תיאוריות ומודלים שונים מנסים להסביר כיצד בני אדם משתנים, בין אם כשמדובר בשינוי התפתחותי הדרגתי, שינוי רדיקלי בעקבות משבר, טראומה או חוויית שיא, ובין אם כשמדובר בשינוי הדרגתי ומכוון במסגרת תהליך של טיפול ולמידה.
מה שמשותף לכולם הוא ששינוי אנושי כרוך בחריגה מעבר למצב הקיים שהוא לעיתים קרובות נוח ומוכר. חריגה שיכולה להיות מלווה בחוסר ודאות וחוסר נוחות, שמעוררים איום, חוסר שליטה ואף חרדה. מחקרים רבים מצביעים על כך שכשאנשים צריכים לקבל החלטות, הם נוטים לשמר את המצב הקיים ("ברירת המחדל" או ה"סטטוס קוו") המאופיין בפחות איום פסיכולוגי ודורש פחות מאמץ מנטלי מאשר יצירת שינוי.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
מושג אמיתי או פיקציה תרבותית?
כולנו מתקבעים על הרגלים הרסניים רק כדי לא לשנות כלום, אבל מצד שני, ממש כמו אימון של שריר, כשאנחנו מוכנים "למתוח" את עצמנו מעבר למצב הנוכחי, אנחנו מסוגלים לפתח מיומנויות חדשות, לגלות כוחות חדשים שלא היינו מודעים אליהם וגם להרחיב את תפיסת העצמי שלנו ואת יכולת ההתמודדות שלנו עם מצבים מאתגרים גם בעתיד.
הרעיון של יציאה מאזור הנוחות רווח מאוד בתרבות שלנו. במדיה הפופולרית, בספרים, בסרטים ואף בעצות שמגיעות מכל עבר, במסגרות טיפול ואימון או בשיח היומיומי. עם זאת, בספרות המדעית, תאמינו או לא, היא טרם נחקרה באופן אמפירי. שאלות כמו מה זה בכלל אומר "אזור הנוחות", האם יש לזה אותה משמעות עבור כל אחד מאיתנו, מה מאפשר לאנשים לחצות את אזור הנוחות שלהם, והאם יש אנשים שיותר מועיל להם להרחיב את אזור הנוחות שלהם?
לצאת מעצמי - מה זה אומר בפועל?
במחקר שערכנו ג'פרי כהן מאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב ואנוכי, שמתפרסם בימים אלו ב-Journal of Positive Psychology, ערכנו ניסוי ראשון מסוגו שבדק, האם מעורבות בפעילויות שנבחרו באופן חופשי על ידי אנשים כ"מותחות את אזור הנוחות שלהם", יגבירו את רמת הרווחה הנפשית ושביעות הרצון שלהם מחייהם.
146 אנשים חולקו באופן רנדומלי לשתי קבוצות, כשקבוצה אחת התבקשה במשך שבועיים לבחור ולבצע פעילויות מעבר לאזור הנוחות שלהם, כפי שהם עצמם מגדירים אותו, ובמקביל הקבוצה השנייה, התבקשה לתעד את הפעילויות הרגילות שלהם לאורך היום. כאשר בדקנו את סוגי הפעילויות שאנשים בחרו לבצע, נמצא כי לפעילויות מחוץ לאזור הנוחות שעוזרות לאחרים (נתינה, התנדבות, תרומה, עשייה למען האחר) הייתה התרומה המשמעותית ביותר. בנוסף, הממצאים מצביעים על כך שאנשים שהיו מעורבים בפעילויות אלו, שנבחרו באופן חופשי ומותאם לאורח חייהם, דיווחו על יותר רגשות חיוביים, יותר אישור עצמי, אומץ, חיוניות ומסוגלות עצמית, לעומת קבוצת הביקורת.
במחקר התעניינו בשאלה נוספת – מה עוזר בפועל לאנשים לעשות את מה שהם עשו? מצאנו שלבחירה עצמאית של אותן פעילויות שמוגדרות באופן אישי כמרחיבות את אזור הנוחות יש חשיבות. כלומר, במקום לעודד אנשים "לצאת מאזור הנוחות שלהם" כהצהרה כללית, חשוב להבין מה זה אומר מבחינה מעשית עבורם, מה מאתגר אותם ומהם הצעדים הקטנים שהם מסוגלים ליישם בתוך מהלך החיים היומיומי שלהם.
מעגל קסמים חיובי
ממצאי המחקר מצטרפים למחקרים קודמים המצביעים על כך שרווחה נפשית מושפעת במידה רבה מהבחירות והפעולות המכוונות שלנו, מעבר להשפעות נקודת הפתיחה ונסיבות החיים שלנו. במחקר הנוכחי, נקיטת פעולה באופן גמיש ומובנה (במסגרת של מעקב ומחויבות) הייתה מועילה במיוחד עבור אנשים שחשים פחות רווחה נפשית ופחות מעזים להתנסות בדברים חדשים בחיי היומיום שלהם. הרחבה הדרגתית של אזור הנוחות באופן עקבי מאמן את שריר הצמיחה שלנו מתוך התנסות בהזדמנויות לחוות את עצמנו בדרך שונה מהרגיל, אשר עם הזמן עשוי להפוך ל"מעגל קסמים חיובי" התורם לחיזוק היכולת להעז ולהתנסות, ולשינוי ארוך טווח.
איך מתרגלים יציאה מאזור הנוחות בחיים עצמם?
