הזוג שבנה מסלול מכשולים בחצר, מטפס ההרים שאיבד את רגלו בפעילות מבצעית בעזה, עורכת הדין שהיא מרת ישראל בבאדי בילדינג והפעלולן שמשתתף בסרטי אקשן. מתמודדי האתגר הקשה בעולם "נינג'ה ישראל 2018" נחשפים ומגדירים מחדש את המושג ספורט: לא חייבים לקום בשש, מותר לפחד מירקות והמקום הכי טוב להתאהבות הוא בחדר הכושר. תתכוננו להזיע
ארנון שוורצמן | מגזין mako | פורסם 11:09 19.07.18
עדי דויטש, 59, שוהם
עדי דויטש|צילום: רונן אקרמן
מי אני: ייצגתי את ישראל 30 שנה כספורטאי פראלימפי בענפי האופניים, הכדורעף והתריאטלון, כולל באולימפיאדת סידני בשנת 2000. כשהייתי חייל רגלי נקטעה ולפני כשש שנים הותאמה לי פרוטזה שאפשר לרוץ איתה ומאז התחלתי להתחרות בריצות ארוכות, מרתונים ובאירועי איש הברזל. ביום-יום: משלב בין אימון נכי צה"ל בעמותת "אחים לחיים" לבין הרצאות ועבודה באקדמיה הישראלית לאופניים. החלק האהוב עליי בגוף: פרוטזת הריצה שלי היא אמנם לא חלק טבעי אבל בהחלט חלק ממני, היא שינתה את חיי ואפשרה לי לעוף מעל למגבלות שלי מה אני עושה כדי לחיות עד גיל 120: עושה היום יותר ממה שעשיתי אתמול. אם רצתי היום 500 מטר, מחר ארוץ קילומטר אוכל לגוף: חובה להתחיל את היום בארוחת בוקר מסודרת אוכל לנשמה: חוטא בשתיית בירות ובפסטה פסטו מושחתת מזיעים ביחד: אשתי מצטרפת אלי לנסיעות איש הברזל ולאחרונה החלנו להתאמן יחד על כוח ועיצוב הגוף
מתן ברמן, 37, חדרה
מתן ברמן|צילום: רונן אקרמן מי אני: איבדתי את רגלי כשנפצעתי מפיצוץ טנק במהלך פעילות מבצעית בשירותי כלוחם ביחידת עוקץ. עברתי אירוע מוחי והייתי 11 יום בקומה. מאז התמכרתי לאדרנלין ולכל סוג אפשרי של ספורט אתגרי. היום אני מדורג בשישייה הראשונה בעולם בטיפוס הרים בקטגוריית קטועי רגל. ביום-יום: מטפס הרים מקצועי. מתי התחלתי להתאמן ולמה: כילד התחריתי בשחייה וטריאתלון, אחרי הפציעה התחלתי ברכיבת אופני ידיים ובמשך השנים התחלתי לעשות ספורט אקסטרים. החופשה שלי: בחיים לא עושה בטן גב. רק חופשות סקי, מסעות אופניים ותחרויות טיפוס. אוכל לגוף: אוכל הכל, יכול לפרק מגש פיצה או צלחת חומוס לפני אימון והוא עדיין לתת ביצועים כמו שצריך. אין מצב שנכנס אלי לפה: לא אוהב ירקות. מוכן לוותר על אימון רק לטובת: לא מוותר. אם צריך אני מביא את הילדים איתי לאימון, הבן הגדול בן ארבע והוא כבר מטפס איתי.
