הורים של רבים מאתנו פותחים את הבוקר עם קערת דגני קלוגס, דגני התירס הזהובים וחסרי הטעם, בעוד שאנחנו תמיד העדפנו דגנים עם קצת יותר עניין וסוכר. סיפור המצאת דגני הקלוגס מגלה כי מטרת המצאתם הייתה דיכוי היצר המיני של האנושות ואולי הוא זה שיסביר מדוע לפחות עבור חלק מאתנו דור ההורים נראה כזה יבש, פוריטני וא-מיני.
ג'ון הארווי קלוג המציא את דגני הבוקר עם ציור התרנגול במאה ה-19 כחלק ממסע הזוי ומעוות לדכא לחלוטין את היצר המיני באנושות כחלק מתפיסה שמרנית ופוריטנית שזיהתה את היצר המיני עם רוע ואת האוננות כאקט שמפיץ מחלות. הרופא קלוג, שעל אף נישואיו מעולם לא מימש אותם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת ספרים בגנות הסקס ומציאת דרכים שונות ומשונות להרחיק אנשים ממגע מיני עם אחרים ועם עצמם. הוא טען שההשלכות של יחסי מין כוללות חולשה, פגיעה בהתפתחות, שינויים במצב רוח, הפכפכות, ביישנות, תעוזה, יציבה גרועה, מפרקים נוקשים, חיבה למאכלים חריפים, אקנה, דפיקות לב ואפילפסיה. לא נסתר מאתנו שחלק מהסימפטומים כוללים התנהלות אנושית די רגילה.
את דגני הבוקר המציא בזמן שפעל בבית החולים לחולי נפש "באטל קריק" במישיגן, מתוך אמונה כי דיאטה ספציפית זו תהווה תחליף הולם לתאוות הבשרים. בסופו של דבר הפכו הדגנים נגישים לכלל הציבור ונמכרו בשווקים בכל רחבי העולם. אך זאת הייתה שיטת הטיפול השפויה ביותר מבין טיפוליו הלא קונבציונליים – במטרה להפסיק לחלוטין את ההנאה המינית אצל נערים ונערות הוא ביצע שורת טיפולים מזוויעים כמו החדרת חוט כסף מבעד לעורלות במטרה לעצור את הזיקפה אצל גברים, ושפיכת חומצה ישירות על הדגדגן במטרה לשרוף אותו ולמנוע מגע אצל נשים.
(מקור)