"מממ... נחמד מאוד. נעים מאוד בסך הכל. אבל... איך אני אמור לגמור מזה?". אלה, פחות או יותר, היו המחשבות שחלפו במוחי עת חדרתי לראשונה, באיחור ניכר, לגופה של אישה. זכור לי שניסיתי להחיש את קצב תנועות האגן, להגביר את החיכוך בשינוי תנוחות וזוויות – לשווא. האקט, מרגש בראשוניותו ככל שיהיה, לא נועד להביאני לפרקי.

באחד מסדרת סרטי "האקדח מת מצחוק" מנהל לסלי נילסן רומן עם אישה די גברית, גברית ממנו על כל פנים. בסצנה שנחקקה במוחי נראים השניים מתחרמנים, ובלהט התשוקה היא מניפה אותו באוויר, מצמידה אותו אל הקיר וכורכת את רגליו סביב אגנה כדי לבצע בו את זממה. היחסים הללו לא עולים יפה, וכמה סצנות מאוחר יותר הוא נפרד ממנה כשהוא מסנן לעברה "דרך אגב, זייפתי את כל האורגזמות".

כמעט עשור של זיוף אורגזמות עבר עליי מאז אותו שכשוך לילי עקר. השלל המיני הדל שלי כלל כמות צנועה למדי של משגלים ספורדיים, מערכת יחסים רצינית אחת ושלל תירוצים והצטדקויות. כך שכללתי באותן שנים את אמנות הסיפר והשיקר, ואין לי אלא לברך על כך – פרקטיקה זו משמשת אותי נאמנה עד עצם היום הזה.

מתישהו, כשכבר הייתי במערכת היחסים הרצינית השנייה שלי, הכרתי בכך שמדובר בבעיה שיש להפסיק להתחמק ממנה ולעקוף אותה. החלטתי להשליך את יהבי על הרפואה המודרנית.

- "שלום דוקטור, תראה, יש לי בעיה שאני סובל ממנה זמן רב... אני לא גומר ביחסי מין... אף פעם".
- "... ולבד... מממ... כשאתה... מאונן, אתה מצליח לגמור?".
- "כן, אבל..."
- "אם כך אין בעיה פיזיולוגית. אתה צריך טיפול סקסולוגי זוגי. יש לך חברה, לא?".

אף שהיא עצמה הייתה מעוכבת אורגזמות, ר., בת זוגי, רצתה בכל מאודה שאגמור, אם לא בתוכה אז בכל מקום אחר. העניין טרד את מנוחתה. מן הסתם נטלה על עצמה אחריות מסוימת לאוזלת ידי, ובעיקר הייתה מאוימת מכך שעולם שלם, מסתורי ופראי ומקביל, מתקיים מחוץ לשדה הראייה שלה. אני זוכר היטב את הפעם שראשונה שאוננתי במחיצתה. "איך אני יכולה לעזור לך לגמור, מאמי?" היא שאלה, "אתה רוצה לאונן?". הו, כן, בוודאי שאני רוצה. לא בטוח שאת רוצה לחזות בסטייה הזאת. "יאללה מאמי, אז בוא תאונן". כאשר אבדתי אבדתי, חשבתי, ומול עיניה המשתאות של ר' התהפכתי על בטני, קברתי את ראשי עמוק בכרית ותחבתי את שתי ידיי בין איבר מיני לסדין, והתחלתי לבעול את המיטה בתנועות אגן נמרצות.

סקסולוג, אורולוג ומכשף

מאז הפך הסצנריו הזה לריטואל קבוע. תחילה ר. הייתה מתבוננת בסקרנות, מלטפת ראשי מדי פעם, ובמרוצת הזמן הפכה שותפה פעילה יותר וסייעה בדרכים מִדרכים שונות. בינתיים השגתי לי תור לאורולוג של הקופה בתואנה כזו או אחרת. "אם אתה מצליח לגמור באוננות, (תהיה מוזרה ככל שתהיה), הבעיה אינה פיזיולוגית אלא פסיכולוגית", פסק האורולוג, אתה צריך לקבוע תור לסקסולוג", חתם את אבחנתו. כך נטו לחשוב גם אנשים שונים שהכנסתי בסוד העניינים.