מודעות עצמית. הפסיכולוג לב ויגודצקי, טבע מונח חשוב שנקרא "אזור ההתפתחות המקורבת", לפיו לכל אחד מאיתנו יש טווח התפתחות בין הרמה העכשווית לרמה הפוטנציאלית ביחס לתחומים שונים בחיינו. אפשר להסתכל על המודל הזה דרך שלושה מעגלים: המעגל הפנימי ביותר הוא אזור הנוחות, בו אין סיכון אך גם פוטנציאל הצמיחה שלנו מוגבל. סביבו יש את מעגל הלמידה, בו אנו מסוגלים להרגיש חוסר נוחות מסוימת אך גם למתוח את היכולות והגבולות שלנו אך לא יותר מדי. המעגל החיצוני ביותר הוא אזור הפאניקה, לרוב אזור מאתגר מדי מכדי לעודד צמיחה. זה כמו להיות בקצה העמוק של הבריכה כשאנו עוד לא יודעים לשחות.
אזור הנוחות הוא המקום בו אנו מרגישים מוגנים ובשליטה, אך הוא עלול גם לצמצם אותנו מלהתנסות באתגרים חדשים שמצמיחים אותנו. מצד שני, קפיצה דרמטית מדי מאזור הנוחות עלולה לגרום לאפקט ההפוך, של חרדה ומתח אשר דווקא פוגעות בנו ומורידות את רמת התפקוד והביצוע. אנחנו עדיין לא מוכנים להיות שם, אם נלחץ או נכריח את עצמנו להיות באזור החיצוני הזה, החרדה עלולה להיות גדולה מדי בכדי ללמוד משהו ואנו עלולים לחוות תקיעות, תסכול או שיתוק וקפאון.
לכל אחד מאיתנו יש מנעד שונה. אזור הפאניקה של אדם אחד יכול להיות אזור הנוחות או הלמידה של אדם אחר. מודעות עצמית מאפשרת לבחור בעצמנו מה זה אומר עבורנו להרחיב את אזור הנוחות שלנו.
כתבו את כל הדברים שהייתם רוצים לעשות במעגל הלמידה, שאינו נוח מדי אך גם לא מעורר חרדה, פרקו אותם לגורמים ושבצו אותם בלו"ז השבועי שלכם.
לשחק עם הפחד. כל תזוזה מהמקום המוכר מעוררת פחד וחוסר ודאות. המערכת שלנו מזדעקת כי אנו מחווטים מוחית להיצמד למה שכבר מוכר לנו. אנו רגילים לחשוב על פחד במונחים של "הילחם או ברח", או שיתוק וקפאון. אך ניתן גם להסתכל עליו אחרת, מהסוף להתחלה, כדחף היכול להניע אותנו לפעולה ודווקא לצמיחה. כי במקום שיש בו פחד יש גם חיות, ישנה תנועה. כשאנו מוכנים לפגוש את הפחד, כמו כל רגש אנושי אחר שהוא חלק מאיתנו, לתת לו מקום ולהתיידד איתו, נוצרת הזדמנות ללמוד על עצמנו משהו חדש.
מחקרים מראים ששינוי התווית ומסגור הפחד יכולה לשנות את כל התמונה ברמת החוויה שלנו, הבחירות וקבלת ההחלטות שלנו. נכון, ישנם פחדים המתריעים על סכנה אך רובם מסתירים הזדמנויות חדשות ומרגשות.
אז בפעם הבאה בה מתעורר אצלכם פחד, נסו לייצר איתו דיאלוג ממקום של סקרנות: מה מניע אותו אצלי, מה נמצא מתחתיו, מה הוא מנסה לומר לי? במקום "למה" הוא שם, תשאלו "לשם מה" - האם שוכן בו איזשהו רצון, הזמנה לפעולה, להתנסות, להרפתקה?
נכונות להפתיע את עצמנו. החיים מפתיעים אותנו כל הזמן (מישהו אמר קורונה?). מתי אנחנו מוכנים להפתיע את עצמנו? זה קצת כמו לנקות את האבק שהצטבר עם השנים, ידע שקיבלנו "יד שנייה" מאחרים ולחזור להתבונן בעולם בעיניים של ילד – עם סקרנות ופליאה. זה דורש גמישות, וגם ניסוי וטעייה. מחקרים מראים שזה חשוב ואף בריא להפתיע את עצמנו – המוח שלנו מגיב בהפניית קשב לגירוי חדש ומעבד מידע טוב יותר ובאופן חד יותר מגירוי מוכר.
כשאנחנו מוכנים להפתיע את עצמנו, אנחנו נוכחים, ערניים, סקרניים, מרחיבים את הפרספקטיבה שלנו. אנחנו חיים באופן מלא יותר. מעורבים בחיים.
אנחנו יכולים לתרגל מתיחה מבוקרת של אזור הנוחות שלנו ביום-יום כשאנחנו פתוחים להתנסויות חדשות או חוויות חדשות במקומות מוכרים – אנחנו עשויים לגלות הזדמנויות מפתיעות. זה יכול להתרחש בהמתנה לתור בקופת חולים או בתחנת רכבת, כשאנחנו מוכנים להיות נוכחים ב"כאן ועכשיו", להניח את הנייד בצד ולפגוש את העולם ואת עצמנו.
מה זה אומר בשבילכם להפתיע את עצמכם, מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? האם זה אומר לטעום משהו חדש, להתנסות בתחום שהוא חדש לגמרי מבחינתכם כמו לצבוע קיר, לקרוא שירה, לתת מחמאה לזר ברחוב, להתנהג כמו תייר בשכונה המוכרת?
ד"ר פנינית רוסו-נצר, מומחית בפסיכולוגיה חיובית, חוסן ומשמעות, ראש החוג לחינוך וחברת סגל בכיר במכללה האקדמית אחוה