בתקופה מאתגרת זאת של קורונה נדמה שלכולנו יש את הרצון לשמור על שגרה שפויה ככל הניתן במטרה לעבור אותה עם מינימום נזקים רגשיים. איך דור הסלפי עוזר לעצמו לשמור על שפיות? מדי יום אלפי תמונות סלפי נלקחות בלי לתת את הדעת. יש מי שיטען שיש בזה נתק רגשי והתעסקות בחיצוני. אבל זה לא בהכרח הסיפור.
היי, קוראים לי ויקטוריה מנשירוב ואני אמנית צילום. אני מאוהבת עד מעל לראש בעיסוק שלי. הלוואי שיכולתי לומר שאני עושה את זה כל החיים שלי ואפילו שהמילה הראשונה שאמרתי היתה "צילום", אבל המסע להגשמת החלום שלי לא היה כל כך קצר ופשוט.
ההורים שלי פיתחו את החוש שלי ליופי בשנות חיי הראשונות במוסקבה. למרות זאת, במטרה ללכת בעקבות כללי "החברה הטובה", בחרתי מקצוע "מקובל" - הנהלת חשבונות. הרעב שלי ליצירתיות חיפש את הדרך החוצה במשך עשר שנים. עד שהגיע הרגע הזה שבו אמרתי לעצמי שלא אוכל להמשיך להתעלם מהחלומות שלי ולמנוע מהם להתגשם. נרשמתי לקורס צילום ואז לעוד אחד. ככל שחלפו הימים הרגשתי שאני מתמקצעת יותר בתחום שבאמת נועדתי עבורו והוא עבורי. זאת תחושה מופלאה.
הדרך לא היתה נטולת משברים ואתגרים, אחרי תקופה קצרה הייתי חייבת לסגור את הסטודיו שלי ולחזור לעבוד שוב מהבית. אלא שבשלב הזה כבר ידעתי שאין דרך חזרה, לכן עבדתי קשה ופתחתי סטודיו שני שבו אני פועלת עד היום.
בעיני צילום הוא אחד האמצעים המוצלחים ביותר להעברת מידע. אפשר, כמובן, לטעון שדווקא וידאו מכיל בתוכו זרם מידע שלם יותר, אבל מה לגבי כל המקום שצילום משאיר לטובת הדמיון? מי האדם בתמונה? איך הקול שלו/ה נשמע? ועל מה הוא/היא חושב/ת כרגע? אני אוהבת לשחק בדמיון, הדמיון שלי בזמן העבודה והדמיון שלך כשאני מפרסמת את התוצאה הסופית.
אני אוהבת את החיים שלי, את המשפחה והחברים שלי. אני מנסה להראות את האהבה הזאת בעבודות שלי. ואני שמחה כל כך כשאני מסוגלת לעשות מה שאני באמת אוהבת. להיפתח, להתחבר, לגלות, להתעצם. היכולת להתחבר אל כל מצולם דרך עדשת המצלמה יוצרת רגעים מיוחדים המשרים אווירה שלווה וייחודית. האהבה לאנשים מאפשרת לאנשים להיפתח, לבטוח במצלמה וליצור חיבור עמוק של בין גוף ונפש, תוך כדי יצירת תמונות מלאות כוח חדש ועוצמה המעודדות התבוננות פנימית נכונה, מעצימה ומרגשת.
תיעוד הרגע, להנציח את הכאן ועכשיו, תמיד עניין והעסיק אותי. כמי שעוסקת בצילום שנים רבות, כמעט מיד ידעתי שהכוח מאחורי הנצחת הרגע יכול להיות משמעותי למצלם והן למצולם יותר מהנראה לעין.
כך הגעתי אל תחום צילום מרתק המשלב בין האהבה שלי לצילום ונפש האדם. תחום שבזכותו ניתן כיום לשפר פחדים, חרדות וחסמים רגשיים עמוקים. כצלמת פוטו-תרפיה אני מעבירה את האדם מולי תהליך רגשי מרפה, המצלמה היא כלי חיצוני המאפשר לחוות את חווית מטפל מטופל בצורה אחרת.
