גיל ההתבגרות והורים לא הולך ביחד, זה ברור, אבל משום מה גם בגיל 30 הם עדיין מצליחים לעצבן אותנו, למרות שהם רק מנסים לדאוג לנו. כנראה שההורים שלנו לנצח יהיו הדבר שאנחנו הכי אוהבים והכי שונאים בו זמנית. אז איך נפתור את הקונפליקט הנצחי שלנו עם ההורים, והאם זה בכלל אפשרי?
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
כשיוצאים מבית ההורים ועוברים לדירה מעופשת עם שותפים, טבעי שנתחיל להתגעגע לימים בהם אמא הייתה דואגת לנו ומכינה לנו ארוחות. הגעגוע הזה מעניין במיוחד מפני ששנייה לפני זה, כשסיימנו את התואר ועברנו זמנית לבית ההורים השתגענו תוך יומיים מרגע המעבר. "כשאנחנו מדברים על אנשים שהם כבר לא ילדים, יש מעין קונפליקט ברגע שההורים עושים דברים בשבילם, גם כשמדובר בדברים טובים כמו עזרה כלכלית או עזרה עם הילד לצורך העניין", אומר ערן כ"ץ, פסיכולוג קליני. "זה פורט לנו על שני מיתרים בו זמנית – מצד אחד, זה כיף שמטפלים בנו ועושים דברים בשבילנו, אבל זה גם מדגדג במקום הזה של העצמאות, הרי אנחנו כבר ילדים גדולים, אנחנו לא צריכים שיעזרו לנו".
בשביל להחליט מה מעצב את היחסים עם ההורים בגיל מבוגר, אפשר לבחון את תקופת הילדות לפי שלושה מדדים: מידת הסמכות – עד כמה היו חוקים, עונשים ואיסורים, מידת התקשורת – עד כמה הייתה הפתיחות עם ההורים לעומת הצורך להסתיר, ומידת העצמאות – עד כמה התאפשרו דעות אישיות ונפרדות, ופעולה לפי אמונה אישית. "בגיל הילדות ההסתכלות המרכזית על קשר הורה-ילד היא דפוסי התקשרות, כלומר, אם הילד חש ביטחון וגם מקבל מענה לצרכים הרגשיים והקונקרטיים שלו. בהכללה גסה, כל עוד ההורה מצליח לעשות את הדברים האלה ולהבין דברים מנקודת מבטו של הילד ולהתגמש איפה שצריך, הכל מתנהל במסלול התפתחותי ותקין", אומר נדב הריס, פסיכולוג קליני. "אך כמובן שיש להתחשב גם בהקשר המשפחתי- ועד כמה הקשרים המשפחה, העמדות שבני המשפחה מפתחים והאיזון בין התפקידים בריאים ונורמטיביים".
מעבר לקונפליקט שבין הרצון להישאר ילד וכמה שיותר קרוב להורים לבין הרצון להפוך לאדם נפרד ועצמאי, יש את העניין של היחסים עם ההורים כתמונת מראה של היחסים שלנו עם כל אחד אחר בחיים שלנו. "כעקרון, אפשר להסתכל על זה מזווית מסוימת שנקראת המודל הפנימי. לפי התיאוריה הזו דפוס היחסים שיש לנו עם ההורים מהרגע שנולדנו מייצר את מצע הבסיסי למערכות היחסים שלנו בעתיד. נוצר אצלנו מודל פנימי של איך מערכות יחסים צריכות להיראות המבוסס על היחסים עם ההורים שלנו", אומר כ"ץ. "זה משפיע על כל מערכת יחסים שתהיה לנו בעתיד - עם הבוס, עם חברים, עם בני הזוג וזה יכול להשפיע על איזה הורים אנחנו נהיה כשנהיה גדולים".