אני התקוממתי. לא מפני דעה קדומה כלשהי נגד פסיכולוגיה – הייתי מטופל ותיק ומיומן בעצם אותם ימים, אלא משום שהייתי קשוב לגופי: הבנתי שהעניין פיזיולוגי-עצבי במובהק.

ר., שמאז ומעולם הייתה נגועה בנטיות ניו אייג'יות מצערות, סברה שאני עקשן, יהיר שחושב שהוא יודע טוב יותר מכולם, ודחפה אותי, במלוא הקיטור הרטורי שעמד לרשותה, לזרועותיו השעירות של המטפל החדש שלה, בעלה של חברתה הטובה ביותר(!) הלוא הוא השאמאן השמן. ככלל, השאמאן השמן היה אדם לא ראוי שלא היית קונה ממנו רכב משומש. עיקר תהילתו של האיש הייתה על שהצליח לרפא עצמו מסרטן סופני כשהסתגר כחודש ימים בחדרו ועשה מיני מעשי כשפים.

ובכן, אף שטען שאפשר לרפאני על נקלה, הטיפול של השאמאן השמן (שלושה מפגשים מסויטים, מאבק הציביליזציות בין התבונה לתהום-רבא של פיוז'ן אלטרנטיבי המוכן) העלה חרס. הייתי צינור חסום. ר' מצדה, המשיה במסע לשומקום בהדרכתו של השאמאן. והייתה גם ריאליזציה של מטפורה: היא קנתה ממנו את רכבו המשומש.

סחוף בידי חרדת הנטישה ונטוש על ידי נציגי התבונה עלי אדמות, כלומר אנשי קופת חולים כללית ומוסדותיה, נאספתי אני, איש התבונה הטהורה, היישר לזרועותיו האוהבות של הממבו-ג'מבו. חברה של חברה סיימה זה לא מכבר לימודי רפואה סינית, ואני נעתרתי לפקוד את הקליניקה הביתית שלה בבחינת "לא יועיל לא יזיק". לא הרבה זכור לי מאותו מפגש. מושגים מכושפים ניתכו עליי (דם וצ'י, ין ויאנג, מרידיאנים, חום וקור – אבל בקטע סיני), פרגמנטים סוגסטיביים שלא התלכדו לגוף ידע קוהרנטי. והיה גם המערוך. לא מטפורה של מערוך כי אם מערוך של ממש, אותו גליל שמשמש על פי רוב לרידוד בצק, שנשלחתי אחר כבוד לרכוש בחנות לכלי בית.

אבל לא בצק היה עליי לרדד: צוויתי לגלול את המערוך במעלה ירכיי בואכה צומת האשכים. הרעיון, אם זיכרוני אינו בוגד בי, היה הזרמת הדם (בוודאי גם הצ'י, כי שני אלה היו זוג בל ייפרד, אבל היושר האינלקטואלי שלי אוסר עליי להשתמש בביטויים ריקים מתוכן). ובכן, למותר לציין שהמערוך לא נשא עמו בשורה פורצת דרך; אך משהו בכיוון החשיבה של אותה מכשפה, בזיהוי של האלמנט הפיזי בתקיעוּת, היה נהיר לי. באופן קונקרטי יותר, העיסוק בהולכת הדם קידם אותי כמטחווי קשת אל שורש הבעיה, הלוא הוא ההולכה העצבית.

