נתונים מטרידים על קריסת תחום בריאות הנפש בישראל: הבוקר התקיים בתל אביב כנס חירום מטעם פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. ראש הפורום ויו"ר הסתדרות הפסיכולוגים יורם שליאר, טען במהלכו, כי היא מוטרד מכך ששירותי הפסיכולוגיה הפכו לנחלתם הבלעדית של האוכלוסייה העמידה. "בישראל של שנת 2023 מענה פסיכולוגי הולם הפך להיות רק של בעלי ממון, המדינה מועלת בתפקידה - ישראל נמצאת במצב חירום נפשי. שרותי הפסיכולוגיה הציבורית מיובשים. ציבור העובדים וציבור המטופלים פשוט מוזנחים. מאחורי המספרים עומדים בני אדם שסובלים".

מהמחקר החדש שערך הפורום להצלת הפסיכולוגיה הציבורית וקרן ברל כצנלסון, עולה כי 82% מהציבור מדווחים על פגיעה משמעותית בתפקוד היום-יומי, 72% מציינים שהיו ימים שבהם לא יכלו להמשיך בפעילות השגרתית. עוד עולה כי התחומים שהכי נפגעים בחיי הציבור הם: שמירה על יחסים קרובים עם אנשים ויצירת קשרים חדשים, תפקוד כהורים ותפקוד בעבודה.

עוד נתונים מטרידים שעלו בסקר:

הוצאות ענק על טיפולים נפשיים
כ-36.1 מיליון איש, דיווחו על הוצאות חודשיות עבור טיפולים נפשיים בגובה ממוצע של 1015 .₪ על בסיס הממצאים ניתן להעריך את ההוצאה השנתית הפרטית על טיפולים נפשיים בישראל בכ-65.16 מיליארד ₪. המצב הקיים גורם לאנשים לפנות לטיפולים פרטיים שגם בהם זמני ההמתנה ארוכים מאוד, והעלויות גבוהות ומעמיקות את הפערים החברתיים-כלכליים בין המעמדות המבוססים למבוססים פחות. על פי חוק בריאות ממלכתי, טיפול פסיכולוגי אמור להיות ללא עלות.

מיכל ויצמן בכנס בריאות הנפש (צילום: אייל וייס)
מיכל ויצמן בכנס בריאות הנפש|צילום: אייל וייס

מחסור בתקציב ובתקנים

עוד עולה מהמחקר שביצע הפורום, כי בשנת 2018 ,במסגרת רפורמה בבריאות הנפש קופות החולים קיבלו תוספת תקציבית של 400 מיליון ₪ לטובת הנגשת הטיפולים בתחום בריאות הנפש במסגרת הקהילה, אך למרות זאת לא סיפקו את מלוא הטיפולים שתוספת התקציב נועדה לממן ולא העסיקו מספיק פסיכולוגיות, כך על פי דו"ח מבקר המדינה. כתוצאה מכך, נאלץ חלק ניכר מהמטופלים לפנות לקבלת טיפול פרטי. בפועל, הרפורמה לא השיגה את יעדיה המוצהרים, לא קיצרה את תורי ההמתנה לטיפול נפשי ולא שיפרה את הזמינות ואת הנגישות של טיפולים נפשיים אלא להיפך - הם רק הוחמרו מאז וקופות החולים אף הודו כי לא השתמשו בכל התקציב המיועד לטיפולים פסיכולוגיים, אלא לטובת תחומים אחרים.

לפי הערכות פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, ישנם כ-675 תקנים בלבד לפסיכולוגיות קליניות ולפסיכולוגיות בהתמחות קלינית בשירות הציבורי. זאת, בעוד שנכון לסוף שנת 2020 היו בישראל כאלף תקנים – כלומר, המספר הולך ויורד. עוד לפני משבר הקורונה שהביא אתו דרישה מוגברת לטיפול פסיכולוגי, בעיקר לבני נוער, מערכת הפסיכולוגיה הציבורית הייתה בקריסה. כיום חסרות 5,000 משרות של פסיכולוגים חינוכיים לילדים ונוער, ו- 1,500 משרות של פסיכולוגים בשירות הציבורי. עוד עולה מהמחקר, כי בסקר ענה רוב הציבור כי היה מוכן אפילו להעלות מיסים על מנת לשפר את מערך בריאות הנפש בישראל.

גבר בטיפול פסיכולוגי. אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
זמן ההמתנה לטיפול פסיכולוגי יכול להגיע לשלוש שנים|צילום: shutterstock

מרבית הציבור חווה מצוקה

למעלה ממחצית מאזרחי ישראל, דיווחו כי חוו מצוקה נפשית משמעותית, שהתקשו להתמודד עימה בכוחות עצמם, בשלב כלשהו בחייהם.
35% מהמדגם, המייצגים כ-165.2 מיליון איש, דיווחו כי חוו מצוקה נפשית משמעותית בשנה האחרונה. 20% מהם דיווחו שהיו תקופות בהן לא תפקדו כלל.

זמן המתנה ארוך 

למעלה מ- 60% מהפונים לפסיכולוגיה הציבורית, דיווחו כי נאלצו להמתין בין חודש לשלוש שנים לשם קבלת תור לפסיכולוג בשירות הציבורי, ומעל חצי שנה בשירות הפסיכולוגי הפרטי. על פי הדו"ח שמציג הבוקר הפורום, ההמתנה הממושכת לקבלת טיפול, גורמת למטופלים ולסביבתם סבל רב ומביאה במקרים רבים להחמרת מצבם הנפשי ולהפחתת ההשפעה המיטיבה של הטיפול שיקבלו לבסוף.

הדיכאון מתגבר

מהמחקר שערכה ההסתדרות, עולה כי הדיכאון מהווה מחלה שהקפה ומחיריה החברתיים גדולים מאלה של מחלות לב. נתון מטריד במיוחד שהוצג בו מדבר על כך שכ-67% מתלמידי חטיבות הביניים סובלים מתסמיני דיכאון.

הרצאה על הבר לעידוד גיוס בקרב בני נוער (צילום: דו
מרבית בני הנוער בישראל סובלים מתסמיני דיכאון|צילום: דו"צ

 

מסקנות המחקר ברורות ומטרידות: מהסקר עולה כי טיפול פסיכולוגי נכון ובזמן ימנע התדרדרות נפשית, שעלולה להגיע לכדי טיפול פסיכיאטרי, שיקומי, נוירולוגי ואפילו לכדי אשפוז. לפיכך, זיהוי ואיתור מוקדם של מצוקה נפשית, חשוב אפילו יותר בקרב פעוטות, ילדים ובני-נוער, עבורם כל מצוקה שאינה מטופלת עשויה לגרום להפרעה התפתחותית ולגבות מחירים ארוכי טווח ברמה הפיזית, החברתית והנפשית. המחקר מראה כי הפער הגדול בין צרכי הציבור לבין המענה הציבורי שניתן להם נובע ממחסור אקוטי בפסיכולוגים בשירות הציבורי, שנגרם כאמור כתוצאה ממחסור בתקצוב, בתקנים ומתנאי שכר נמוכים שאינם מאפשרים לאייש באופן מלוא את התקנים הקיימים.