ואז בשנות ה-20 שלנו בא גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות קורא תיגר על סדר הדברים במשפחה ומשנה את טיב היחסים שלנו עם ההורים והחברה. התלבטויות כמו האם להתגייס לקרבי בניגוד לדעת המשפחה והאם להשקיע בלימודים או בחברים, תנועות נוער או סתם בילויים מרכיבות את האישיות הנפרדת של המתבגר מההורים. "כשנכנסים לגיל ההתבגרות, חלים שינויים רבים. הילד מתחיל לבדוק את היכולות שלו ואת המקום שלו ביחס לקבוצת החברים שלו, למארג המשפחתי וביחס לקהילה ולחברה", אומר הריס. "ובכל התהליך הזה, גם ההורים עוברים כל מיני שינויים: תעסוקתיים, פיזיים ואולי גם בזוגיות. ומלבד זאת, ההורות פוגשת את העצמאות של הילד או הילדה ורמת החרדה של ההורים עולה בשלב הזה – האם הילד בסדר? למה הוא לא חזר הביתה בזמן וכו'. על ההורה להתמודד עם השינויים הללו וכן למצוא איזון בין תפקיד המחנך ומציב הגבולות לבין התפקיד של דמות רגשית משמעותית עבור הילד. כאשר ההורה מתקשה בהתמודדות זו עלולים להיווצר קשיים בקשר בין ההורה והילד ואלה יכולים למצוא ביטוי גם בשנים הבאות".
אם בעבר ההגדרות לגיל ההתבגרות היו יותר נוקשות, היום כבר יש תיאוריות לפיהן גיל ההתבגרות נמשך עד שנות ה-20 המאוחרות. בגיל 20 פלוס אנחנו עדיין עסוקים מאוד בבניית החיים שלנו, אם זה מבחינת קריירה, זוגיות והגדרה עצמית. "גיל 20 הוא גיל מאוד מבלבל המאופיין בשינויים גדולים ובחוסר יציבות. יש מעין תחושה הישרדותית, אנחנו רצים ממשימה למשימה, ממשמרת למשמרת ובתוך זה מנסים לתחזק את עצמנו ולגבש את האישיות שלנו", אומר הריס. "כמו בכל שלב, גם בשלב זה ההורים הינם נקודת ייחוס משמעותית ועולות שאלות, לפחות בתחילת שנות העשרים - האם אני רוצה להיות כמו ההורים שלי? מה אני לוקח מהם במובן הרגשי-אישיותי? אילו היבטים אני מעוניין לשנות? להתקרב אליהם או להתרחק? כמובן שאם בשנים קודמות נוצרו קשיים בקשר בין ההורה והילד, כעת שהילד עצמאי ואוטונומי יותר, הדברים יכולים לבוא לידי ביטוי ביתר שאת. בנוסף, גם המיקום של ההורים משתנה בגיל הזה- ככל שההורים מתקרבים לגיל הזהב משהו בהיררכיה המשפחתית מתחיל להשתנות. על פי רוב עד השנים הללו הם ניצבו איתן בראש המבנה המשפחתי, אך בהתקרבם לגיל השלישי משהו בהגדרות האלה משתנה. ובקשר בין הילדים וההורים יש מקום רב יותר להיבטים כמו זהירות ודאגה מצד הילד ".
ואכן, אחד הדברים החשובים ביותר הוא תקשורת פתוחה עם ההורים מגיל צעיר, ועד גיל מבוגר יותר. "הדבר הכי בסיסי בין ילדים להורים הוא תקשורת פתוחה. כשאתם יודעים שיש לך הורים שמוכנים לשמוע אתכם, במיוחד אם אתם במצוקה כלשהי", אומר כ"ץ. "בנוסף, הפתיחות רלוונטית גם אם אתם במצוקה כלשהי מול ההורים, אם מרגישים שההורים פגעו בכם, זה חשוב גם להיות מסוגלים לדבר על זה בגיל צעיר וגם בגיל מבוגר יותר. אם בנאדם בגיל 35 מחזיק בכעס על כך שההורים שלו עשו לו משהו עכשיו, והוא לא יכול לדבר איתם על זה, זה יצור משקעים".
