כשהייתי ילדה הקמתי חבורת בלשים. הייתה לנו סיסמה סודית וכתב סתרים וזכוכית מגדלת מחנות "שחק-נא" בקניון ומחברת חקירות ואקדחים מקרטון, רק דבר אחד לא היה לנו: פאקינג תעלומות. אניד בלייטון רימתה אותנו: חבורות הילדים המעצבנות שלה לא יכלו לעשות פיקניק בשקט בלי שמטר מאחוריהם יתקיים במקרה מינגלינג של שודדי יהלומים שיפטפטו בקול רם על תכנית הפריצה שלהם לאחוזת וואטאבר. השביעיות והחמישיות שלה נתקלו בהרפתקאות כל שעתיים בערך, ואילו החבורה המסכנה שלי כיתתה רגליה ברחובות נתניה בלי שנאתר אפילו מפלח מסטיקים במכולת להישטנקר עליו למשטרה.
בלית ברירה, חיפשנו תעלומות בכוח. שכן מתעטש בחדר המדרגות? זה בטח איתות סודי לחבריו הפושעים שיחביאו את השלל. אישה ברחוב מחזיקה שקית? בטח הראש הכרות של בעלה. פעם אחת החלטנו שמבנה מוזנח במיוחד ברחוב שלי הוא למעשה חורבה נטושה בה מסתתרים פושעים, אז חדרנו לתוכו וליקטנו חפצים שונים כראיות. האיש הנחמד שחזר הביתה מהעבודה וגילה שלושה ילדים גוזרים לו את הסדין בחדר השינה לא הבין מה נפל עליו, ורק במזל לא העיף לכולנו סטירה.
אף פעם לא ויתרתי על התשוקה הישנה לתעלומות, החשק ללכת אחרי שובל רמזים מחוכם, לסכן את נפשי במארב, לקבל ממפקח המשטרה מדליה בזמן שהפושע הזועם צועק מהניידת "ילדים ארורים!". "איך הצלחת לעלות על עקבותיו, רחלי?" ישתומם המפקח, ואני אחייך חיוך של ענווה.
אותו חשק ישן נדלק בתוכי כשראיתי בפייסבוק את הפוסט של לילך וולך. הימים ימי פוסט-גל-ראשון של קורונה, בדיוק התחלנו לצאת מהבתים ולמצמץ מול השמיים, ולילך הלכה לתומה ליד בניין בעיר רחובות כשלפתע נתקלה בפתק מוזר על הרצפה. משועשעת, היא צילמה אותו והעלתה לפייסבוק שלה. "חטפו אותי", היה כתוב בפתק, "הכתובת היא (וכאן מופיע שם רחוב, מספר הבית ושם השכונה - ר"ר). מי שרואה את הפתק הזה שיציל אותי הצילו!".
המגיבים התייחסו לפתק בחיוך, היה להם ברור שמדובר בבדיחה. אבל אני נדרכתי. בבת אחת הייתי שוב בת תשע, גוזרת סדינים של פושעים ומדביקה אותם במחברת כדי לבדוק עליהם אחר כך טביעות אצבעות עם ערכת הכימיה שקיבלתי ליום ההולדת. יש לי פתק, יש לי כתובת מדויקת של החוטפים, יש לי זמן פנוי כי התינוק בדיוק נרדם. למה לא לחקור קצת את הסיפור הזה, ואולי על הדרך להציל איזה נער חטוף ולקבל מדליה מהמפקד בעוד הפושע צועק מהניידת וכולי? רחלי הבלשית איז באק!
החקירה יוצאת לדרך עם נס בלתי צפוי
אז מאיפה מתחילים? מהכתובת, כמובן, הפרט הכי קונקרטי בתעלומה בינתיים. תודה לאל על טכנולוגיות המאה ה-21, אני לא צריכה לארוז לימונדה ולדווש על אופניים 25 קילומטר לעיר רחובות. פתחתי גוגל סטריט ויו והקלדתי את כתובת החוטפים שצויינה בפתק, שמפאת כורח הצנזורה נקרא לה מעכשיו רחוביהו 4. הבית שעלה מולי על המסך היה בית פרטי, גדול, מרשים. בבית כזה יש, ללא ספק, מרתף. במרתף בהחלט אפשר לכלוא ילד או ילדה שגררתם צורחים מהרחוב, רגע אחרי שהם הספיקו לכתוב פתק חטיפה בשני סוגים של טושים ולקשט עם לבבות. אבל, כמו ששאלה חיה שנהב בשעתה, מי גר בבית המסתורי הזה?