זהו תהליך לא קל. אני מבינה שמי שמולי מגיע עם מטען חיים. זו הסיבה שגם אני מצטלמת בעצמי, רק כדי להבין מה עובר על המטופל שמולי בזמן צילום, מה מרגיש מי שנמצא מול המצלמה.
הצילומים מומלצים לכל מי שמרגיש שהעבר משתלט על התפקוד היומיומי שלו והיה רוצה לשפר את איכות חייו. כך למשל, בעיות דימוי גוף המהוות נטל רגשי כבד המשליך על חיי היומיום. בעיות כאלו יכולות לגרום לנו להרעבה עצמי, מראה מרושל, ניכור, חוסר יכולת לממש זוגיות ובכלל לשלול מאיתנו את הזכות לחיות מתוך קבלה עצמית. הבעיות יכולות לנבוע מסיבות רבות כמו הפרעות אכילה, ניתוח, פגיעה גופנית כתוצאה מתאונה או נכות. בתהליך אני עובדת עם האדם שמולי מהזווית האישית ובו הוא יעשה תהליך שבסופו יחווה שיפור בהרגשה ובהמשך שיפור באיכות החיים.
הצילומים שלי הם קודם כל אמנות, אני תמיד מנסה להביא ולהביע את הצד האמנותי בכל אחד, שיהיו ניגודים, אבל לא חדים או גסים מדי, שהכל יהיה רך, נשי ומלא ברגש. אני מנסה להביא לידי ביטוי את הרגש בכל תמונה, את הזווית המדויקת להעביר את התחושה הנכונה.
בתחילת התהליך אני מזמינה את הלקוחות לשיחת היכרות שבה אני מאפשרת להם להיכנס לעולם שלי. אנחנו מקשיבים זה לזה ומנסים להבין את מה שמעבר, את מה שהנפש מסתירה מאחורי חומות. כשהן מצליחות ליפול ואנחנו מגיעים לנקודה שמאוד מפריעה ללקוח, שם אנחנו מתמקדים, אני מנסה לפעול מהמקום הזה. בשלב זה אני משלבת טכניקה טיפולית בשם "ריברסינג".
עוד ב-mako בריאות:
>> "כל יום נוגעים בי אנשים שאני לא מכירה"
>> אלה המזונות המומלצים למניעת לחץ דם גבוה
יש מטופלים שתנועות הגוף והמבטים שלהם יוצאים באופן טבעי וחופשי, ויש מי שזקוק למוזיקה. כדי לשחרר את המטופל מהקיפאון שבו הוא שרוי, אני שמה לו מוזיקה, כזאת שהוא אוהב לשמוע, או כזאת שתוציא ממנו את המקומות החשוכים החוצה אל העולם. מאוד חשובות לי האנרגיות שהם מגיעים איתן לעומת האנרגיות שהם יוצאים איתן. האנרגיות מאוד חשובות לתהליך שהלקוחות עוברים, אנחנו חייבים להרגיש זה את זה כדי שזה יהיה מדויק.
זכור לי במיוחד מטופל אחד כבד שמיעה. בחור פשוט, צנוע עם עיניים טהורות ומבט של רוך ועדינות. יצאו ממנו המון אנרגיות חיוביות, הוא הרגיש מאוד מבולבל. מטופלים בדרך כלל זזים ומרגישים את המוזיקה שאני שמה, אך כאן התהליך היה שונה, כדי שיצליח להרגיש בנוח ולנוע, הוא היה צריך לחקות תנועות גוף שעשיתי בעצמי. בסוף התהליך הוא אמר שהרגיש שנולד מחדש בעודו בחיים, משפט שלא עוזב אותי מאז, שממש נחרת לי בלב ומלווה אותי כמעט בכל נשימה ותנועה.
אני מקבלת המון תגובות חיוביות על השינוי שחוו האנשים בחייהם לאחר התהליך. הפידבקים האלו הם משוב נהדר שבחרתי נכון, אך חשוב מכך - שתמיד יש אפשרות לראות את החיים אחרת, מזווית אופטימית.