, ושטוב להם למות מלחיות. הוא הציע שחברי הקומונה יבצעו יחד "התאבדות מהפכנית" על ידי שתיית "תרופה" - מיץ פירות מהול בציאניד - וכך יפגינו מחאה כנגד אטימותו ואכזריותו של העולם. באירוע הנורא הזה מתו (או נרצחו, או התאבדו, בחרו את המלה...) 909 מתושבי הקומונה, מתוכם 276 ילדים ותינוקות. רבים מהם השאירו צוואה בה הם מורישים את כל רכושם לממשלת ברית המועצות הקומוניסטית.
לפני ההתאבדות, ניסתה אחת מחברות הכת לשכנע את ג'ונס להעביר את הקומונה לברית המועצות, אולם הוא לא הסכים לכך. חברים אחרים שהתנגדו לביצוע המעשה אולצו לבצעו באמצעות זריקת רעל. מי שניסה לברוח נורה על ידי שומרי ראשו של ג'ונס. הוא עצמו תכנן ככל הנראה לא להשתתף בהתאבדות, אולם לא כך חשב מישהו אחר מחברי הכת כיוון שגופת המנהיג נמצאה, כשהיא ירויה, בין שאר הגופות בשטח הקומונה.
אמת יפנית צרופה
יפן היא מדינה שבה זרמים דתיים רבים ומגוונים. לכן, כשצצה בשנת 1987 קבוצה חדשה בשם "אום שינרי-קיו", לא חשב איש שקרה משהו חריג. שמונה שנים אחר כך, כבר חשבו היפנים שוב.
את כת אום שינרי-קיו (אום – הברה קדושה בסנסקריט שפירושה "הכוח היוצר וההורס של היקום", שינרי-קיו – ביטוי יפני שפירושו "תורת האמת הנעלה") הקים גורו בשם שוקו אסהארה, שחווה "הארה" וראה את האמת. הוא האמין בארמגדון שאין מנוס ממנו, פרט כמובן להצלת העולם על ידי האמת הבלעדית שלו. "רק מי שיאמץ את האמת ינצל ממוות בטוח", הבטיח שוקו למאמיניו, והציע להם דרך רוחנית חדשה (שהתבססה באופן רופף על הנצרות).
מאלו שהלכו אחריו דרש הגורו לראות בו את ישו החדש ועוד כמה דברים קטנים כמו ביצוע מעשי רצח, אונס חטיפה ועינויים, הכול בשם האמת הקדושה. בנוסף, נדרשו המאמינים למסור את כל רכושם לכת, נאסר עליהם לישון יותר מ-6 שעות בלילה או להתרועע עם מי שאינם חברים בכת והם ננעלו בחדרים גדולים ואולצו לצפות בשידורי טלוויזיה רצופים של נאומי המנהיג. במהלך השידורים הללו חוברו המאמינים לאלקטרודות חשמליות, על מנת שיוכלו להגיע ל"חיבור אלוהי" עם מוחו של שוקו, ולאחר מכן הם נדרשו לרחוץ באמבט שמימיו היו מים בהם רחץ המנהיג עצמו, ועורבבו בהם שערות וציפורניים מגופו. בטקסי הכת נעשה גם שימוש בסמים שונים, ובמהלכם מתו עשרות מאמינים.
בקיץ 1989 החליט שוקו כי הוא רוצה להגדיל את מספר המאמינים בו, והקים לשם כך מפלגה בשם "שירוטו" – מפלגת האמת הצרופה. אנשים המפלגה קיימו מצעדים שכללו שירים וריקודים ברחובות, אולם תשומת הלב הציבורית לה זכו לא תורגמה לקולות בקלפיות והמפלגה נחלה כישלון חרוץ. כשראה שהאפיק הפוליטי נסגר בפניו, החליט שוקו לנקום בעם היפני. הוא החל לנאום נאומים בהם ניבא אסון קוסמי והכין את עצמו ואת מאמיניו לקראת בוא יום הדין על ידי צבירת נשק ובניית מקלטים גרעיניים. בסופו של דבר נמאס לו ככל הנראה להמתין לבוא האסון, והוא החליט לנקוט בדרך מעשית ומזוויעה על מנת להבטיח כי הנבואה תתקיים.
ב-20 במרץ 1995, בשעה שמונה וחצי בבוקר, התמקמו חמישה חברים בכירים בכת בתחנות רכבת שונות ברחבי טוקיו ופיזרו בהן בצורה מתאומת ובו-זמנית כמויות גדולות של רעל נוזלי קטלני בשם סארין, שטיפה אחת ממנו יכולה להרוג אדם בתוך 5 עד 15 דקות.