עוד ב-mako בריאות:
>> הדרך היחידה לאכול פחמימות וגם לרזות
>> "כך ריפאתי את הילד שלי מאלרגיה לבוטנים"
>> ברית זה לא סיפור: המכשיר הישראלי שעושה ברית מילה ללא ניתוח
אמא לא מרשה לי לעשות קעקוע
אבל יש גם את עניין ההרתעה, יש אנשים שלא יעשו דברים בניגוד לתפיסת העולם של ההורים שלהם. תמיד רציתם לעשות קעקוע, להיות אמנים או איך לא- ללמוד להיות קונדיטורים, אבל ידעתם שההורים שלכם לא יהיו מרוצים מזה ולכן ויתרתם על החלום. זה יכול לקרות בילדות, כשיש להם כוח סמכותי הרבה יותר גדול שמשפיע עליכם טוטאלית, אבל יש הרבה אנשים שעדיין מסתירים את הקעקוע מאמא שלהם גם בגיל 30. "זה טבעי ובסדר שאנחנו לא רוצים לפגוע בהורים שלנו גם בגיל מבוגר יותר. השאלה היא אם זה פוגע בכם מלחיות את החיים שהייתם רוצים לחיות בגלל הפחד מהתגובה של ההורים", אומר כ"ץ. "הרבה אנשים הולכים לטיפול בגיל 20 ומשהו כדי להשתחרר מלחשוש ממה שההורים יגידו עליהם. זה נורמלי, טבעי ומתבקש, כי הם הביאו אתכם לעולם, גידלו אתכם ונתנו לכם את המצע הבסיסי של כל מערכות היחסים שלך".
יש סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, "אם עשיתי קעקוע ואני אסתיר מההורים שלי למרות שאני כבר בנאדם גדול, מה הם יגידו עלי, מה הם יחשבו עלי?" והסיפור הזה קשור לצורך התפתחותי בסיסי נוסף, הצורך לקבל אישור. "בתור ילדים אחד הדברים הכי חשובים בהתפתחות זה אישור, שאנחנו אהובים וחופשיים להיות מי שאנחנו. גם אם נגיד לעצמנו שאנחנו גדולים ולא ילדים, אנחנו עדיין נרצה את האישור הזה", מסביר כ"ץ. "אנשים מוצאים את הדרכים שלהם לקבל אישור ממקומות אחרים. יש אנשים שיקבלו את האישור הזה ממקום אחר כמו בני זוג, חברים או עבודה, אבל יש אנשים שהאישור של ההורים שלהם יותר חשוב להם".
"בנוסף, יש אנשים שנותנים את האישור הזה לעצמם. לדוגמה, יהיה ילד שמפגין נטיות הומוסקסואליות מגיל צעיר וההורים מדכאים לו את זה ומתעקשים שהוא צריך לשחק כדורגל ולהיות כמו שאר הבנים. הוא יכול להגיע להבנה שכבר לא יהיה מי שיקבל אותו, אז הוא ייתן אישור לעצמו, או שיחפש את הקבלה הזאת במקום אחר", אומר כ"ץ. "בהכללה, אפשר לחשוב על שני דפוסים. הראשון הוא שאם לא קיבלת את האישור מההורים אז תמשיך לחפש את האישור הזה ותפעל מתוך חרדה כזאת שתגרום לתלותיות בזוגיות ובקשרים אחרים, או במצב השני, אם ההורים לא נותנים אישור וביטחון - האדם נותן את האישור לעצמו, אבל זה יכול לגרום לכל מיני בעיות רגשיות כמו אי נגישות רגשית".
פשוט תתקשרו
יש רמת תלות בינינו לבין ההורים שהיא הגיונית, נגיד לקבל קופסאות אוכל מאמא זה הדבר הכי נעים שיש, אבל לא לכולם זה נעים – כבר הבנו שזה בא מתוך המקום שבו הילדים שהיינו מתנגש עם המבוגרים שאנחנו רוצים להיות. אז כלל האצבע ביחסים עם ההורים הוא לעשות רק מה שנעים וכיף, אם הדברים הטובים שההורים עושים למענינו גורמים לנו למצוקה, כדאי להסתכל פנימה לשורש העניין ולברר את המקור לזה. מה שיכול לעזור תמיד הוא תקשורת פתוחה וכנה עם ההורים.
