כל ההתחלות
אבא שלי שחיין ולימד אותנו לצלול לפני שלמדנו ללכת. בכיתה א' הוא רשם אותי לחוג שחייה, למרות שלא היה הרבה כסף בבית, וזה היה החוג הכי יקר בנהריה - פי שניים מהיתר. עם השנים התמקצעתי והתחלתי להשתתף בתחרויות, תמיד הגעתי שנייה, הייתה ילדה אחת שכל פעם ניצחה אותי. התחלתי להגביר אימונים, זה הגיע לחמישה ימים בשבוע, שעה וחצי בבריכה, לפעמים שעתיים. ביום שניצחתי אותה, בשלהי כיתה ו', החלטתי לפרוש. שברתי לאבא את הלב.
שגרת ספורט
תמיד היה לי גוף חטוב, אולי זה עניין גנטי, אולי השחייה בנתה אותי, הכל היה אסוף גם כשלא התאמנתי. כשרציתי להשיל קילו-שניים, הלכתי לחדר כושר ורצתי, אבל לא עסקתי בפיתוח שריר. לפני חצי שנה שמתי לב שדברים משתנים, שהבטן רופסת קצת, שיש לי מידלדל קטן בידיים, שהישבן צונח והירך מתמלאת צלוליט שמעולם לא היה לי. הרגשתי שאני מזדקנת, זה כאב לי.
אז נכנסתי לאימונים ולתזונה תומכת בכל הכוח, רצתי, עשיתי כפיפות בטן וספינינג כמעט כל יום. שבועיים לאחר מכן התחילה הקורונה וסגרו את חדר הכושר, התבאסתי מאוד כי הייתי בעיצומו של תהליך וידעתי שאם שאפסיק - לא אחזור, אני או אפס או מאה, בהכל. אז השגתי מכשיר ריצה, מזרן ומדרגה, עשיתי אירובי בלי סוף, וסחפתי את כל העוקבות שלי לצילומי זיעה.
"שמתי לב שדברים משתנים, שהבטן רופסת קצת, שיש לי מידלדל קטן בידיים, שהישבן צונח והירך מתמלאת צלוליט שמעולם לא היה לי. הרגשתי שאני מזדקנת, זה כאב לי"
אף פעם לא ראיתי חשיבות במאמן אישי, זה יקר והאמנתי שאני יודעת להגיע לתוצאות לבד. גם כשמאמנים רצו קצת חשיפה ופנו אלי לאימונים ללא תמורה סירבתי. בקורונה פנה אלי בר עטר, מאמן שגר ממש מולי, לראשונה הייתי פתוחה לנסות, כי מה עוד יש לי עכשיו לעשות. התחלנו לעבוד יחד, בהתחלה אצלו ובסגר עברנו לזום.
לא התלהבתי, כי לא הזעתי, לא התאמצתי כמו בריצה או בספינינג, בזבוז זמן, הכל התנהל בשלווה, היו מנוחות בין תרגילים, לא היה לי קשה, זה פרווה כזה, חשבתי. לאט לאט התחילו לצאת לי שרירים שלא ידעתי על קיומם, הבטן הפכה מפוסלת כמו שרואים רק במגזינים, התחת התעגל ושב למקומו, הירכיים כבר לא רכות, הידיים אסופות, כל פעם שהסתכלתי במראה התרגשתי. לא הבנתי איך האימון המעפן הזה גורם לגוף להראות ככה, איך אפשר בלי להזיע. הוא לימד אותי את עולם אימוני הכוח שלא הכרתי ואת התוצאות שאירובי לא יודע לייצר לבדו. בתחילת כל אימון הוא בוחן אותי ולפי זה מחליט מה לעשות. אני קוראת לו "הפסל", כי הוא פשוט מפסל את הגוף.
מאז אני עושה 4-3 אימוני כוח בשבוע, כבר מרימה משקלים מטורפים, וזו תחושת מסוגלות אדירה. אני מרגישה חזקה וצעירה שוב. כשמספיקה עושה גם אימון אירובי, אבל זה הפך לפחות חשוב, כי המטרה שלי היא לא לרזות, אלא לחזק ולחטב את הגוף.
אילולא בר הייתי מפסיקה כשהמטרה הושגה אבל הוא נודניק ולא נותן לי להבריז. בסוף, החלק הכי קשה באימונים הוא התמדה, מאמן אישי מבטיח שתתמידי ולכן אני מאוד ממליצה.
רגע שיא
כל ריצה היא רגע שיא, גם אם החלטתי לרוץ היום שעה - מהדקה הראשונה אני רוצה להפסיק. אז אני אומרת לעצמי "טוב, נעשה חצי שעה, תחזיקי מעמד רק חצי שעה", ואחרי חצי שעה אומרת "יאללה, עוד עשר דקות וזהו, תני עשר דקות טובות", וכשמסיימת אותן אומרת "יאללה חמש דקות אחרונות, יש לך כוח לחמש דקות, מה זה חמש דקות זה כלום", וכך הלאה עד שמסיימת שעה שלמה והאנדרופינים משתוללים ואני בהיי, אשכרה היי. לא כל יום אנחנו מתפוצצים מגאווה, אבל בריצה זה קורה לי כל פעם מחדש.