גבר במיטה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
הבעיה אינה פיזיולוגית אלא פסיכולוגית. האמנם?|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה המובטחת

ברוך אתה ה' אלוהינו בורא פרי האינטרנט. כבר לאחר התשובה המדכדכת של האורולוג התחלתי לנבור אחר מזור ברחבי המרשתת. עד מהרה הגעתי לפורום בעיות בתפקוד המיני באתר הישראלי דוקטורז. רוחות של תקווה החלו מנשבות בי כשמצאתי לי ד"ר שהמליץ לי על בדיקות פיזיולוגיות גרידא (דופלר לזין ועוד משהו). ההמלצות הללו נסכו אמנם תקווה, אבל אז, משום מקום, צץ לו הלינק הגואל לאתר  HealthyStrokes, ולפורום האומללים המסונף לו tmssupport.

האתר HealthyStrokes הוקם בשנת 2002 בידי האיש בעל השם המבטיח דאגלס אדמס. האתר הוא מפעל מאיר עיניים של איש אחד, מיסיונר במובן הטוב של המילה, ששם לו למטרה לפתור את מדוויהם של הסובלים מליקוי חמור שאמנם מסווג ישירות לקטגוריית התפקוד המיני, אך חלותו רחבה בהרבה. קשה להמעיט בהיקף ההשפעה של הבעיה, באשר היא יורדת נמוך, אל שורשי האני והתפיסה העצמית. הגברים שסובלים ממנה – וברבות השנים יצא לי לשוחח עם כמה מהם, וכמובן לקרוא את תחינותיהם הנואשות של משתתפי הפורום למזור – רואים בעצמם לא אחת מוצרים פגומים, פריקים של הטבע. מעבר לבושה שנלווית כצל בל ייפרד לכל ליקוי שקשור בתחום המיני, קושי בהגעה לאורגזמה מסומן בתרבות כבעיה נשית. גבר שלא רק שאינו מרסס את הגנים שלו לכל עבר – ואפילו לנוכח המטרה הבודדת הוא סובל ממעצור – מה הוא אם לא סטייה אבולוציונית מבישה?

האבחנה הבסיסית והפתרון הטכני במהותו של מר אדמס הוא לא פחות מאאוריקה מינית, ואין תימה על כך שהוא חלף מתחת לאפם של המטפלים משני הסוגים – ההוליסטיים, שמחברים את הגוף והנפש למרק גופנפשי לא מזוהה, והקונבנציונליים, שפועלים על פי תרשים זרימה פשוט ופשטני.

אולי זה הזמן לבקש את סליחת הקורא על ההשהיה הארוכה. כפי שנרמז כאן לא אחת, אני גומר לאט.
אבל הנה, הנה, אני בא.

פתרון החידה

ובכן, נשים יקרות, גברים חביבים: אם שפר מזלכם להתחכך בגבר שלא גומר, אנא התגברו על הבושה ושאלו אותו על פרקטיקת האוננות שלו. אם אתם נתקלים במסך עשן, הציגו בפניו ללא כחל וסרק את השאלה הבאה: "האם, במחילה, אתה מאונן בשכיבה על הבטן?".

התופעה שנחקרה ביסודיות בידי ה"ה אדמס כונתה תחילה בשם הדרמטי מדי TMS  -Traumatic Masturbation Syndrom – סינדרום האוננות הטראומטית!) והיום מכונה בפשטות Prone Masturbation (להלן PM). המילה Prone מתארת תנוחה שבה הפנים כלפי מטה, ולפיכך אתרגם כאן את המושג, בשעשוע מסוים, כ"אוננות על הפנים".

