לפני חמש שנים, באמצע החיים, סטיתי מהמסלול. הייתי אז בת ארבעים וכבר היה לי, לכאורה, את כל מה שרציתי להשיג. טיפחתי פסאדה פרפקציוניסטית וקשוחה: קריירה עסקית, משרדים מעוצבים, ילדים מתוקתקים, השקעות נדל"ן. חיים שהם ריצת ספרינטים למרחקים ארוכים, יעדים ומשימות. לא נשאר הרבה זמן לנשימות.
אבל באותו זמן משהו נסדק. ראיתי את ההישגים, אבל לא הרגשתי מוצלחת. בבית המוקפד לא הייתה שמחה. הזוגיות הפכה שדה קרב, משא ומתן על השכבות של הילדים, על ריקון המדיח, על זמן.
משהו היה חסר, אבל לא ידעתי מה. החלום שלי, אמרתי לעצמי, הוא למצוא את החלום שלי.
היה בי קול שתהה אם חלומות הם לא פנטזיות ילדותיות. אם לא הגשמתי את כולם, וזהו, נגמרה המכסה. קול שני הזכיר שהחיים לא נוטפי דבש, ושאני סתם מפונקת, שיש לי הכל ואני לא מרוצה, שככה זה החיים, ותגידי תודה.
אבל אני רציתי למצוא את החלום שלי.
צפיתי בהרצאת טד בשם "איך למצוא עבודה שאתם אוהבים". המרצה, סקוט דינסמור, סיים את הרצאתו בתרגיל. סקרו את יומכם מבוקר עד ערב, הציע, ותשאלו את עצמכם דבר אחד: מהו הדבר שאתם לא יכולים שלא לעשות?
סקרתי את ימיי. כל יום כל יום נראה כמו שזה שקדם לו וכמו זה שעומד להפציע: קילוף מהמיטה, נסיעה למשרד, עבודה, נפילת העט בשעה היעודה, איסוף ילדים ממסגרות לטובת פליי-דייטים, גינות שעשועים, הצגות, ארוחת ערב, מקלחות, הקראת סיפור, השכבה.
אבל היה שם עוד משהו. משהו שחיכיתי לו: שיחת נפש. עם חבר או חברה, טלפונית או פנים אל פנים. בשעות האלה הרגשתי אני. סודות הופקדו באוזניי, מוטיבציות נותחו, רגשות שותפו. שיחות לנבכי הנשמה ולתבניות חשיבה. הזמן טס, והנשמה שלי המריאה.
ברגעים האלה עשיתי משהו שלא התקרא עבודה מול לקוחות שלא שילמו – וכמו שדינסמור אמר, לא הייתי יכולה שלא לעשות את זה. מצאתי את הדבר שבו אני זורחת. מצאתי את החתיכה החסרה שחיפשתי: הגאונות שלי. והגאונות שלי היא למצוא את הגאונות בכל אחד.
הרבה אנשים ששומעים את המונח הזה מתכווצים במבוכה. "גאונות" נשמע בומבסטי, שחצני, אפילו מתחנף. כולנו גאונים? נו, באמת.
כן. כולנו גאונים. באמת.
חלק בעולם
אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, בצד החופשי של העולם. כולנו שווים, לכאורה, כולנו נולדנו עם פוטנציאל זהה. זה מה שתמיד אומרים לנו.
אבל בעצם, הפנמנו סאבטקסט אחר: שאנחנו דווקא ממש ממש לא שווים. שיש טובים יותר ומוצלחים פחות. שהאנושות היא כמו ציר אנכי, סולם שמעוגן לאדמה וראשו בעננים. אם תביט למעלה למעלה, תמצא שם את כל האיינשטיינים, המוצרטים, הצוקרברגים. אם תשפיל מבט, תמצא את חלכאי ונדכאי העולם: לוזרים, הומלסים, אנשים בשולי החברה או עקרות בית נואשות, לא עלינו.