מגמת פיתוח הנפרדות ובמובן מסוים ההתרחקות מההורים היא חשובה למען המשך היחסים התקינים עם ההורים. "באופן כללי אם אנחנו מסתכלים על משפחה, בגיל 20-30 אנשים הם יותר נפרדים מההורים שלהם, וזה תהליך מאוד בריא כהכנה לשלב הבא", אומר נדב הריס. "כשיהיו להם ילדים – הם יתקרבו שוב בשביל הילדים שהינם גם נכדים. השלב הזה של להיות פיתוח העצמאות מכין לשלב ההתקרבות- לכן זהו תהליך בריא. הדבר הנכון מכיוון ההורים הוא לאפשר עד כמה שיותר את הביטוי של הפיתוח האישי של ילדיהם. הורים צריכים להבין שהצעיר הזה צריך להיות מושקע יותר בפיתוח האישי שלו ומצד שני לדאוג לכך שזה לא יבוא על חשבון המרקם המשפחתי. וכמובן שכמה שיותר מהדברים האלה יהיו יותר מדוברים ובתקשורת גלויה של שני הצדדים הרי זה מבורך".
גם לפי כ"ץ, דפוסי התקשורת הם המשפיעים על המשך היחסים עם ההורים, וזה מתחיל כבר בילדות. "אם היחסים עם ההורים כשהיינו ילדים היו בדפוס התקשרות לא בטוח, זה גורם לכך שהילד-המבוגר הרבה פעמים לא מרגיש ביטחון לעמוד מול ההורה ולבטא את מה שהוא רוצה. אם זה השפיע עלינו בתור ילדים- סביר להניח שזה ימשיך להיות כך גם כשנגדל, אם לא נעשה על זה עבודה עצמית או עם פסיכולוג", אומר כ"ץ. "בסופו של דבר, כמה שנחשוב שהשתחררנו מזה, בארוחת שישי עם ההורים פשוט נחזור להיות אותו הילד שלא יכול לעמוד מול ההורים שלו. לעומת זאת, אם האדם עושה טיפול פנימי, הוא יכול להשתחרר מהשדים האלה מתוך ההבנה שאלו הם שדים בראש. כלומר, זה שאדם חושב "ההורים שלי כל הזמן יורדים עליי" – לא שהכרח קשור למציאות, יכול להיות שהמציאות השתנתה מאז. עם זאת, באמת יש סיטואציות בהן צריך לעשות טיפול, כי לפעמים המציאות עולה על החוויה הפנימית, ולפעמים המציאות היא באמת מאוד קשה".
מתי התלות הזאת כבר הופכת למשהו מוזר?
"אני חושב שבאיזשהו אופן כשאנחנו בוגרים, וכבר השגנו הישגים כאלה ואחרים- כמו עבודה או משפחה משלנו, עדיין מול ההורים אנחנו תמיד נשארים ילדים וזה נורמלי. אך כמובן שיש רמת תלות שהיא הגיונית וכזו שהיא כבר מוגזמת", אומר כ"ץ. "אם לדוגמה יש אדם שאמא שלו עדיין מכבסת לו עד גיל 40, למרות שכבר יש לו משפחה משלו, זה פחות הגיוני. אבל קופסאות אוכל מאמא- זה נחמד לשני הצדדים ולא משתלט על שום תחום בחיים ולכן אין שם אי נעימות- אם זה בשביל הכיף זה בסדר".
"במקומות האלה של החיכוך וההתנגשות עם ההורים אנחנו צריכים לשאול למה זה קורה, להקפיד על תקשורת יותר בריאה עם ההורים ולקבל את האישור שלנו מעצמנו או ממקומות אחרים. בסופו של דבר, אי אפשר לחיות את כל חיינו כמו שההורים שלנו רוצים", אומר כ"ץ. "אנחנו צריכים להיות מודעים ליחסים עם ההורים ולהשפעה שלהם עלינו, זה השלב הראשון ובסופו של דבר אפשר להשתחרר מזה".