ובכן כך: מתברר שכ-15 אחוז מהגברים מאוננים בשכיבה על הבטן. הם מחככים את איבר מינם כנגד המזרן או הכר בתנועות אגן נמרצות, לעתים ידיהם לחוצות בין איברי המין לבין המזרן ומסייעים בהשלמת המלאכה לכלל תוצאה משביעת רצון. והתוצאה אכן מניחה את הדעת: תחושת רווחה ורפיון מתפשטת באיברים, ואת המזרן ממלא נוזל לבנבנן סמיך. לכאורה, ובבחינת כל הדרכים מובילות לרומא, אין כל פסול בפרקטיקה שונה זו, וכך גם סבורים הרופאים; אבל הבעיה מתעוררת ביחסי מין מכל סוג שהם – וגינלי, אוראלי ואנאלי: הלחץ שמופעל על הפין ועל האשכים באוננות על הפנים הוא עצום, ואינו דומה כלל לחיכוך העדין יחסית של המשגל. הגוף "מאולף" אפוא למגע מסוים, וכשהוא זוכה למגע שונה בתכלית אין הוא מסוגל להגיב לו באותו אופן.

באתר של אדמס מובאות שלל סטטיסטיקות שממחישות את הבעיה בגרפים ובמספרים. כמה נתונים לדוגמה: 50 אחוז מהמאוננים על הפנים סובלים מאי-שפיכה או משפיכה מושהית כמעט בכל מגע מיני. לעומתם, בקרב המאוננים "רגיל" כ־40 אחוז התופעה נדירה או לא קיימת כלל. נזקי האוננות על הפנים לא פוסחים גם על בעיות בזקפה: יותר מ־40 אחוז מהמאוננים על הפנים שהם חווים בעיות זקפה "מדי פעם", ולעומתם פחות מעשרה אחוזים מהמאוננים רגיל ענו באופן דומה על השאלה; פחות מעשרה אחוזים מקבוצה א' אמרו שקשיים בזקפה נדירים אצלם, לעומת 40 אחוז מקבוצה ב'.

הפתרון המתבקש הוא אפוא, בפשטות, תהליך גמילה: בשלב הראשון על החרמן האומלל לרסן את סוס הפרא שלו ככל האפשר, ולהתנזר מאוננות לתקופה בת שבועיים לפחות. השלב השני מצריך לא פחות תעצומות גופנפש: בסיום תענית הזרע, על בועל הכריות להפוך למביא ביד מן המניין.

זוג (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
האבחנה הבסיסית והפתרון הטכני הוא לא פחות מאאוריקה מינית|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

בהתכתבות שקיימתי עם אדמס הוא מסתייג במידת מה מהכתרים שקשרתי לו ("חלוץ, "פורץ דרך") בפזיזות מסוימת:

"אוננות מסוג זה מתועדת כבר בעת העתיקה", הוא מספר, "ולרומאים אף הייתה מילה שיוחדה לכך". מתברר שאדמס הוא גם לא הראשון שחקר את התופעה וקשר אותה לכשלים בתפקוד המיני. "בספרו פורץ הדרך מ־1978, 'המיניות הגברית', ד"ר ברני זילברגלד מתייחס למקרה של גבר שתפקודו המיני נפגע בעקבות PM", אדמס ממשיך וסוקר בפניי מחקרים שונים שנעשו בתחום וש"הזהירו מפני הסכנות הכרוכות באוננות מסוג זה". אחד המחקרים האחרונים הוא פרי עבודתם המשותפת של הסקסולוגים הישראלים גילה ברונר וד"ר יצחק (צחי) בן ציון.

 "אני לא מחשיב עצמי חלוץ", הוא מסכם את טקס הענקת התארים, "אבל אני חושב שכמעט כל מי שהתוודע אל האוננות על הפנים ואל סכנותיה, נחשף לכך, באורח ישיר או עקיף, דרך האתר שלי".

>> עוד ב-mako בריאות:
8 טיפים שיעזרו לכם להיפטר מקילוגרמים מיותרים
אחת ולתמיד: למה הולכים לשירותים אחרי קפה?
האם נמצאה התרופה הטבעית לפסוריאזיס?