ומי נמצא באמצע? סתם אנשים. אנחנו, או לפחות רובנו. אלה שלא קובעים את החוקים, לא משבשים, לא מחדשים, לא ממציאים; אבל גם לא מוותרים על עצמם, לא נזרקים בסמטה חשוכה. אנשים רגילים, העכברים על הגלגל שדואגים שהעולם ימשיך להסתובב על צירו: שמוצרים ייוצרו, יאוחסנו, יישלחו ויירכשו, שכסף יחליף ידיים וימשיך להזין את הפירמידה. כי אנשים שאין להם חלום משל עצמם – סופם שיגשימו חלומם של אחרים.
כבר כשבאנו בשערי בית הספר לימדו אותנו את התורה הזו – יש מקצועות נחשבים יותר ויש כאלה שפחות. פיזיקה ומחשבים לעומת אמנות ותנ"ך. לא שאלו אותנו מה מעניין אותנו, לא בדקו למה אנחנו נוטים, לא ניסו להבין מה מסקרן אותנו. ציפו מאיתנו להתיישר לימין ולהשיג תוצאות בתחומים שאנחנו אמורים לרצות להצטיין בהם.
אבל מה אם הנחת העבודה שלנו מוטעית? מה אם הוליכו אותנו שולל? מה אם אנחנו לא ניצבים על ציר אנכי, ואין באמת היררכיה, ואנחנו לא באמת נחותים מאף אחד אחר? מה אם אנחנו באמת באמת שווים? מה אם אין דבר כזה "סתם" אנשים?
נניח שהאנושות היא פאזל ענקי. כל אדם הוא חלק בפאזל הזה – חד-פעמי, ייחודי, וואן-פיס. אין עוד אחד כמוהו. וכל חלק מתחבר לחלקים האחרים – מתחבר, לא רומס – ומשלים תמונה אחת גדולה. הייחודיות של כל אדם – זו הגאונות שלו.
הפסיכולוג הווארד גרדנר טבע את תיאורית האינטליגנציות המרובות, לפיה קיימים שמונה סוגים של אינטליגנציה: לשונית, לוגית-מתמטית, מוזיקלית, מרחבית, תנועתית, בין-אישית, אישית ונטורליסטית. ברוב בתי הספר מטפחים רק שתיים מהם: לשונית ומתמטית. בית הספר, כמו שקבע חוקר החינוך פרופ' קן רובינסון, הורג את היצירתיות.
לא מזמן הנחיתי סדנה בקרב בני נוער ושאלתי אותם אם גם אצלם, כמו שהיה בתיכון בזמני, יש היררכיה בין המגמות. "ברור", ענו. פיזיקה ומחשבים זה לגאונים, מדעי הסביבה זה לחלשים.
הצלת הכוכב הזה היא אולי האתגר הכי גדול שעומד בפני האנושות. האקוסיסטם הטבעי הופר בידי האדם, בעלי חיים נעלמים. שיטפונות, שריפות, טמפרטורות קיצוניות ומגפה מסמנים לנו מהו הנושא שדורש הון אנושי מבריק, שמצריך ידע, מחקר ויצירתיות – אבל מדעי הסביבה זה לחלשים. ספרו את זה לגרטה טונברי.
תוכנית החלוקה
את מודל אזור הגאונות פיתח הפסיכולוג האמריקאי ד"ר גיי הנדריקס. כולנו, טוען הנדריקס, נעים בפעולותינו היומיומיות בין ארבעה אזורים. הראשון הוא אזור אי המסוגלות. שם אנחנו פועלים באופן גרוע, התוצרים שלנו דלים ואנחנו ממש לא נהנים. זה אזור שאין בו רווחים עבורנו, ואנחנו לא מתפתים לפעול בו.
באזור המסוגלות, לעומת זאת, אנחנו פועלים לא מעט. זה המקום שבו אנחנו עובדים "בסדר", בהנאה מינימלית ובלי תשואות והכרה יתרה. אלו פעולות שעדיף להעביר לשירותים חוסכי זמן ולמי שיצליח וייהנה ממה שעבורנו הוא לא יותר מסביר.
האזור הממלכד מכולם הוא אזור המצוינות – הפעולות שבהן אנו מצטיינים. באזור הזה יש רווחים רבים: יכולות גבוהות, תוצרים מצוינים, הצלחה והכרה בדמות ציונים, פרסים, קידום בעבודה או תגמולים כספיים.