אנשי הכת הניחו ברכבות שקיות מלאות ברעל וברחו מהתחנות. הרכבות בהן פוזר הגז נבחרו בקפידה, וכולן היו אמורות להיפגש בסופו של דבר בתחנה במרכז טוקיו, הסמוכה למשרדי הממשלה. עד מהרה החלו להגיע דיווחים על פצועים רבים בכל רחבי טוקיו, אולם למזלם של האזרחים התגלו שקיות הרעל והורחקו במהרה. 48 שעות לאחר הפיגוע, בו נהרגו לבסוף 12 בני אדם בלבד וכ-5,000 נוספים נפצעו, נעצר שוקו יחד עם רבים ממאמיניו והם נידונו לגזר דין מוות. באופן מעורר השתאות, קיימת ביפן הכת עד היום, אולם שמה שונה ל"אלף" כדי להעיד על התחלה חדשה.
עשר דיברות למוות
לא רק ביפן דיברו על יום הדין. גם באוגנדה היו מי שהאמינו כי היום הזה קרוב, למשל ג'וזף קיבווטרה ופילגשו, יצאנית בשם קלדוניה מוורינדה שטענה כי היא מתקשרת באופן קבוע עם מריה הקדושה. בני הזוג הנחמדים הללו הקימו את "התנועה להשבת עשרת הדיברות" – כת שפעלה באוגנדה בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
"יום הדין", על פי מייסדי הכת, אמור היה להגיע עם סיום המילניום. אמונה זו הייתה משותפת לרבים מאנשי העולם ואף יצרה פאניקה הזכורה לכולנו בשם "באג 2000". באוגנדה התעניינו פחות במחשבים, ויותר בטענה כי אם יישמרו על עשרת הדיברות, כלשונן, יינצלו ממוות בטוח. מעבר לזה דרשו בני הזוג ממאמיניהם דרישה שכבר קראתם כאן – ויתור על כל הרכוש החומרי לטובת הכת.
הכת שמרה על סודיות גדולה, ונחשפה לציבור רק בשנת 1998 כאשר ממשלת אוגנדה סגרה בית ספר שפעל בחסות הכת לאחר שהתברר כי במקום עבדו ילדים בתנאים מחפירים ובניגוד לחוק.
מנהיג כת, גדול ככל שיהיה, לא יכול כנראה לעצור את הזמן. לאחר שהגיע תאריך המילניום, ואף עבר בלי שהתרחש יום הדין, החלו מלהישמע בקרב חברי הכת קולות ספקניים. חלק מהמאמינים אף דרשו במפגיע את השבת רכושם, מה שיצר מעין "מרד". ב-17 במרץ 2000 התכנסו בכפר קנוגה שבדרום אוגנדה רבים ממאמיני הכת, כדי לדון בהמשך דרכם. בני הזוג המנהיגים שמעו על הכינוס והחליטו עבור המאמינים בעצמם מה תהיה המשך הדרך. הם הציתו את הכנסייה בה נפגשו המאמינים על יושביה ורצחו, במה שנראה בתחילה כהתאבדות המונית, כ-800 בני אדם בהם לפחות 78 ילדים. מאוחר יותר מצאה המשטרה במקום כ-300 גולגולות, וכ-500 גופות שרופות נוספות נמצאו בקברי אחים סמוך לכפר.
ומה עלה בגורלם של ג'וזף ומוורידה? השניים נעלמו אחרי השריפה ולא ידוע אם היו בין ההרוגים. יש הטוענים כי ראו את ג'וזף חי, אך סברות אחרות גורסות כי זוגתו רצחה אותו עוד לפני השריפה וביצעה את המעשה הנורא לבדה.
היורש של ישו
באוגוסט 1959 הגיח לאוויר העיר יוסטון תינוק בשם ורנון ויין האוול. אימו, בנוי קלאוד בת ה-15 ואביו בובי האוול בן ה-20, לא ממש הסתדרו ביניהם והאב נטש את אשתו ובנו הפעוט. האם הצעירה מצאה נחמה בזרם דתי נוצרי-קיצוני בשם "כנסיית היום השביעי" והאמינה כי חזרתו של ישו קרובה מתמיד. גם הבן הצעיר דבק באמונה הדתית ובבית הספר התיכון אף טען כי קיבל מסר אלוהי מישו עצמו.
למרות התקשורת עם האלים, היה ורנון נער בעייתי. הוא נשר מהתיכון ובגיל 23 החליט להצטרף לכת בשם "הדוידיאנים" שישבה בעיירה וייקו במקום לו קראו "הר כרמל". גם חברי הכת הזו האמינו בביאתו הקרובה של ישו, ומנהיגתם דאז, אישה בשם לואיס רודן, זיהתה את הפוטנציאל הטמון במאמין הצעיר. מהר מאוד הפך ורנון לבן טיפוחיה של לואיס, וסומן כמנהיג הבא של הכת.
הקרב על מנהיגות הכת לא היה קל. גם בנה של רודן טען לכתר, והעימות פנה לפסים אלימים כאשר הבן הסורר אף רוצח את אחד החברים. ורנון החליט לקחת פסק זמן ולנסוע להירגע בירושלים. הביקור בירושלים השפיע עליו עמוקות, ולטענתו חווה בה חוויות שמיימיות בהן התגלו אליו מלאכים ובישרו לו באופן חד משמעי כי הוא היורש האחד והיחיד של ישו וכי עליו לשוב לארה"ב ולהביא איתו את הגאולה לחברי הכת שלו ולעולם כולו.
