אמנם שלב הלחימה האינטנסיבי כבר מאחורינו, אבל הרופאים ומומחי בריאות הנפש עושים ימים כלילות בסיוע ללוחמים ולמשפחותיהם – בין שמדובר בעזרה פיזית המתבטאת בטיפול מציל חיים בפצועים לבין עזרה נפשית לנפגעי הקרב.
ד"ר אביב אבני, מתמחה בפסיכיאטריה של מבוגרים באיכילוב הוא רס"ל במילואים המטפל בפגועי קרב. בראיון ל-mako בריאות הוא מספר כיצד מאז המלחמה, השתנו חייו ללא היכר. כבר בתחילת המלחמה הוא גויס ושרת כשלושה חודשים בדרום הארץ. "בגלל האינטנסיביות של המילואים לא הצלחתי להמשיך לטפל במטופלי בבית החולים", הוא מספר. "המערך הפסיכיאטרי התגייס וכל המטופלים המשיכו לקבל טיפול אצל פסיכיאטרים אחרים בזמן שאני במילואים. השתדלתי לשמור על קשר רציף עם המחליפים שלי כדי לסייע להם כמה שניתן ולא פחות חשוב גם כדי להתעדכן במצבם של מטופליי".
תוכל לספר לנו על רגע שלא תשכח?
"חייל שנחשף למראות קשים הגיע לטיפולי. יש לו אח גדול שמתמודד עם PTSD (פוסט-טראומה) מצוק איתן, שבעקבותיה המשפחה כולה חוותה טלטלה רגשית משמעותית. היה חשש גדול של ההורים שהמשפחה תחווה משבר נוסף בעקבות העובדה שבן נוסף נחשף לאירועים טראומטיים. שוחחתי עם ההורים מספר רב של פעמים ובהחלט היה ניתן להבין את החשש שלהם שהיה מבוסס על משהו מוכר ואמתי. אין ספק שהקשר איתם נכנס לי ללב".
איך אפשר לסייע במצב כזה?
"אנחנו עובדים בשיטה של פסיכו-אדיוקציה. בעצם מסבירים למשפחה על התופעה, ומסבירים להם שרוב האנשים שנחשפו לטראומה לא יפתחו פוסט-טראומה או שהם יפתחו משהו חולף. בעצם מעניקים להם כלים שיעזרו להם להתמודד עם הסיטואציה בעצמם וגם עם הבן הלוחם, כדי שיידעו איך לגשת אליו נכון יותר בזמן שהוא יוצא להתרעננות. גם החייל עצמו נזקק לסיוע כמובן. בתחילת השיחות הוא היה באי-שקט משמעותי אבל אחרי כמה ימים כבר היה במצב טוב יותר לשמחתי".
מהו האתגר המשמעותי שאיתו אתה מתמודד כרגע?
"המעבר החד בין האינטנסיביות של החיילים בצבא והסיפורים הקשים לבין חזרה למחויבויות אחרות שיש לי בבי"ח בהחלט מאתגר. בעוד כחודש אני עתיד להיבחן במבחן שלב ב' שהוא מבחן סוף ההתמחות שיקבע אם אקבל את מומחיות בפסיכיאטריה. לרוב מתכוננים למבחן חודשים מראש אבל בגלל המילואים, הלמידה נדחסה לתקופה קצרה מאוד כשבמקביל אני מנסה לחזור לחיים ולהגיע לכל אותם דברים שלא התעסקתי איתם בזמן המילואים".
"רוב החיילים יחלימו ויחזרו לחייהם, אך חלק קטן ימשיכו לסבול מהפרעה נפשית וצריך לוודא שיהיה מי שיטפל בהם"
ד"ר אביב אבני
האם למדנו משהו חדש בעקבות המצב הנוכחי על הטיפול הנפשי?
"היום אני מבין שאנחנו לא באמת יודעים מספיק על טיפול בתגובות דחק וקרב. ראינו כבר אלפי חיילים במהלך החודשים האחרונים וכבר עכשיו אנחנו מנסים ללמוד מהמקרים ולשפר את הטיפול שאנחנו מעניקים על בסיס המידע שאספנו. אבל יש לנו בעיקר ניסיון בהגשת סיוע לאנשים שחוו טראומה והמשיכו לסבול מזה תקופה ממושכת. יש פחות ידע לגבת הגשת סיוע ראשוני במקרים כאלה כי המחקר די דל".