בשלב הזה הבנתי ששרלוק זקוק לווטסון, ואני זקוקה לאסיסטנטית, או לפחות למישהי שגרה בעיר רחובות כי אני לא מתכוונת לנסוע שלושה אוטובוסים בתקופת קורונה כדי להסתכל על תיבת דואר של בית. גייסתי לעזרה את מריאט כהן, חברה של חברה ותושבת העיר הנ"ל שהתנדבה להיות השלוחה בזירת הפשע, בעוד אני מנהלת את החקירה מהלפטופ בתל אביב. סיפרתי לה שאת הפתק מצאה לילך בבניין מסוים לא רחוק מרחוביהו 4, ושכנראה משם נחטף הזהו. "מה, הבניין של החטוף זה הבית שלי!", היא נדהמה.
הלם. היש סימן ברור מזה שאלוקים מעוניין שאקח את התעלומה הזאת על כתפיי? הנס הזה חישמל אותי במוטיבציה. כוח על-טבעי כיוון אותי אל הפרשה הזאת, אני הנבחרת. "אוקיי, זה מה שתעשי", אמרתי לה, "שימי כפפות, רדי לכניסה לבניין ותבדקי אם הפתק עדיין שם איפה שלילך צילמה אותו. אם כן, תכניסי אותו לשקית אטומה כדי לא לזהם אותו בטביעות אצבעות. זאת הראייה הכי חשובה שלנו".
מריאט התחמשה בציוד מז"פ ואיתרה את הפתק בכניסה לבניין שלה. אחרי שעטפה אותו בניילון סטרילי, צילמה אותו ושלחה לראש הוועד של הבניין כדי שיגיד מי לדעתו החטוף המדובר. התשובה של ראש הוועד הייתה נחרצת: "זה בטוח לא אמיתי, כי לא מוזכר שם של אף אחד". שזה אמנם נשמע הגיוני, אבל מתי נחטפת לאחרונה אדוני? אולי אם היו חוטפים אותך גם אתה, בלהט ההיסטריה, היית שוכח לציין את שמך על פתק החטיפה? אם כי היה לך זמן לעבור על האותיות פעמיים, אוקיי, פעם בטוש צהוב ופעם בטוש כחול, אוקיי, ולצייר גם לבבות וחצי סמיילי, אוקיי, אבל עדיין - לא שופטים אדם בשעת חטיפתו, מר "פתק החטיפה הזה לא מספיק מכובד בשבילי" קטן האמונה.
החוטפים נחשפים
כיוון שהישועה לא הגיעה מוועד הבית של החטוף, חזרתי לזירת הפשע החשובה באמת: כתובת החוטפים שצוינה בפתק. בית הזוועות ברחוביהו 4. מריאט נשלחה לבדוק את המקום מקרוב, מזל שהיא בחל"ת ויש לה זמן לטמטום הזה. "אוקיי, אני מול הבית", דיווחה לי בווטסאפ, "על תיבת הדואר כתוב משפחת ג' (השם המלא שמור במערכת - ר"ר). בצמוד לבית יש מגרש ריק, מכוסה צמחייה, ומישהו חפר שם לאחרונה בור גדול".
מגרש ריק? צמחייה שמסתירה? בור טרי? כמה נוח, רק לזרוק את הגופות לבור ולחזור הביתה בלי שאף אחד יראה. כל החלקים של הסיפור מתיישבים במקום: משפחת ג' חוטפת ילדים באופן קבוע, והמגרש הצמוד לביתם הוא בית הקברות שלהם. על כל גופה, שותלים עץ. קק"ל של עצמות. כותר הספר כותב את עצמו - "השביעייה הסודית וחורשת המתים". "את רואה שם עוד משהו יוצא דופן?" שאלתי בהתרגשות. "כן, יש כאן כוס קפה ריקה על הגדר", דיווחה מריאט, ושלחה לי תיעוד של החפץ החשוד. האמת נמצאת בפרטים הקטנים, אתם מבינים. זו הסיבה שכילדה בלשית שמרתי חודשיים תווית של ספריי חלונות שמצאתי בחנייה. הוא היה ליד מכונית שחלונותיה דווקא די מאובקים, משמע שלא נעשה שימוש בספריי הזה לצורך ניקיון, אז למה הוא כן שימש? אולי ל…. רצח?