ובכל זאת, משהו חסר באזור המצוינות. אין בו תשוקה.
זה המקום שבו רבים מאיתנו נתקעים. אנחנו הולכים על בטוח: לומדים בחוג באוניברסיטה שיבטיח הצטיינות, עובדים בחברה עם תנאים נהדרים וטייטל נכסף, מסמנים V על כל מה שמבטיח הצלחה – ולא חווים הצלחה. אנחנו מרגישים מדוכדכים, משועממים. חיים "סתם".
אבל אף אחד לא אמור לחיות סתם.
הבעיה היא שאנחנו ג'אנקים של הכרה. מטרת העל שלנו היא לחוש אהובים. אנחנו רוצים לוודא שרואים אותנו, שמכירים בנו. ובשביל הכרה אנחנו מוכנים לשלם את מחיר היעדר התשוקה. זה מה שהופך את אזור המצוינות לכלוב הזהב שלנו.
אבל מדי פעם אנחנו פורצים את כלוב הזהב. מדי פעם – לא במודע, בספונטניות, באקראי – אנחנו מבליחים לאזור הגאונות.
באזור הגאונות נמצאות הפעולות שמזכות אותנו בהנאה מקסימלית, בתחושת גאווה פנימית, בחוויה של חסד. שם אנחנו בפלואו (מושג שטבע הפסיכולוג הצ'כי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי), תחושה של אין "אני", חוויה של הזמן טס ושל אחדות עם המשימה. זה המקום שבו אנחנו אומרים "הברקתי", "עפתי", "הייתי בזון". כשהנשמה שלנו ממריאה.
אלן קאר, למשל, היה רואה חשבון אמיד ומצליח, עד שמצא את הגאונות שלו כשנגמל מעישון – והפך את הצלחתו לשיטה. גם גרטה טונברי מצויה באזור הגאונות שלה: המשבר האקולוגי לא הניח לה מגיל צעיר, אז היא למדה עוד ועוד, ערכה הפגנות, השפיעה על אחרים. היא לקחה על עצמה תפקיד, להיות קול העתיד, לשנות תודעה, ולגבש רעיונות ודרכים לשינוי.
גם נאס דיילי נמצא בגאונות שלו. אחרי שהצליח לצאת מעראבה, התקבל להרווארד ועבד במשך שנתיים כמתכנת, הוא החליט לרדוף אחרי החלום שלו – לטייל בעולם. בדף הפייסבוק שהקים התחייב לפרסם בכל יום סרטון בן דקה במשך אלף ימים. אלה סרטונים מעוררי השראה שמספקים לצעירים שגדלים בחצרות האחוריות של העולם הצצה לחיים שהם יוכלו לחיות.
אזור הגאונות שלנו אינו ג'וב טייטל. ממש לא. זה דיוק וניסוח של משמעות החיים שלנו, ה"למה" האישי שלנו. זו נקודת המפגש של השילוש הקדוש: היכולות שלנו, התשוקה שלנו והתרומה שלנו.
בשבחי הקנאה
אבל איך מוצאים את אזור הגאונות? איך, כמו מיכאלאנג'לו, מזהים את המלאך שבשיש ומגלפים אותו לחופשי?
יש כלים שעוזרים לנו לחלץ את הגאונות מתוכנו: זיכרונות ילדות, חקר הצלחות, שימוש בדמיון ושאלות מפתח. הנה שלוש דוגמאות:
1. במי אני מקנא/ת?