אמור פז (25) וסול בוסיאן (35), מעיין צבי
אמור פז וסול בוסיאן|צילום: רונן אקרמן מי אנחנו: בני זוג, הגענו להתחרות בנפרד באתגר הנינג'ה. ביום-יום: אמור מתאמנת בנבחרת ישראל בטיפוס קירות, וסול, מטפס לשעבר, הקים מסלול נינג'ה מחוץ לבית. מתי התחלתי להתאמן ולמה: אמור: ההורים שלי היו חובבי אקסטרים וזרקו אותי לכל ספורט אפשרי, נראה לי שהם ניסו להיפטר ממני (צוחקת). בגיל 8 התחלתי בקירות טיפוס והתאהבתי. סול: לפני חמש שנים קצת שיעמם לי אז התחלתי לטפס על קירות וככה הכרנו. כשמצאתי את אמור הכל התחיל להסתדר. פציעת ספורט מסקרנת מהעבר: אמור: האמת שפעם אחרי שטיפסתי 20 מטר נזכרתי שלא קשרתי את עצמי כמו שצריך. למרבה המזל הצלחתי איכשהו לסדר את זה ברגע האחרון. האימון שלנו: חוזרים כל ערב הביתה ומתחילים להתאמן במסלול הנינג'ה שבנינו בחצר, ולפעמים מצרפים אלינו חברים. חברים שלנו חושבים שאנחנו משוגעים כי: כשבנינו את המסלול בחצר כל החברים בקיבוץ לא הבינו מה נסגר איתנו עד שהתחילו לרוץ הפרומואים של התוכנית ואז הדברים התחילו להתחבר להם. הכי רחוק שהלכנו בשביל ספורט: סול:כבר שנה שאני מקריב את כל החיים שלי בשביל בניית מסלול הנינג'ה בחצר. הבילוי שלנו ביום שישי בבוקר הוא להסתובב בחנויות רהיטים ולקבל השראה למכשולים שאפשר להוסיף. אין מצב שנכנס אלינו לפה: אמור: אין מצב שאני אוכלת ירקות. פשוט לא אוהבת, כל השאר אני אוכלת כמו מגרסה. כשרוצים להתפנק: אנחנו סחים בלטה. לא שותים, לא מעשנים ולא כלום. מקסימום אוכלים פופקורן עםחמאה.
ג'יי-ג'יי (ירדן) גווילי, 22, תל מונד
ירדן גווילי|צילום: רונן אקרמן מי אני: אני אחד מבין ארבעה אחים שמגיעים להתחרות יחד בריאליטי הנינג'ה. ג'יי-ג'יי זה הכינוי שלי מאז שאני תינוק, אף אחד לא קורא לי ירדן. אני טריפוליטאי מצד אבא וקנדי מצד אמא. ביום-יום: חייל משוחרר, שירתי בקרבי ובקרוב אטוס לעבוד בעסק המשפחתי במיאמי. מתי התחלתי להתאמן ולמה: התחלתי להתאמן בכדורעף מקצועני מכיתה א'. כל המשפחה שלי בקטע של ספורט, כולל ההורים שלי וכולל אחד האחים, שיש לו מתחם קרוספיט ובאדיבילדינג בנתניה. האימון שלי: אנחנו מתאמנים ביחד, כל ארבעת האחים. אני אוהב כשזה אינטנסיבי, לסיים את האימון טרוק לגמרי ובלי אוויר. טיפ של אלופים לריבועים: "שם המשחק הוא התמדה, וכמובן לזכור את ה"למה". למה אני מתאמן, למה בא לי גוף שרירי. הכי טוב להתאמן עם עוד פרטנר ולהרים אחד את השני, לי יש שלושה כאלה" מוכן לוותר על אימון רק לטובת: חברה שלי. אוכל לגוף: סלט ירקות עם בורגול ונתח מושלם של סלמון. אוכל לנשמה:פעם בכמה זמן אני מרשה לעצמי לרדת על המבורגרים של 660 גרם עם כל התוספות.
נועה טולדו, 20, עין שריד
נועה טולדו|צילום: רונן אקרמן מי אני: ספורטאית מקצוענית בענף הקפיצה במוט. האימון שלי: בכל בוקר, החל משעה שמונה וחצי. משקולות, ספרינטים וקפיצות. מזיעים ביחד: תמיד יצאתי רק עם ספורטאים, אבל אני לא פוסלת. חברים שלי חושבים עליי: האמת שאני לא רואה אותם הרבה בגלל האימונים, רק בסופי שבוע מוצאת זמן להיפגש. החופשה שלי: אין חופשות, רק בפגרה. הלו"ז קשוח. אוכל לנשמה: אוהבת מאוד "גלידה גולדה" מושחתת כזו מוכנה לוותר על אימון רק לטובת: שום דבר
מנחם שמעון, 32, כוכב השחר
מנחם שמעון|צילום: רונן אקרמן
מי אני: נשוי ואבא לשלושה, בבוקר בחור ישיבה ובערב מאמן טאקוונדו. האימון שלי: 3-4 פעמים בשבוע עושה אימונים שמשלבים טאקוונדו, ג'ו ג'יטסו ברזילאי ואמנויות לחימה. בשבת אני נח ולכן את האימון הקשה ביותר בשבוע אני קובע ליום שישי, כי אז אני יודע שיש לי זמן להתאושש ולאכול טוב. אוכל לגוף: שייקים של פירות, וארוחות שכוללות דגים ביצים וירקות. אוכל לנשמה: וופל בלגי מושחת. מזיעים ביחד: אני מאמן את שלושת ילדיי בהגנה עצמית.