הצלבתי בגוגל את כתובת הבית עם שם המשפחה ועליתי על שמו הפרטי של אב המשפחה. עם האינפורמציה הזאת, מוקד 144 השלים לי את שמה של אשתו ואת מספר הטלפון שלהם בבית. גם צוקרברג הושיט יד לעזרה, וחיפוש שם האישה בפייסבוק חיבר אותי לפרופילים של הילדים שלהם, ר' ו-מ'. כל כך קל להיות בלש חובב בעידן הרשתות החברתיות: עכשיו כבר ידעתי איך הם נראים, מה הם עושים בחיים, מה התחביבים שלהם, ועוד לא אכלתי אפילו צהריים. הם נראים כמשפחה יאפית אמידה, תמונות יפות, הרבה חו"ל, הרבה ספורט. האם כולם מעורבים בזה? מין משפחת פשע סטייל "פרזיטים", שבה לכל אחד תפקיד משלו?
טלפנתי לחשודים שלי, לוודא שאכן הם דיירי הבית ולא קיבלתי מידע מוטעה. ענה לי בחור צעיר. "שלום, אפשר לדבר עם ר'?" שאלתי, ר' זה שם הילד במשפחה. "כן, זה אני", אמר. בינגו. "אמממ שלום, מדברים ממגזין 'צעירוני' לצעירים", חירבשתי, "יש בבית ילדים צעירים שאולי מעוניינים במנוי?" "לא, אני בן 19 והכי צעיר במשפחה, ואני לא מעוניין", הוא השיב. הודיתי לו בשם מערכת "צעירוני" וניתקתי. ככה, אז אין ילדים קטנים במשפחת ג'. ההשערה, שאולי מדובר בילד קטן שגר ברחוביהו 4 וכתב את הפתק בצחוק עם הכתובת של עצמו, התפוגגה לה. ולמה ילד שגר במקום אחר יציין דווקא את הכתובת המפורשת והכל כך ספציפית הזאת? משהו כאן מסריח, ולא רק כישרון המצאת השמות למגזינים שלי.
הגיע הזמן ללכת לשם בעצמי.
לתוך גוב האריות
מריאט חיכתה לי ליד מכון ויצמן ברחובות. היא הביאה איתה את הפתק מאובטח בניילון, משקפת ורכב מילוט, ונסענו אל שטח האויב ברחוביהו. הגענו לבית גדול, שתי מכוניות, מוסך על שלט. התריסים היו מוגפים אבל מישהו הסתובב בפנים, שומר על השבוי/ה שלהם. התכנית הייתה להכניס את עצמי פנימה באיזושהי אמתלה, אולי אפילו להתיידד עם דיירי הבית, שיכניסו אותי לסלון, ייתנו לי משהו לשתות, ואז "אפשר אולי לראות את המרתף שלכם? אני פשוט מאוד אוהבת לראות מרתפים", ומשם אלוהים גדול + מדליה. מריאט התחבאה מאחורי הפחים למקרה שתצטרך להזעיק עזרה, ואני ניגשתי אל הבית וצלצלתי בפעמון ביד רועדת.
אישה פתחה לי את הדלת. מיד זיהיתי אותה מהתחקיר שערכתי: א' אם המשפחה, חטובה ומטופחת בגופייה לבנה ומכנסי פשתן בהירים. החיים טובים בחלק הזה של רחובות. "שלום, רציתי לשאול שאלה בבקשה", אמרתי בחביבות, "אפשר להיכנס רגע?"
"לא", היא אמרה. חלום סיור המרתפים נגוז. אבל למה כבר אפשר לצפות ממישהי שיש לה מה להסתיר?
"אני מחפשת לרכוש שטח פה באזור", בילפתי, "נסעתי ברחוב הזה וראיתי פתאום את המגרש שצמוד לבית שלכם, ואני רוצה לקנות אותו. אתם יודעים של מי המגרש?"
"שלנו", ענתה א', "אבל הוא לא למכירה".
"בטוח?" התעקשתי, "אולי אפשר לדבר על מחיר, יש לי הרבה כסף…".
"לא, הוא לא למכירה", אמרה א'.
