הלחימה המתמשכת בעזה מובילה להישגים מרשימים, אך גם גובה מחיר כבד ביותר. בני משפחה וקרובי החיילים המשרתים ברצועה, דואגים לשלומם ורבים מהם מתקשים להירדם בלילה. אחת מהן, היא השחקנית והרקדנית רונה לי שמעון, שלאחרונה שיתפה בעמוד האינסטגרם שלה פוסט קורע לב שבו היא מספרת על אחיה, אלמוג, שלוחם בימים אלה בעזה, מה שמעורר דאגה רבה בקרב משפחתה. "אף פעם לא הייתי כל כך מבולבלת, אף פעם לא חרב עליי ככה העולם. על כולנו. כמה מחירים יש למלחמה הזאת. כמה אכזבות. כמה פחד", התוודתה.
הפוסט שכתבה רונה לי הוא כלי טיפולי בפני עצמו. עצם הכתיבה ושיתוף הרגשות הקשים עוזרים לעשות מעט סדר במחשבות המציפות. לכן, זה הדבר הראשון שהייתי ממליץ לאנשים שחולקים את התחושות הקשות האלה לעשות – לשתף ולא להישאר איתן לבד.
הפוסט שלה משלב גם קריאה מסוימת לעזרה, לצד צורך באמפתיה והזדהות קולקטיבית – צרכים מאוד טבעיים ובסיסיים בזמן מלחמה. היא אומנם מתארת מצב לא פשוט שאיתו היא מתמודדת בתקופה הנוכחית, אך חשוב לזכור שגם בחיי היום-יום שלנו ישנן לא מעט סכנות, חרדות ואיומים פוטנציאליים. כך למשל, כבר מגיל צעיר מאוד אנחנו יודעים שחציית כביש טומנת בחובה סכנה גדולה. אנחנו לומדים להישמר מפניה, ותוך כדי החצייה מתרכזים במטרה שבצדו השני של הכביש – כך אנחנו גם חוצים את הכביש וגם את החרדה הקיומית. כלומר, אנחנו פחות מחוברים לחרדה הקיומית באותו רגע של חציית הכביש.
גם במקרה של יקירים שנמצאים בעזה – הייתי ממליץ לאלו הדואגים להם, לצד שיתוף ברגשות, להחזיק בראש את התקווה ואת מה צפוי ב"צד השני" של המלחמה. להתרכז במטרה שלנו כעם, בסיבה שהם שם, בעובדה שהם שומרים על המדינה שלנו בשליחות למען הניצחון של ישראל במלחמה. כך, אנחנו מתחברים לכוחות ופחות מרוכזים רק בפחד שבהיעדרם.
חשוב גם לזכור שהעיסוק בחרדה הוא סוג של אשליה. למעשה, החרדה יוצרת אשליה שכביכול אם נתכונן "לדפיקה הנוראית בדלת" אז נמנע ממנה. אולם בפועל, אין לנו שליטה על הדברים והעיסוק בפחדים לא באמת יאפשר לנו יותר שליטה עליהם. לכן, במצב כזה חשוב להתמקד בעשייה. אנשים רבים נרתמים במגוון דרכים: מבשלים, תורמים, ועוזרים למפונים. זו לא קלישאה – עצם התרומה מעניקה לתורם הרבה בחזרה. העשייה ותחושת המשמעות מאפשרת להפחית את עוצמת החרדה, בעוד שחוסר מעש עשוי להגביר אותה.
הכותב הוא ד״ר אייל כהן, פסיכולוג קליני, המכללה האקדמית תל אביב יפו