כשחזר לחיק הכת וסיפר על ההתגלות, הפך עד מהרה למנהיג הבלתי מעורער. הוא שינה את שמו לדויד כורש, על שם דויד המלך שהאמין שהוא צאצאו הישיר וטען כי יום הדין קרב ובא. כורש החל לרדות בחברי הכת ולהתעלל בהם ובילדיהם התעללויות שונות, שכללו אונסים, רציחות וחוקים כגון זה שרק לו מותר לשכב עם כל נשות הכת, שחויבו לעשות כרצונו. כמו כן החל כורש באיסוף כלי נשק, במטרה להגן על חברי הכת ביום הדין המתקרב. התנאים הקשים גרמו לכמה מהחברים להימלט מהר כרמל ועדויות על הנעשה במקום הגיעו לרשויות החוק.
ב-28 לפברואר 1993 פשטו על הר כרמל כוחות מיוחדים של ה-ATF, רשות הטבק, הנשק והאלכוהול האמריקנית, במטרה להשתלט על המקום. לידי כורש הגיעו ידיעות על הפשיטה, והוא התבצר עם מאמיניו. אנשי הרשות קיימו איתו משא ומתן, אולם השיחות נכשלו ובמקום התפתחו חילופי אש במהלכם נהרגו ארבעה סוכנים וחמישה מחברי הכת. לאחר מכן הושגה הפסקת אש זמנית וכורש אף הסכים לשחרר 19 ילדים, אולם הוא המשיך לטעון בתוקף כי אלוהים הוא זה המצווה עליו להתבצר.
50 ימים תמימים נמשך המצור על הר כרמל. הרשויות ניתקו את זרם החשמל והמים למקום, אולם כלום לא הועיל. בסופו של דבר, מחשש להתאבדות המונית, ניתנה הוראה לפרוץ פנימה. פעולת הפריצה הועברה בשידור חי בטלוויזיה, אולם תוצאותיה היו עגומות. כורש סירב להיכנע, התבצר עם מאמיניו והשיב אש, ובמקום פרצה שריפה קטלנית. כשכבו הלהבות נמצאו במקום 75 גופות, בהן 25 ילדים וגם גופתו של כורש עצמו. האירוע זכה לקיתונות של ביקורת ברחבי ארה"ב, אולם ועדת חקירה קבעה כי לכוחות במקום לא נותרה ברירה. כורש עצמו הובא לקבורה בפארק הזיכרון הלאומי של טקסס.
על קצה הכת
הסיפורים המזוויעים הללו, האמינו לנו, הם רק קצה קצהו של מזלג הכתות העולמי, שחלקו אולי לא "אלים" או "רצחני", אבל אין ספק שמנהיגי הכתות השונות שולטים בבני אדם ביד ברזל וגורמים להם לשעבוד מנטאלי קשה.
כך למשל בכת ה"ויקה" המונה עשרות אלפי מאמינים ב"דת" פגאנית שבה שני אלים – אלת הפריון והאל בעל הקרניים. חברי הכת הזו, שייסד אנתרופולוג אנגלי בשם ג'ראלד גרדנר, מאמינים כי הם מכשפים ומכשפות ומתכנסים בלילות ירח מלא לטקסים פגאניים משותפים במהלכם נכנסת האלה בגופה של כוהנת הדת ומעבירה לחברים את מסריה.
גם מדינת דרום קוריאה סובלת ממכה קשה של כתות. במדינה ישנן מאות כנסיות שפרשו מהזרם המרכזי וכל אחת מהן מונהגת על ידי אדם כריזמטי הדורש ממאמיניו דרישות שונות ומשונות. הזרם הגדול ביותר במדינה נקרא "כנסיית האיחוד" והוקם בשנת 1954 על ידי כומר בשם סאן מיאנג מון. בזרם זה חברים מספר לא ידוע של מאמינים הנע בין 250 אלף לכ-3 (!) מיליון איש, ואחד ממנהגיו הוא קיום חתונות המוניות בהן משתדכים החתן והכלה על פי החלטת המנהיג. חשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים תמונה חמודה של חתונה קוריאנית המונית.
ועוד לא דיברנו על "הלב הטהור", כת יהודית הנוהגת להתבדל מהחברה, ללבוש שחורים ועל פי השמועות מתקיימת בה התעללות בילדים. חברי הלב הטהור מעוררים התנגדות בכל מקום אליו הם מגיעים, למשל קנדה ובוליביה, ונאלצו לנדוד בשנים האחרונות ממקום למקום.
מכירים עוד כתות סודיות? נשמח אם תספרו לנו וניפרד בברכת "איש באמונתו יחיה, ואהבת לרעך כמוך".