דברים טובים שהפעילות הספורטיבית עושה לך
היא עושה המון טוב, בכל תחום בחיים, אבל העיקרי שבהם, נכון להיום, אני מרגישה שהיא קצת מקפיאה את הזמן, מאטה את ההתבגרות שלי. אני עוד צעירה אבל משהו קורה לגוף באמצע שנות ה-30 והצלחתי לבלום אותו. מבחוץ ומבפנים.
השראה
אני מקבלת השראה מכל אדם שפוגשת, מכל סיפור הצלחה, מכל איש מקצוע מחונן, מכל אירוע הירואי, ומכל מי שהשאיר חותם בעולם. אני תמיד תוהה איך הוא או היא הגיעו לשם, מה אני יכולה ללמוד ולעשות כדי להיות שם גם.
טיפ למתחילים
להתחיל זה קל, להתמיד זה קשה. מה שמעודד להתמיד זה תוצאות, מעטפת תומכת, ורמת קושי שלא סוחטת והופכת אימון לדבר שאת נרתעת ממנו. השלושה האלו מתנקזים לדבר אחד - ליווי. כלומר להשקיע במאמן אישי, או למצוא חברה ספורטאית להתאמן איתה, קבוצת אימונים וכיוצא בזה. מישהו שיהיה שם איתך בתהליך ולא ייתן לך לוותר.
"לאט לאט התחילו לצאת לי שרירים שלא ידעתי על קיומם, הבטן הפכה מפוסלת כמו שרואים רק במגזינים, התחת התעגל ושב למקומו, הירכיים כבר לא רכות, הידיים אסופות, כל פעם שהסתכלתי במראה התרגשתי"
מוטו לחיים
"המדליק נר מנר- זה נהנה וזה לא חסר. זו תובנה משנת חיים. להעביר מהבערה שלך לאדם אחר זה מעשה שהאחר מרוויח ממנו ואתה לא מפסיד. אז למה לא? אני מאוד משתדלת להדליק ממה שיש לי.
מנת בריאות יומית
ארוחת ערב מוצלחת שלי היא סלט ענק עם ירקות ב-5 צבעים: חסה סלנובה, נבטי חמנייה, גמבה, פטריות טריות, גזר, מלפפון, בצל סגול. עם מנת חלבון (טונה/בולגרית/צפתית/ חזה עוף), לימון, מלח פלפל וקצת טחינה מלאה גולמית. טעים טעים! בחיי.
אם בא לי משהו חם ומנחם אז גם ירקות בתנור, לאחרונה אני עושה רצועות זוקיני עם מלח גס שמן זית ופלפל. זה וואו.
בלילה אני חותכת תפוח ירוק, עם יוגורט מועשר בחלבון וקצת אגוזים. אפילו אסיף עף על זה.
חטא תזונתי
אסאדו מלא שומן שישב 5 שעות בתנור ונמס בפה. עבורי אלו רגעים בגן עדן. פעם בשבועיים בערך אנחנו מכינים, לא מוותרת על זה.
משמח אותי
כשיש לי משהו לצפות לו, להתרגש לקראתו. אני חיה על אדרנלין.
מעצבן אותי
רשעות, אכזריות, אגואיסטיות, התנשאות, אטימות, צביעות ולהחליף מצעים.
רגע שהייתי משנה
אני מאוד אוהבת ומודה על החיים שלי כפי שהם נראים היום ולכן לא הייתי משנה ולו את הדבר הקטן ביותר בדרך כי כמו באפקט הפרפר זה היה (אולי) משנה הכל.
מכשול בחיים
יהיה קל יותר לחפש מכשול שלא היה לי בחיים. אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל אבל אני יודעת שזה לא נגמר אף פעם. כל מכשול הוא אתגר והזדמנות, הדברים הכי טובים נולדים מקושי.
שיפור עצמי
ביום ההולדת תמיד מברכים "שתישארי כמו שאת", אך לדעתי זו לא ברכה אלא קללה. אדם שלא חותר לשפר כל הזמן לא צומח, לא גדל ולא מתפתח. השאיפה לשלמות שכולם כל כך סולדים ממנה, היא בעיניי המנוע בחיים. אז ביום ההולדת שלי מניתי באינסטגרם את כל הדברים שהייתי רוצה לשפר, מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהוסיף :)
לאהוב את עצמך כמו שאת אין פירושו לוותר על מה שהיית רוצה להיות. השלמה איננה תבוסה. אם משהו מפריע לך - תשני, לפחות תנסי, בכל פרמטר בחיים, גם הגופני. מבטיחה לך שתתאהבי בעצמך כשתהיי גאה בעצמך, זה כל הסיפור.
איפור: עדי כצנלסון
שיער: ליאור גל
הפקה: אייל חדד
חולצה צבעונית - גליתה; בגד ים לבן - ברנדה
עוד ספורטאיות מדהימות בעמוד האינסטגרם של Roco_Runs