לצורך הכנת הכתבה הזמנתי תור אצל רופא המשפחה, וחזרתי בפניו מילה במילה על הרפליקה משנת 2004, עת התלוננתי לראשונה על בעייתי בפני גורם מקצועי. באורח לא מפתיע, יצא רימייק מושלם: "אם אתה מצליח לגמור באוננות, הבעיה היא כנראה פסיכולוגית". תשובתו של אדמס, אם כן, הייתה רחוקה מלהפיס את דעתי. אם אכן מדובר בחדשות של אתמול, איך ייתכן שהאבחנה הברורה, או לכל הפחות החשוד המיידי, חומקים – כאז כן היום – בקלות כזו מהמכ"ם הדיאגנוסטי של אנשי המקצוע? אדמס מבאר: "שורש הבעיה הוא ש'הבאה ביד' נחשבת כפרקטיקת האוננות הגברית הבסיסית, אם לא הבלעדית, וכל אפשרות אחרת נתפסת כתופעה אקסצנטרית לחלוטין".

האומנם כך? למיטב ידיעתי, רוב הזכרים מגלים את מיניותם בווריאציה כזו או אחרת של PM, ובמהלך ההתבגרות המינית ממירים אותה באופן אינסטינקטיבי לאוננות הרגילה. ובכן, המיטב של ידיעתי אינו טוב מספיק – באמתחתו של אדמס חופן נתונים סטטיסטיים שמספרים סיפור אחר: "הרוב הגדול של הגברים – כ־85 אחוז – אונן מאז ומעולם ביד. פחות מחצי מתוך 15 האחוז הנותרים אונן מאז ומעולם באופן בלעדי בשכיבה על הבטן. החצי השני התנסה בגילים צעירים בשתי הצורות לפני שזנח את ה־PM כליל. נראה שמי שנתקע עם PM פשוט לא הצליח להגיע לאורגזמה בשום דרך אחרת. זו בדיוק הסיבה לצורך בהתנזרות של שבוע־שבועיים לפני שמתחילים להתאמן באוננות רגילה: על הפין לפתח רגישות מחודשת למגע עדין ורך יותר".

באיזה שלב נמצאים המחקר בתחום וההכרה בו מצד הממסד האקדמי והטיפולי?

"יש כמה וכמה מומחים ברחבי העולם שעורכים מחקרים שעוסקים ישירות באוננות מסוג זה ובבעיות בתפקוד המיני שהיא מעוררת. חלק מהמחקרים מתפרסמים בכתבי עת שעוסקים במיניות, ולאחרונה אף פורסם ב-The Journal of Sexual Medicine מאמר שפונה ישירות לרופאי משפחה".

אני מבין היטב את הקשר של PM לבעיות בגמירה, אך הקשר שלה לבעיות בזקפה נראה לי מעט תמוה.

"איבר המין הגברי 'מעדיף' באופן טבעי מגע רך יותר מאשר הלחץ המסיבי שמופעל עליו ב־PM. ההרגל הזה חושף את הפין ל'שוק' מסוים שעם הזמן גובה את מחירו. חשוב לציין שכשלושה־ארבעה חודשים לאחר הגמילה מ־PM, חל על פי רוב שיפור ניכר בזקפה".   

האם נזקי האוננות על הפנים הם בלתי הפיכים? אני, לדוגמה, לא מגדיר עצמי "משוקם" ב־100 אחוז, ועדיין מתקשה לעתים להגיע לאורגזמה ביחסי מין.

רוב הגברים משתקמים לחלוטין. לא נתקלתי במקרה שהיה בלתי פתיר לחלוטין, אבל כמה אנשים שבמשך עשר שנים או יותר אוננו באופן בלעדי בטכניקת PM עדיין מתלוננים שהם לא יכולים להגיע לאורגזמה באמצעות גירוי אוראלי או ידני.

מהו החזון שלך? אילו מטרות אתה מבקש עוד להשיג?

