עדותה המצמררת של עמית סוסנה, שפורסמה אתמול (שלישי) ב"ניו יורק טיימס" לא הותירה עין יבשה בישראל. סוסנה, ששוחררה משבי החמאס לאחר כ-50 ימים, היא המשוחררת הראשונה שמדברת בפומבי על ההתעללות המינית שעברה לצד עינויים קשים מנשוא. "הוא הגיע אליי, דחף את הנשק שלו לכיוון המצח שלי והכה אותי", סיפרה בראיון. "הוא גרר אותי לחדר הילדים, כיוון עליי את הרובה, והכריח אותי לבצע בו מעשה מיני. את לא מסוגלת להסתכל עליו, אבל את חייבת, הוא זה שמגן עלייך, הוא השומר שלך".
ד"ר עידית גוטמן פסיכולוגית קלינית, אוניברסיטת תל אביב, מסבירה על הסיטואציה המורכבת הנוצרת בין החוטפים לבין סוסנה החטופה. "מצד אחד הוא מענה אותה, ומצד שני הוא זה שנותן לה לאכול, הוא זה שנותן לה את הדברים 'הטובים' שהיא צריכה. בסיטואציה הנוראית, היחיד שנוכח הוא החוטף, והוא היחיד שיכול להיענות לצורך האנושי של החטוף, צורך כמעט בלתי נשלט, ליצירת איזשהו קשר אישי. זה מעניק לשובים והמתעללים כוח עצום. היא הייתה תלויה בו לחלוטין. אם הוא היה מחליט להרוג אותה הוא היה הורג אותה, אם הוא היה מחליט להרעיב אותה הוא היה עושה את זה. התלות היא דו-כיוונית, כמו ילד להורים מתעללים, שמצד אחד הילד פוחד מהם, ומצד שני הם אלה ששומרים על חייו".
""אחת התגובות המיידיות של אנשים במצב לחץ, היא הניסיון למצוא חן, ליצור קשר אישי, למצוא איזושהי שפה משותפת ולהתייחס לצד השני כבן אדם, בתקווה שיתייחס כך בחזרה"
ד"ר עידית גוטמן
סוסנה, שנחטפה מביתה בכפר עזה ב-7 באוקטובר, מספרת לעיתון האמריקאי על תקופת השבי הראשונה בעזה, שבמהלכה הוחזקה על ידי מחבל שהזדהה בשם מוחמד. בראיון היא מסבירה כיצד ניסתה להתחבר אליו באמצעות שאלות על מילים בערבית ששמעה בטלוויזיה, ואף הבטיחה לו כסף ממשפחתה אם תשוב לישראל ללא פגע. "עמית הייתה חייבת להתמקד בצדדים האנושיים והפגיעים של החוטף, ולא - לא הייתה מחזיקה מעמד", מסבירה ד"ר גוטמן. לדבריה, כדי לשרוד, היא הפכה את עצמה לסקרנית, מתעניינת וניסתה להראות לו שהיא בן אדם ולא אויב. "אחת התגובות המיידיות של אנשים במצב לחץ, היא הניסיון למצוא חן, ליצור קשר אישי, למצוא איזושהי שפה משותפת ולהתייחס לצד השני כבן אדם, בתקווה שיתייחס כך בחזרה".
"ייתכן שעמית תפסה את האזרחים ככאלה שיותר דומים לה, הקורבן"
ד"ר עידית גוטמן
חרף מצבה הקשה, הצליחה סוסנה לגלות אמפתיה כלפי האזרחים והילדים בעזה שהיו נתונים תחת המתקפה הישראלית, ותהתה מדוע אנשי חמאס לא בנו עבורם מקלטים. "אני חושבת על לגדול בצורה הזאת, זה מפחיד", אמרה בראיון לרונן ברגמן ופטריק קינגסלי. קשה שלא לתהות כיצד נותרה בה עדיין חמלה ברגעים האלה, הקשים מנשוא. ד"ר גוטמן מסבירה כי "ייתכן שעמית תפסה את האזרחים ככאלה שיותר דומים לה, הקורבן. היא הייתה היכן שילדים נמצאים ובמובנים מסוימים הרגישה כמותם, במצב שאין לה אוכל, שאין לה את הביטחון הכי בסיסי והקיום כולו הוא כאוטי מבחינתה. למרות הקושי, הצליחה סוסנה לשמר את האנושיות שבה. היא לא נכנעה לכאן ועכשיו ולרגשות הכי פרימיטיביים, אלא המשיכה לחשוב, לנתח, לראות דברים ולעשות 'זום אאוט', זה מה שאנשים עשו בשואה".
צריך גם להדגיש את האומץ של עמית לאורך כל הדרך. כבר בשעות הראשונות של מתקפת 7 באוקטובר, תועדה סוסנה כשהיא נלחמת ונאבקת פיזית במחבלים שחטפו אותה לעזה. מהראיון המטלטל ניתן ללמוד כי גם בתקופת השבי המשיכה וניסתה להתנגד להתעללות. "עמית אמיצה", קובעת ד"ר גוטמן. "גם בתנאים המזעזעים האלה, היא בחרה שלא להיות 'קורבן פסיבי', אלא הצליחה להיות משהו אחר. היא ניסתה לנהל איזשהו משא ומתן, היא הייתה פרואקטיבית, היא לא הרימה ידיים וחיכתה למותה". עוד מציינת הד"ר כי בדרך כלל כשאסירים נמצאים בשבי זמן ממושך, מוציאים מהם את האנושיות שבהם. "הופכים אותם לגוש בשר. זה בעצם האסון והזוועה שמנסים לעולל במצבים כאלה של שבי. אף שניסו לקחת מסוסנה את השליטה, אפשר לראות את הקרב שלה בכל מה שעשתה ועדיין עושה".