כמובן, למה שתמכרו שטח שזרוע כולו גופות מפלילות. "אוקיי, אז אשמח לשמוע אם זה אזור ידידותי לילדים", אמרתי, "יש לכם ילדים אולי?"
"לא, הילדים שלי גדולים", ענתה א'. כאילו שאני לא יודעת! שום מנוי ל"צעירוני" בבית הזה!
אחר כך נתנה לי א' את מספר הטלפון של בעלה, שיוכל אולי לעזור לי למצוא מגרש לקניה בסביבה - חביב מצידה, חביב מאוד האמת, אולי אפילו... חביב באופן רצחני??? - ונפרדה ממני בנעימות. כשפסעתי בשביל בחזרה לרחוב הרגשתי שניצלתי ממוות, אבל גם שהחמצתי הזדמנות. "אוף, הייתי צריכה פשוט להתעמת איתה בנוגע לפתק, ויהיה מה שיהיה", אמרתי למריאט בעצב. "נכון", היא אמרה, כי מה אכפת לה, היא מתחבאת מאחורי הפחים. "יודעת מה, אני אתעמת איתה", החלטתי בהבזק של אומץ פתאומי, "אני אחזור לשם, אתוודה ששיקרתי בקשר לקניית המגרש, ואז אראה לה את הפתק, אצביע על הכתובת המפורשת שלה ואשאל מה יש לה להגיד להגנתה. לפי התגובה נדע אם היא חפה מפשע או שהיא באמת מסתירה משהו". "יאללה, בואי נתעמת איתה", הריעה מריאט, ושתינו עשינו פרסה וצעדנו בנחישות בחזרה לבית הזוועות, עם פתק ביד ואימה בלב. שוב צלצלתי בפעמון, הפעם בקשיחות ובעוצמה, בתחושה שהפעם זה עניין של חיים ומוות, הכול או לא כלום.
"כן", אמרה א' באינטרקום.
"זאת שוב אני ממקודם", הכרזתי בקשיחות, "אני צריכה להראות לך משהו".
"מצטערת, אני בפגישה בזום עכשיו", אמרה א'.
"זה חשוב, אולי בכל זאת?" התחננתי, "אני רוצה להראות לך משהו נו".
"לא", היא אמרה וסגרה את האינטרקום.
אוף.
מגייסים את העיר
מכאן העניינים התגלגלו במהירות. נו מור סיפורי כיסוי, מעכשיו אני הולכת דוך עם הפתק להעיף פה את השכונה. דפקתי בדלת של הבית ממול, אצל השכנים של א', הצגתי את עצמי כאזרחית מודאגת ושלפתי מולם את מכתב החטיפה. "אלוהים אדירים, מה זה?" החוויר השכן אחרי שקרא את הכתוב, ואשתו אמרה בבהלה: "רחוביהו 4! זה פה ממול! צריך לעשות משהו!".
"ראיתם פה אולי משהו חשוד לאחרונה?" חקרתי בקור רוח.
"לא", אמרה האישה, "אבל אני אשלח את הפתק בווטסאפ לאימהות בכיתה של הילדים שלי, אולי למישהי יהיה כיוון, ואעדכן אותך. אגב, יש בית הספר לא רחוק מכאן, כדאי לשאול גם שם".
רעיון מעולה. נחפזנו עם הפתק לבניין בית הספר הסמוך, ודרשנו לפגוש את המנהלת תיכף ומיד. כשהיא יצאה לקראתנו, מלווה בסגנית שלה, התחלנו להסביר אבל היא כבר ידעה במה מדובר. "כן, כן, גם אני קיבלתי את הפתק הזה הרגע בווטסאפ, כולם מעבירים אותו עכשיו", היא קטעה אותי בקול יבש. השכנה פעלה מהר, אין מה לומר.
"אולי תעברי עם הפתק בכיתות ותשאלי את הילדים אם מישהו יודע במה מדובר?" הצעתי.
"אני בהחלט לא מתכוונת להראות לכל התלמידים מכתב חטיפה אנונימי ולזרוע פאניקה בכל בית הספר", הדגישה המנהלת בזעף, "אבל אם מצאת את הפתק בכניסה של איזשהו בניין, למה את לא שואלת את הילדים שגרים שם?"