אנטון פרננדס,31, יפו
אנטון פרננדס|צילום: רונן אקרמן מי אני: נולדתי באוקראינה לאב פורטוגלי ולאם אוקראינית. עליתי עם אמא לארץ בגיל 14 וחצי, מאז חזרנו לכמה שנים לאוקראינה ובשנה שעברה חזרתי לבדי לישראל. ביום יום: פעלולן בסרטי אקשן ומדריך בחדר כושר. מתי התחלתי להתאמן ולמה: כשהייתי בן 6 לא היה מי שישאר להשגיח עלי אז דודה שלי הייתה סוחבת אותי איתה לאימוני הג'ודו שלה. בגיל 8 כבר רשמו אותי ללימודי טאקוונדו, שנאתי את זה, הלכתי בבכי וחזרתי משם בבכי. בגיל 12 הבנתי שספורט זו דרך חיים שדורשת משמעת, ושלהיכנס לתוכה יכול להציל את החיים שלי כי גדלתי בסביבה קשוחה, אז התחלתי להתאמן באגרוף מקצועני. האימון שלי: אני מתאמן אולד סקול ברחוב, עושה מקבילים ומתח. משלב גם חדר כושר וכל יום עושה מדיטציה של נשימות בחוף הים כדי להרגיע את עצמי. פציעת ספורט מסקרנת מהעבר: נהגת דרסה אותי עם הרכב שלה בזמן שרכבתי על האופניים, שברתי את הקרסול וזה גרם לי לראות את החיים אחרת, הפך אותי לאקסטרה זהיר. שעת יקיצה: אני קם בשמונה ולא חושב שצריך להתעורר בשש בבוקר ולהיות פרמיטיבי כמו רוב המתאמנים. נקודת שבירה: אין אחת ספציפית אבל לאורך הדרך היו דמעות, גם גברים בוכי. הכי רחוק שהלכתי בשביל ספורט: למדתי תכנות, עבדתי כצורף תכשיטים וגם כמנהל ברשת אופנה גדולה, אבל ויתרתי על הכל בשביל הספורט כי זה החיים שלי. לא מסוגל לשבת במשרד רק בשביל המשכורת, היום יש לי אחריות אבל בנפש אני חופשי. אוכל לגוף: מתחיל כל בוקר במוזלי עם גרנולה ותפוח ירוק. בצהריים אוכל כוסמת וקוסקוס אוכל לנשמה: פעם בשבוע אני עושה לעצמי חגיגה ואוכל הכל, מבמבה ועד המבורגר. אין מצב שנכנס אלי לפה: לא נוגע בפסטות, שווארמה וביסלי. מוכן לוותר על אימון רק לטובת: אימון מסוג אחר, אולי של פארקור.
אלמוג דיין, 30, הרצליה
אלמוג דיין|צילום: רונן אקרמן מי אני: מרת ישראל בבודי בילדינג והרמת משקולות, ומחזיקה עד היום בשיא עולם בלחיצת חזה שקבעתי ביורק, פנסילבניה, הבירה של הרמת המשקולות בארצות הברית. לחצתי 98 קילוגרם כששקלתי 51 קילו. וחשוב לציין שמדובר בליגה שהיא נקייה מסמים. ביום-יום: עורכת דין ובעלת משרד בתחום. מתי התחלתי להתאמן ולמה: מגיל 14 מתאמנת בחדר כושר כי תמיד אהבתי את המראה השרירי ואחר כך המשכתי לתחרויות של פיתוח גוף. האימון שלי: מתאמנת פעמיים בשבוע באמנויות לחימה ובשאר הימים בחדר כושר עם עורך דין מהמשרד. בוא נגיד שמתייעצים על פסקי דין תוך כדי. פציעת ספורט מסקרנת מהעבר: שברתי את האף מספר פעמים באימוני ג'ודו וקרב מגע. מבחינתי לדעת לספוג מכות זה חלק מהעניין. להיות חזקה זה לא מספיק, צריך לדעת איך לזהות סכנה ולהגיב בהתאם. הכי רחוק שהלכתי בשביל הספורט: לאכול תרנגול הודו שלם לארוחת בוקר לפני תחרויות. אוכל לגוף: סטייק רזה ותפוח אדמה. אוכל לנשמה: כל יום בארבע אחר הצהריים משהו מתוק, כמו בהפסקת תה של בריטים. אין מצב שנכנס אלי לפה: אין מצב שאגע בעגבניות, מפחדת מהן.