הייתי רוצה שתופנה יותר תשומת לב ל־PM כגורם לחוסר תפקוד מיני. טרחתי רבות לעורר את סקרנותם של חוקרים בתחום המיניות ולעודד אותם ללמוד את הנושא. בשנים האחרונות צצה תנועה מגוחכת שקוראת לחיים ללא אוננות (no-fap), ואני מקדיש זמן רב להפרכת טענותיה. אוננות היא פעולה נורמלית, בריאה ומהנה, ואפילו הכרחית לבריאותו המינית של הגבר.

מה לגבי נשים? הכרתי פעם אישה שאוננה בטכניקה משונה למדי, ולדבריה היא לא מסוגלת לגמור בשום דרך אחרת. האם אותו עיקרון יכול לחול גם על נשים?

המחקר שלי אכן תומך בכך, ומראה שסיכוייהן של נשים שמאוננות בשכיבה על בטנן לחוות אורגזמה בעת קיום יחסי מין נמוך משל נשים שמאוננות בטכניקות הסטנדרטיות".

גראנד פינאלה

בפרק הזמן שחלף מאז החלמתי המרגשת והריצה לספר לחבר'ה התוודעתי לכמה וכמה מקרים נוספים של גברים מעוכבי גמירה, רבים מהם בני כ־30. הפורום הווירטואלי ממשיך להיות מקור לא אכזב לבקשות עזרה ולסיפורי החלמה. עם זאת, לפחות בישראל, התחום עדיין קבור במחשכים, והגברים הללו עדיין נאלצים לעבור את המסלול למיטיבי לכת בדרך לפורקן הגואל. הדבר מפתיע ומקומם שבעתיים כשמדובר בהליך אבחוני פשוט, שאינו מצריך מחקר מקיף ובדיקות יקרות. הצגתי שאלה ברוח זו לגב' גילה ברונר, שהוזכרה כאן כאחת החוקרות שנתנו דעתן ל־PM ותוצאותיה ההרסניות. ברונר היא מנהלת השירות הסקסולוגי במרכז לרפואה מינית שיבא בתל השומר ובמרכז רפואי דניאלי בגבעתיים. רציתי לדעת מדוע הגופים המטפלים עדיין שרויים בעלטה האבחונית הזו ולא מצליחים לסייע לפונים אליהם.

"אוננות היא נושא רגיש מאוד לשיחה", אומרת ברונר. "אנשי מקצוע לא תמיד יודעים איך לשאול על הנושא מבלי להביך את המטופלים. זהו נושא שאיננו נלמד בלימודים של מקצועות הבריאות או בריאות הנפש. זו הסיבה שאני וד"ר בן ציון פרסמנו מאמר באחד העיתונים החשובים בתחום הרפואה המינית, והצגנו בו מודל שימושי ומעשי לסדרת שאלות שמטפלים  - רופא, פסיכולוג, עו"ס, פסיכותרפיסט, סקסולוג - יוכלו לשאול כדי לאבחן הרגלי אוננות בעייתיים, ובהמשך תיארנו טכניקות טיפול מומלצות לשיפור המצב. אני עצמי נוהגת לשאול על אוננות בכל מקרה שזה רלוונטי. בכנס הסקסולוגי העולמי המתקיים בחודש הבא בסינגפור, אני עומדת להעלות את הנושא כדי להגביר את המודעות בעולם בקרב סקסולוגים, רופאים ומחנכים. הנושא יועלה שוב בכנס האירופי הבא לסקסולוגיה. יש אכן זוגות שסובלים ממכשולים שנגרמים מטכניקת האוננות של אחד מבני הזוג, ולדעתי די קל לטפל בכך".

יהיו סיבות הבורוּת הזו – לא פחות - אשר יהיו, עד שהידע שנצבר על ידי אדמס ודומיו לא יהפוך לנחלת הכלל, גברים רבים ימשיכו לשכב על בטנם ולטמון ראשם בכר.    

* מייל לתגובות

>> "תוך שנתיים-שלוש הכימותרפיה תיעלם מהעולם"