קנאה היא רגש שאנחנו מדחיקים. זה מביש לקנא, קטנוני והרסני. אחד משבעת החטאים של הנצרות. אבל לכל רגש יש פונקציה, וכל רגש משרת משהו, מסמן משהו. קנאה היא אחד המחוונים המרתקים. היא מקפלת בתוכה מידע מהותי. אנחנו לא מקנאים בכל מי שיפה, חכם, מוצלח או עשיר מאיתנו. מושאי הקנאה שלנו בדרך כלל מכווצים אותנו, כי הם מגרדים לנו את התחושה של "גם אני רוצה" או "זה משהו שגם יכולתי לעשות". וכך, בעצם, הם מספרים לנו על אזור הגאונות שלנו. כשאנחנו מכירים בקנאה כלפי אותם אנשים, היא יכולה להפוך להשראה, והם – למורי דרכנו. כשהבנתי שקנאתי נתונה לאנשים שעושים את מה שבוער בהם, אבל לבד, הבנתי שאני לא באמת רוצה להקים אופרציה, אלא להשפיע מתוך עסק רזה של בן אדם אחד. מתוך התובנה הזו בדיוק נולד הפודקאסט שלי "מעלה בטוב".
2. מה הדבר שהכי דחוף לי ללמוד ולשנות בעצמי?
הרבה פעמים הגאונות שלנו מתכתבת עם "החור" שדחוף לנו למלא בעצמנו. אנשים שגופם בגד בהם והצליחו למצוא לכך מרפא יעבירו את הבשורה הלאה, יקצרו דרך עבור אחרים. אנשים שגדלו תחת תקרת זכוכית והצליחו לנפץ אותה ירצו לעורר השראה בקרב ילדים עם נסיבות חיים דומות. לפעמים דווקא מה שהכי חשוב לנו ללמוד בעצמנו, הוא מה שדחוף ובוער בעבורנו ללמד אחרים.
החור שלי היה קשור בחוויית חיים לא מאושרת למרות נתוני חיים מבטיחים. כשיצאתי לחפש את השמחה שאבדה, מצאתי כלים ורעיונות, החלפתי פרדיגמות, וזכיתי לחווית חיים משופרת. זה מה שאני חוקרת היום, זו הבשורה שאני מבקשת להפיץ.
3. מה היו הרגעים שבהם הרגשתי "מלא", שהוצפתי בתחושה של "וואו"?
חשבו על הרגעים שבהם חשתם תחושה פנימית מסחררת, עוצמתית, מקסימלית, ושלא היו כרוכים בהכרה חיצונית ובמחיאות כפיים (גם אם הייתה הכרה כזאת, חשוב להפריד בין ההנאה מההכרה וההנאה מהפעולה).
רגעים קונקרטיים שהתרחשו בשירות הצבאי, בעבודה, בלימודים או בבית וזיכו אתכם בתחושה של התמלאות, של חסד.
בעבודתי עם אנשים אני מגלה לא פעם שבכל הרגעים שהם היו במקסימום שלהם, מחוברים לתשוקה פנימית, חוזרת תבנית. חלקם מגלים שהם "עפים" כשהם מחברים בין אנשים, משדכים בהצלחה. אחרים מגלים שהם מעולים בניהול משברים. יש כאלה שמופתעים לגלות ש"ה-דבר" שלהם כרוך בהנגשת ידע לאחרים, ויש אנשים שמזהים את עצמם כשהם בונים בידיים או מתעסקים בחומרים.
המסע אל אזור הגאונות
מה שעשיתי פעם ולעצמי ולחבריי הוא מה שאני עושה היום לאחרים: מקשיבה לסודות כמוסים ולמוטיבציות, צדה משאלות לב – ומזקקת את הגאונות של אחרים. מזהה תבניות חשיבה שמרחיקות אותנו מטבענו ופוערת בהן סדקים כדי להוציא מלאכים אחרים לחופשי. אני עושה את זה תחת טייטל מקצועי בקליניקה, בפודקאסט ובהרצאות. אני עושה את זה בחיי הפרטיים עם חבריי, עם ילדיי, עם בן זוגי. זה המוג'ו שלי. למצוא בכל אדם את הגאונות שלו.
למצוא את אזור הגאונות זה מסע; מסע פנימי שדורש התפשטות מכל מה שלימדו אותנו, מההסללה, מספרי החוקים של "איך אמורים להיראות החיים". Unlearning.
זה לא מסע קצר, זה לא מסע פשוט, אבל בסופו ממתין אוצר נכסף.
דנה רגב חוקרת את האושר והגאונות באתר, ביוטיוב, בפודקאסט ובקהילת "מעלה בטוב" בפייסבוק