אם היית יכול לשפר משהו בדרך שבה מנהלים את הסיוע הנפשי לחיילי כיום, במה היית בחור?
"אני חושב שמערך בריאות הנפש בצה"ל עבר שינוי משמעותי בשנים האחרונות ובחרבות ברזל הזמינות של שירותי בריאות הנפש בצה"ל היא גבוהה ומהירה – חייל שנחשף לטראומה ברצועה וצריך טיפול יכול לראות קב"ן או פסיכיאטר תוך שעות בודדות, 24/7. אני חושב שיש בעיה בהמשך הטיפול, במיוחד אצל מילואימניקים שמשתחררים, אז האחריות עוברת למשרד הביטחון. הרצף הטיפולי בהם נפגע והם בעצם מתחילים תהליך חדש במקום אחר. הייתי שמח לו הרצף הטיפולי וזמינות הטיפול היו נשמרים גם בתום המלחמה.
מה אתה לומד על רוח החיילים והמפקדים בשטח אחרי תקופה כל כך ממושכת של לחימה?
"קטונתי מלדבר על רוח הלחימה, אבל משיחות עם חיילים ומפקדים אני כן יכול להעיד על כך שקיימת דאגה אמיתית לבריאות הנפשית של החיילים. עם זאת, הדבר לא פוגם ברוח הלחימה או בפעילות המבצעית".
האם אתה חושב שיש מקום לדבר יותר על המצבים המורכבים שעוברים החיילים?
"אני חושב שבאופן כללי ראוי לדבר יותר על קשיים נפשיים ומחלות פסיכיאטריות. הסיכוי של חייל שסובל מפוסט-טראומה, לסבול מהפרעה נפשית נוספת כגון דיכאון, חרדה או התמכרות הוא גבוה. אמנם יש שיפור לגבי הסטיגמה על חולים ומחלות פסיכיאטריות בשנים האחרונות, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה. הדבר זה אגב לא צריך לבוא על חשבון האדרת הישגים או סיפורי גבורה, אלא יחד איתם. חשוב שידעו שגם גיבורים מתמודדים עם קשיים נפשיים".
מה אנחנו כציבור יכולים לעשות למען החיילים שמתמודדים עם מצוקה נפשית?
"בטווח המיידי הדבר החשוב ביותר הוא לזכור את המשפט שהפך לכמעט קלישאתי - שמדובר בתגובה טבעית למצב לא טבעי. לא להירתע, לקבל, להכיל, להציע סיוע ובעיקר - לתת מרחב וזמן התאוששות במעבר שבין המילואים לשגרה. בטווח הארוך אני חושב שעל כולנו לפעול להגדלת היצע שירותי בריאות הנפש. כבר היום זהו תחום מיובש תקציבית. רוב החיילים יחלימו ויחזרו לחייהם, אך חלק קטן ימשיכו לסבול מהפרעה נפשית וצריך לוודא שיהיה מי שיטפל בהם. מעבר לכך, צריך לזכור שכשאדם מגויס למילואים כל משפחתו מגויסת. שגרת החיים למעשה מתערערת. יש אנשים שפונו מבתיהם ואין להם שגרה מוכרת. ברור שכשהבית פחות יציב זה משפיע על המצב הנפשי של המשפחה ועל ההתמודדות של המילואימניק. יש חיילים שממש נמצאים בסכנת חיים וזה מקשה מאוד על משפחות".
לסיום, מזכיר ד"ר אבני לכולנו שהטראומה היא גם מצב לאומי. "יש הרבה משפחות שמפונות מבתיהן. אנשים מתמודדים עם מצב מורכב ולא טבעי. אני חושב שחשוב למצוא עוגנים שמחזקים אותנו בתקופה הזאת, לאפשר לעצמנו גמישות והבנה וכן מתן לגיטימציה למחשבות לתחושות. בעיקר חשוב להבין שאנחנו לא לבד בסיפור הזה".