אדם ברוטמן, 30, תל אביב
אדם ברוטמן|צילום: רונן אקרמן מי אני: מאמן אישי בג'ימנספיט ומטפל בשיאצו. בעבר אלוף הארץ לנוער בג'ודו, במשקל של עד 73 קילוגרם. האימון שלי: אני משלב ג'ודו ואימוני טיפוס. מעבר לזה אימוני הג'ימנספיט שאני מעביר כוללים סלטות, טבעות, מתח וטרמפולינות. פציעת ספורט מסקרנת מהעבר: מגיל 6 התאמנתי בג'ודו והפציעה הכי מטורפת שהייתה לי היא בצלע, עד היום יש לי צלע בולטת החוצה שאף אחד לא הצליח להחזיר. בנוסף יש לי בורג במרפק. מזיעים ביחד: נשוי באושר שלוש שנים, מתאמן יחד עם אשתי שהיא בוגרת קורס מורי יוגה החלק האהוב עליי בגוף: יש לי מוטת ידיים מאוד ארוכה בצורה לא פרופורציונלית. בנינג'ה זה מאוד עוזר נקודת שבירה: הרגע הכי קשה היה בגיל 14 כשאבא שלי נפטר. זה גרם לי להתנתק מספורט לתקופה וכשחזרתי להתאמן זה היה כמו סוג של טיפול בשבילי. לצערם של היריבים שלי בג'ודו זה עזר לי לפרוק, בעיקר עליהם. אוכל לגוף: לפני תחרויות אני אוכל מג'דרה, שילוב חשוב של דגן וקיטניה.
פול טשגיאן, 24, חיפה
פול טשגיאן|צילום: רונן אקרמן מי אני: אני נוצרי ממוצא ארמני, נולדתי בארץ וגם ההורים שלי. בגיל 7 נרשמתי למכבי חיפה והייתי שוער בקבוצות כדורגל שונות עד גיל 17. ביום-יום: מנחה סדנאות הרזיה לגברים ומנהל מכון כושר בחיפה יחד עם אחותו. האימון שלי: האימון הוא החלק הכי כיפי שלי ביום, אני מתפרק בו לגמרי. עובד על כוח, שיווי משקל, קואורדינציה ושליטה בגוף. מזיעים ביחד: כרגע אין בת זוג, הייתי מאוד רוצה להכיר מישהי ספורטאית, אפשר להתאהב בבנאדם רק מלעשות אימון ביחד. הכי רחוק שהלכתי בשביל ספורט: כשהייתי ביוון עליתי על טרקטורון כדי למצוא חדר כושר ואיבדתי את הדרך. טיפ של אלופים לריבועים: המנטרה שלי היא שהמראה החיצוני הוא רק הבונוס, האימון הוא לבריאות והכיף זה שאתה קונה בגד חדש והוא יושב עליך מדהים. אוכל לגוף: חזה עוף, תפוח אדמה, סלט גדול וכוס של סודה. אוכל לנשמה: יורד על מלא פנקייקים, מצאתי לא מזמן מקום בחיפה שעושה פנקייקים מדהימים. איך זה מסתדר? אני שורף 4,000 קלוריות ביום. הגוף שורד הכל מבחינתי. מוכן לוותר על אימון רק לטובת: איזו מישהי חמודה.
עמרי גרינס, 24, תל אביב
עמרי גרינס|צילום: רונן אקרמן מי אני: בגיל 17 לקראת הצבא, הייתי הולך להתאמן פארק הירקון עוד לפני שנכנס כל עניין הTRX, והתחלתי להביא כל מיני רצועות מאולתרות שאיתן התאמנו. מאז זו השגרה שלי. ביום-יום: מאמן כושר עצמאי, מצטלם לקמפיניים ברשתות החברתיות ומשווק מוצרי בריאות. שעת יקיצה: שש בבוקר, מאמן וגם מתאמן בעצמי 4 פעמים בשבוע. החלק האהוב עליי בגוף: בטן. חלק מאוד יפה וסקסי. החופשה שלי: בטיול בדרום אמריקה הייתי יוצא לרוץ בשדות של אל בולסון בארגנטינה ומתאמן גם בהוסטל. טיפ של אלופים לריבועים: אל תפסיקו עד שתרגישו את השריפה בגוף, השריפה היא חבר. אין מצב שנכנס אלי לפה: בצק מכל סוג, ג'חנון בשבת בבוקר זה חלום שלא הולך להתגשם. אוכל לנשמה: יש לי פטיש לביסקוויטים עם קרם פטיסייר. מוכן לוותר על אימון רק לטובת: אהבה. כרגע אין אחת כזו אז בשביל זה מתאמנים כל כך הרבה.
