התמוטטות עצבים: כשכל ההגנות שלנו קורסות

עמי (שם בדוי), בן 32, הגיע אליי מזיע ורועד כולו. זה הלילה השלישי שלא עצם עין, הוא מקיא ומשלשל, משלשל ומקיא, וקורס תחת העומס העצום המוטל עליו בעבודה. בתקשורת הדיגיטלית של היום הבוס יכול לשלוח לך פקודות גם באמצע הלילה, לפעמים כתוצאה מאובדן גבולות שלו עצמו ולפעמים הוא רק חוליה בשרשרת וגם לו עצמו יש בוס חסר גבולות ועמי פשוט לא עמד בלחצים. לא עמד בלחצים, אם כי "תפקד" בעבודה וככל שתפקד טוב יותר, העמיסו עליו עוד ועוד משימות. 

כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

בתחום ההתנהגות הארגונית השתרש לו המושג "אזרחות ארגונית" (organizational citizenship ) המתאר את מחויבותו הרצונית של עובדים במקומות עבודה למלא משימות שאינן כלולות בחוזה העבודה שלו. ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה לקח את המושג צעד אחד הלאה והצביע על הצד האפל של אותה מחויבות "רצונית", אותה הוא מכנה "אזרחות ארגונית כפויה" (compulsory organizational citizenship), כלומר, ניצול לרעה של אותה מחויבות רצונית, לגיטימית לכאורה, של העובד. בשפה עממית – "עבדות מודרנית". 

צבא מנגנוני ההגנה

אם נחזור לעמי – מדוע דווקא הוא קרס תחת הנטל בעוד אחרים צייתו וקיטרו, קיטרו וצייתו, אך לא קרסו? כולנו משתמשים כל הזמן במנגנוני-הגנה, שהם אמצעים העוזרים לנו לעוות ולסלף מציאות קשה ובלתי נסבלת, שאילו היינו מודעים להיבטים השליליים שלה כל הזמן, היינו עוצרים מלכת. לא נדיר למצוא תמונות מלאות דם והרס בעיתון של יום ראשון על אחת התאונות המזעזעות שאירעו בסוף השבוע, למשל. אילו היינו רואים את התמונה הזו מול עינינו כל הזמן, לא היינו יכולים להיכנס למכונית ולנהוג, ואולי אפילו לא לחצות את הכביש. אנו חייבים להפעיל, קודם כל, את מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, ההדחקה, כדי להמשיך בשגרת החיים. אם מנגנון זה אינו מספיק, אנו מגייסים מנגנוני הגנה נוספים כמו הכחשה (התעלמות מהאירוע הקשה), השלכה (ייחוס תכונות שליליות שלנו לזולת) ועוד. ממש כמו צבא שמגייס בזמן מלחמה עוד ועוד חילות ואם יש צורך, גם כוחות מילואים.

אז מה קורה ב"התמוטטות עצבים"? ראשית, מדובר במושג עממי ולא מקצועי, כאשר בעצם הכוונה למשבר. המשבר הזה, אשר כמו במקרה של עמי, התעורר בעקבות נסיבות חיצוניות קשות (ניצול לרעה של מוסר העבודה הגבוה של עמי), מנגנוני-ההגנה הרגילים של עמי לא עזרו לו יותר. מנגנוני הגנה אלה בעצם מפצים אותנו על מרכיבים קשים מנשוא במציאות. למשל, אם אנו סובלים מעודף משקל והדבר מקשה עלינו לשאת את המראה החיצוני שלנו, נוכל תמיד למצוא אדם שמן יותר וללעוג לו (האמינו או לא, אך זוהי תופעה נפוצה ביותר) ובכך לפצות את עצמנו על המצוקה שלנו מעודף המשקל שלנו. ואולם, כאשר נוצרים תנאי מציאות קשים וחדשים, שאיננו מורגלים אליהם, תיתכן קריסה של מנגנוני-ההגנה שלנו ועמם גם אנו קורסים. תופעה זו נקראת בעגה המקצועית "דה-קומפנסציה", כלומר, חלה החמרה במצב הנפשי כאשר מנגנוני-ההגנה שפיצו אותנו עד כה אינם מפצים אותנו יותר על ההיבטים הקשים שבמציאות.

עוד ב-mako בריאות:
>> מחניק קצת בגרון: 5 סיבות ליובש בפה
>> לא רק נשנוש: אילו מאכלים יהרסו לכם את השינה?
>> יש לכם גומות בגב התחתון? זו הסיבה

האם זה "נורמלי"?

יש מצבים הנחשבים נורמטיביים להופעת "התמוטטות עצבים" או "דה-קומפנסציה" של מנגנוני-ההגנה. בין אלה ניתן למנות תגובת אבל על אובדן אדם קרוב, בשורה מרה על מחלה קשה, או תנודות רגשיות בגיל ההתבגרות, שהן חלק מההתפתחות הנורמלית בגיל זה. במקרה של עמי נסיבות חיים חדשות בצורת דרישות בלתי-לגיטימיות של הבוס שלו וניצול לרעה של רצונו הטוב הכריעו את הכף.

לפעמים קריסה כזו של מנגנוני-הגנה עלולה להגיע לממדים של התקף פסיכוטי קצר, דהיינו, איבוד הקשר עם המציאות, מצב שעלול לחייב אשפוז פסיכיאטרי. דוגמא לדה-קומפנסציה היא "התמוטטות עצבים" אצל אדם הסובל מהפרעת אישיות, שהיא הפרעה שבה האדם מרגיש לרוב שמצבו הנפשי תקין ומצבם הנפשי של רוב האנשים הסובבים אותו אינו תקין. בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, למשל, האדם מפצה את עצמו על רגשי נחיתות לא מודעים ע"י הפרזה בערך עצמו תוך כדי התנשאות על הזולת.

קשה מאוד לדעת מתי המציאות החיצונית אחראית להתמוטטות או שמא ההתמוטטות הייתה מתרחשת בכל מקרה. ניתן להעריך זאת, פחות או יותר, מבדיקת ההיסטוריה האישית של האדם, עמידתו בלחצים ב"תחנות התפתחותיות" בחיים, כמו גיל ההתבגרות, בחינות בגרות, גיוס לצבא, שחרור מהמסגרת הכפייתית אך הברורה של הצבא לחופש הבלתי מוגדר של החיים וכיוצא באלה. ככל שהאדם תלוי יותר בהערכת הסביבה (כמו במקרה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית), הסיכון להתמוטטות גבוה יותר, שכן אין לו שליטה על התנהגותם של אנשים אחרים. אדם שתלוי פחות בהערכת הסביבה ומסוגל להסתמך על עצמו כמקור לחוסן אישי, ללא תלות בסובבים אותו, סביר שישרוד יותר טוב מצבים קשים.