לאחרונה חשפה הזמרת אדל את הסיבה להתרגשות העצומה שהתעוררה בה רגע לפני שעלתה לבמה, ומסתבר שזו בדיוק אותה הסיבה שגם גרמה לה בעבר לבטל הופעה. הזמרת התוודתה בפני קהל המעריצים שלה על פחד הבמה ממנו היא סובלת. "אני חושבת שזה בטוח לומר עכשיו שבחיים שלי לא הייתי לחוצה ככה לפני מופע", שיתפה בכנות.
למעשה, פחד במה או "חרדת קהל", הוא תופעה מוכרת למדי. באחד המונולוגים המשעשעים של ג'רי סיינפלד, הקומיקאי מספר שנתקל במחקר שטען כי פחד קהל הוא החרדה השכיחה ביותר באוכלוסייה, ושמוות ממוקם רק במקום השני. המשמעות לדבריו, היא שבהלוויה למשל רוב האנשים יעדיפו להיות עטופים בתכריכים ולא להימנות בין נושאי ההספד.
אמנם בשל מחקרים מגוונים הבוחנים את שכיחות התופעה, קשה לאשש את דבריו סיינפלד; ויחד עם זאת ברור שפחד במה, מוגדר כתת-סוג של חרדה חברתית, והוא אינו תופעה נדירה. למעשה, הוא שכיח אף יותר בקרב אומנים מקצועיים המבלים את זמנם על במות. הנתון הזה מפתיע בהתחשב בעובדה שהטיפול המקובל בחרדה חברתית הוא, בין היתר, חשיפה שבפועל מצריכה להציב את המתמודד עם הבעיה על הבמה שוב ושוב עד שהוא מתרגל לעניין.
מה גורם לפחד במה?
בסיסה של חרדת קהל (ושל חרדה חברתית) הוא הפחד מדחייה ומביקורת, ואלה נחשבים גם קריטריונים אבחנתיים. משתמע מכך, שגורמים המשפיעים על הסיכוי לדחייה וביקורת, יכולים להשפיע גם על החרדה. כך למשל, חשוב להבין מיהם היושבים בקהל, מהו הניסיון הקודם של המופיע מולם, מהי מידת השפעתם על עתידו של המופיע, כמה אנשים נוכחים בחדר או באולם וכו'.
מהו הטיפול המקובל?
כאשר אדם פונה לטיפול על רקע פחד במה, מקובל להציע לו שילוב בין פסיכותרפיה וטיפול תרופתי. צורת הפסיכותרפיה הנחקרת וככל הנראה גם היעילה ביותר בהקשר זה היא CBT. החלק הקוגניטיבי הוא למעשה ההבנה שההשלכות של "הפאדיחה" אינן כה נוראיות, ואם נחזור לסיפור של סיינפלד – מובן שמוות אינו עדיף. אף שתובנה זו אינה "מרפאת" את מי שסובל מהבעיה, אך הוא בהחלט תורם לחלק ההתנהגותי אשר כרוך בחשיפות הדרגתיות. הכוונה בחשיפות אלה היא לצעדים שעל המתמודד עם הבעיה לנקוט: להופיע מול המראה, לאחר מכן מול אדם אחד (רצוי אוהד מאוד), בהמשך מול קהל מצומצם וכן הלאה. בהקשר זה ראוי לציין שלמידת ההכנה המקצועית למופע יש השפעה ישירה על חרדת הקהל, כיוון שהיא מקטינה את הסיכוי להיתקל בבעיות מקצועיות על הבמה. לצורך הדוגמה, לאומן שמזייף או למרצה ששוכח על מה הוא מדבר, יש יותר סיבות אובייקטיביות לחשוש מתגובת הקהל.
החלק התרופתי שונה מעט מהטיפול המקובל לשאר הפרעות החרדה. בעוד שהטיפול השכיח לרוב הפרעות החרדה הוא שימוש בתרופות ממשפחת ה-SSRI, שהשפעתן מורגשת רק כעבור מספר שבועות; הטיפול בחרדת במה שונה מהותית, כיוון שגורם החרדה ממוקד מאד, ויש לו תאריך וכתובת ידועים ובד"כ מוגדרים אותם ניתן לצפות מראש. לכן, ניתן לתת טיפול חד פעמי רק במועד הרלוונטי – כמו למשל לפני הופעה או מצגת במשרד. אגב, תרופות הרגעה "קלאסיות" ממשפחת הבנזודיאזפינים עשויות להיות בעייתיות במקרה כזה, כיוון שרובן פועלות בדומה לאלכוהול ויש להן השפעה מרדימה הפוגעת בריכוז – בהחלט לא היבט רצוי בזמן שהזרקורים מופנים אל המטופל.
התרופות המקובלות הן תרופות ותיקות יחסית, החוצות את מחסום הדם-מוח, ופועלות באופן מידי נגד ההשפעה הפיזיולוגית של האדרנלין.
בשורה תחתונה: אם פחד במה משפיע גם עליכם, אתם כנראה לא היחידים שסובלים ממנו. החדשות הטובות הן שכיום קיימות דרכי טיפול מוכחות ויעילות. כמו בכל בעיה, גם במקרה הזה עדיף לא לחכות לרגע האחרון אלא לפנות לטפול מסודר.
הכותב הוא ד״ר שחר רובינזון, פסיכיאטר מומחה ואחראי בריאות הנפש במחוז הדרום במכבי שירותי בריאות