אחרי מסע מטורף שכלל ארבע יבשות 12 מדינות ועשרות משימות, הסתיים אמש (רביעי) "המירוץ למיליון". לי ואן אבהרמי הגיעו ראשונות לשטיח, וזכו במיליון השקלים. השתיים גברו בגמר המותח על ענבר ואבישי שסיימו במקום השני.
הדרמה הגדולה של הפרק הייתה כאשר ספיר אביסרור וליאור דבאח, מהזוגות האהובים והבולטים בתחרות, בחרו לפרוש בשיא בגלל משימת גובה. במסגרת אותה משימת גמר, נדרשו הזוגות לטפס על מתקן בגובה 50 מטר, תוך שימוש בחבל ארוך, שבאמצעותו היה עליהם לייצר סולם חבלים שיאפשר להם לטפס עד לפסגה, שם המתינה להם מעטפת הרמז.
לאורך כל קטעי המירוץ דיבר ליאור על כך שהוא סובל מפחד גבהים, אך למעשה רק בגמר הגדול הוא נאלץ להתמודד איתו לראשונה. כבר במשימה הפותחת בגמר, שנערכה בעיר קווינסטאון בניו זילנד, התבקשו הזוגות לטפס עשרות מטרים ולקפוץ בין מכוניות שתלויות בגובה רב. למרות החשש, הצליח ליאור בעידודה של ספיר לצלוח את המשימה הזאת. בסיומה גם התריע כי הוא לא מתכוון לעשות משימת גובה נוספת, ואכן כשהגיע למתקן המטורף בגובה 50 מטרים - הוא נשבר.
ליאור התקשה אפילו לטפס על הסולם הראשון שהיה אמור להביא אותו אל הקורה שממנה מתחילים את הטיפוס מעלה. "אני רק רואה את זה ולא מרגיש טוב", אמר בחרדה גדולה. בהמשך הפרק, לאחר שהצליח בכוחות גדולים לעמוד על הקורה, הרגיש שהוא לא מתפקד. "אני לא יכול לזוז, זו התאבדות פה. אני לא יכול, יקרה לי משהו, די, אני לא רוצה למות", אמר לספיר בבכי. "אני לא יכול, אני נכנס לחרדות, אין לי רוק בפה".
בשלב הזה הבין ליאור שהוא לא יצליח לבצע את המשימה, והשניים החליטו לפרוש, כשהם נגיעה מהפרס הגדול. "אני יושב על המתקן ואני פשוט נזכר בזה שיש לי אישה שאני צריך להיות חזק בשבילה, יש לי שני ילדים. איבדתי את אבא שלי כשהייתי בן 9 לאחר שלקה בדום לב. כשאני על המתקן אני מרגיש שאני עוד דקה מקבל התקף לב, אני לא יכול, הפחד ניצח אותי", תיאר ליאור את הרגעים הקשים.
מהו פחד גבהים?
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי אף שרתיעה מגבהים היא נורמלית והגיונית בגלל הסיכון הפוטנציאלי, במצבים שבהם היא הופכת לאימה קיצונית הפוגעת בתפקוד, היא עשויה להיות מוגדרת כ'פחד גבהים', או בשפה המקצועית 'אקרופוביה'.
לדבריה, פוביה היא אבחנה פסיכיאטרית למצב של תחושת פחד שאינה פרופורציונלית לגירוי המעורר אותה. "דוגמה טובה לכך היא שרובנו לא מחבבים ג'וקים, אבל סביר שלא נעבור דירה אם ראינו ג'וק בדירה, או נמנע מלצאת בערב מהבית מחשש שיהיה ג'וק על המדרכה. גם במקרה של 'המירוץ למיליון', הגיוני להיות מתוחים בגובה רב, אבל לאור אמצעי הבטיחות שננקטים במשימה, נראה שמרבית המתמודדים היו ממשיכים לנסות".
לעומת זאת, היא מסבירה כי במצב של פוביה, מתרחשת עלייה מהירה בתגובת הלחץ, שמתבטאת גם בתסמינים גופניים. "מערכת העצבים הסימפתטית מתעוררת כדי להכין את האדם לאיום קיצוני, ומסיטה אנרגיה מתפקודים פיזיים פחות דחופים, כמו עיכול, מה שמסביר את היובש בפה שליאור תיאר. החוויה הגופנית הזאת מלחיצה בפני עצמה, ולא אחת מעוררת מחשבות קטסטרופליות, אפילו על מוות. הפרשנות השלילית הזאת מחמירה אף יותר את התחושות הפיזיות המצוקה".
ד"ר גוטמן מציינת כי במרבית המקרים גל הפחד שוכך אחרי זמן, ומאפשר לאדם להיווכח שביכולתו לשאת את האימה ושגורם הפחד למעשה אינו כל כך מסוכן. עם זאת, היא מציינת שהאסטרטגיה שנוקטים אלה החשים פוביה, מכל סוג שהוא, היא דווקא להימנע. "ליאור היה אמיץ בצורה בלתי רגילה כשבכלל העז וניסה".
הד"ר מוסיפה כי קיימים טיפולים שיכולים לסייע בהתמודדות עם פחד גבהים, כך למשל טיפול פסיכולוגי או טיפול קוגניטיבי התנהגותי שמשלב גם חשיפה לגובה באופן הדרגתי. "אני מעריכה שליווי פסיכולוגי היה מסייע לו להתמודד עם האתגר באופן טוב יותר, תוך דאגה לאמצעי בטיחות בולטים יותר, ולהכנה נאותה לאופי התגובות הצפוי ולדרכים להתמודד איתן, למשל באמצעות טכניקות נשימה והרפיה".
לטענתה, ישנה משמעות לדרך שבה הורים עוזרים לילד להתמודד עם הפחד, כבר בגילים צעירים מאוד, לפני שהוא מתקבע. "במצב שבו ילד מפגין חשש ראשוני, למשל מכלב, גובה, או אפילו מבלון, כדאי לנסות להישאר איתו בנוכחות הגורם המפחיד עד שיירגע, ולא להרחיק אותו ולקבע אצלו את התיוג שלהם כמסוכנים".