לאורך כל שהותה בשבי חמאס, למשפחתה של רומי גונן היה ברור דבר אחד: היא חוזרת. הם לא שאלו, לא תהו, הם פשוט ידעו את זה וכך גם התנהלו. את המנטרה האופטימית הזאת הם שיננו בכל שיחה עם אנשי תקשורת ובכל ראיון.
כשמבינים שרומי היא למעשה החטופה הראשונה שמשתחררת, אי אפשר שלא לתהות אם אותה גישה אופטימית שאימצה המשפחה סייעה להביאה בחזרה הביתה בפועל.
"חד-משמעית לא", קובעת ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית באוניברסיטת תל אביב. "לכל משפחה יש אמונות משלה ודברים שיכולים לעזור לה לשרוד את התופת שהיא עוברת, אבל מה שמייצר מציאות זה בעיקר העשייה. למשפחה של רומי היה ברור שהסוף יהיה טוב, אבל מה שעזר זה בעיקר הדברים שהם עשו בכל יום – הראיונות בארץ ובחו"ל, הנאומים של אמה בכיכר. מובן שהאופטימיות שימשה כגלגל המניע אותם בשטח, אבל מה שחשוב זה פחות מה שמניע אותך, אלא מה שאתה עושה, והם עשו הרבה. כל עוד נלחמים ופועלים זה עשוי לעזור ובעיקר עוזר לשרוד".
"אני חושבת שרומי יודעת שיש לה על מי לסמוך וזה בהחלט מחזק. העובדה שהיא יודעת שלא יוותרו עליה, ולא משנה מה יגידו לה קשורה לאופטימיות הזאת"
ד"ר עידית גוטמן
לדבריה, היכולת לשמור על אופטימיות קשורה, בין היתר, למבנה האישיות – האם ייתכן שהתכונה הזאת עזרה גם לבתם בשבי? "אני בטוחה שבמובן מסוים זה עזר לה, בעיקר לנוכח העובדה שהיא נמצאה בידיים אכזריות במיוחד. אנחנו כבר יודעים שאחד מהכלים הבולטים שבהם משתמשים מחבלי חמאס הם ההשפעה הפסיכולוגית שלהם על רוחם. כבר הבנו שהם מנסים לשבור את החטופים בכל הזדמנות, וחטופים שחזרו כבר העידו שאמרו להם משפטים כמו – 'אף אחד לא יציל אתכם' או 'ויתרו עליכם'. אני חושבת שרומי יודעת שיש לה על מי לסמוך וזה בהחלט מחזק. העובדה שהיא יודעת שלא יוותרו עליה, ולא משנה מה יגידו לה קשורה לאופטימיות הזאת. לכן, במקרה כזה קשה למחבלי חמאס להפעיל 'לוחמה פסיכולוגית', אם כי אין לי ספק שהם עשויים להשתמש בתכונה הזאת לרעת השבוי – לבנות אצלם תקווה ואז לרסק אותם".
כך או כך, ד"ר גוטמן מציינת שאופטימיות עשויה לשרת את רומי בעת תהליך השיקום שלה. "התמיכה הרחבה, האופטימיות והחיוכים מצד המשפחה המחבקת, יכולים לעזור לרומי לשוב לחיים ולזכות לתקווה".
לסיכום היא אומרת כי "עצם העובדה שמשפחות החטופים מצליחים לעבור יום ביומו אינה מובנת מאליו, ולכן כל דבר שעוזר להם לשרוד את התקופה הזאת הוא לגיטימי. "צריך להבין שאופטימיות היא לא כלי שמתאים לכולם. יש אנשים דתיים למשל שנעזרים באמונה בבורא עולם שמחזקת אותם, ויש פסימיים שמצליחים לשרוד בזכות הידיעה שהרע ביותר כבר קרה ועכשיו הם נעזרים באחרים כדי לשרוד. לתחושת העשייה יש משמעות רבה בהקשר הזה, בין שפועלים מתוך תקווה או מתוך ייאוש".