אוקיי, זה באמת נשמע הגיוני. למנהלת הזאת יש עתיד לא רע בענייני בלשות. הודינו לה וצעדנו בחזרה לנקודת המוצא - הבניין של מריאט. המקום שבו מצאנו את הפתק מלכתחילה. "אני לא מכירה כל כך את השכנים, אבל נדמה לי שיש לכמה מהם ילדים", אמרה מריאט, והחלטתי שננסה לשאול את כולם, דירה אחרי דירה, אולי מישהו ייתן לנו קצה של חוט. ונתחיל בהתחלה. קומה 1, דירה מספר 1, טוק טוק טוק. פתחה לנו אישה עם תרווד שניצלים ביד, מאחוריה ילד משחק בטלפון וסבתא שקועה בשינה על הספה. "צהריים טובים, אנחנו מחפשים כל מידע אפשרי על מי שאולי כתב את הפתק הזה, תסתכלי בו טוב טוב, כל פרט מידע יכול לעזור", אמרתי לה והצגתי למשפחה את הפתק הבלתי נלאה שלנו. "אה, כן", אמר הילד בפשטות והחזיר את המבט לטלפון, "זה שלי".
פתרון התעלומה
ד' הוא ילד שקט ועדין בן תשע וחצי. הוא אוהב ללכת לבית הספר, אבל בחודשים האחרונים נאלץ להישאר בבית בגלל בהלת הקורונה. אז הוא שיחק הרבה בטלפון וראה הרבה טלוויזיה, אבל בשלב מסוים זה כבר נמאס, כמה אפשר להיות כלוא בשגרת מסכים מהבהבת. "אז החלטתי לעשות משהו אחר, להמציא משחק עם חבר שלי", הוא סיפר לי בביישנות, "שכאילו אני מרגל והוא חוטף אותי. שיחקנו פה במרפסת. אמרתי, בוא נעשה את זה אמיתי, עם פתק שקורא לעזרה. כתבתי את הפתק והתכוונתי לתת לו אותו, אבל אז הרוח העיפה אותו מחוץ למרפסת. אז פשוט הכנתי אחד חדש".
אבל למה כתבת דווקא את הכתובת "רחוביהו 4"?
"ניסיתי לחשוב מהר על כתובת לשים, וזה פשוט הרחוב היחיד שאני זוכר".
ובשביל מה הציור של הלב?
"כי זה לב, לכבוד מי שיציל אותי".
חשבת שאולי מישהו ימצא את הפתק?
"האמת שפחדתי שמישהו ימצא אותו, לא ישנתי כל הלילה בגלל זה".
למה? מה הוא עלול לחשוב?
"שזה סתם שטויות".
באמת מאוד מפחיד.
"פעם גם אני מצאתי פתק שכתוב עליו 'הצילו, חטפו אותי'. אבל לא חשבתי שזה אמיתי. אז זרקתי את זה".
רעיון חכם, אולי גם אני הייתי צריכה לנסות אותו, במקום לרדוף אחרי טחנות רוח ברחבי העיר. אבל היי, גם אני הייתי סגורה בבית הרבה זמן, עם הקורונה והתינוק והריפרוש המונוטוני של הפיד, התבשלתי בחופשת לידה ואז בסגר ואז בעבודה מהבית, לא הגיע לי גם כן לשחק קצת בכאילו? נכון, יכולתי לעשות לייק לפוסט המקורי ההוא עם הפתק ולהמשיך הלאה בחיי, לרסק בננות עם מזלג ולהזמין שישיות מים באפליקציה של הסופר, כי רוב הסיכויים שהפתק הוא כלום. אבל העדפתי להאמין שמשהו מסעיר מחכה לי, כמו שפעם האמנתי - גם אם עמוק בפנים קצת פקפקתי - שהמבנה המוזנח הוא מאורת שודדים והספריי חלונות שבחנייה הוא רמז לתעלומה. הרי ד' עשה מה שאני עשיתי בגיל תשע: ניסה לצבוע את היומיום המעפן בקצת ריגוש, קצת הרפתקה, קצת סכנה. קריצה של חיים אחרים.
הודעתי לכל המעורבים שהכול הסתדר ושיפסיקו להפיץ ווטסאפי פאניקה ברחבי העיר, לחצתי יד לד' ונפרדתי ממריאט. עוד תעלומה של רחלי הבלשית הסתיימה באחת אפס לטובת המציאות, עד הפעם הבאה שאקרא עליה תגר. לפחות הפעם המצעים של כולם נשארו שלמים.
תודה למריאט כהן