אני הולכת לטיפולים הכימותרפיים עם נעלי הפלא. הן הקמע שלי

כשמיטל לי-נדב, שאולי מוכרת לכם יותר כ"מיטל ונעלי הפלא", קיפצה על הבמות במופעי הילדים שלה בחודשים האחרונים, לא היה אפשר לשער מה מתרחש באותו הזמן ממש בתוך גופה. לא קהל הילדים האוהד וגם לא ההורים שלהם ידעו עד היום שכוכבת הילדים האנרגטית מתמודדת בחצי השנה האחרונה עם סרטן אגרסיבי, שהטיפולים בו גרמו לה לאבד את השיער ואת הקוקו האייקוני שלה - וגם את הכוחות. אבל לי-נדב מאמינה שמדובר במצב זמני בלבד; היא נלחמת על גורלה, כמו שעשתה גם באתגרים הקודמים שהעמידו בפניה החיים. "אני מאמינה שבעזרת השם אחלים", היא קובעת. "אני חייבת להחלים כי אני חייבת לעמוד על הבמה, לרקוד ולהופיע, אני חייבת להגשים את החלום".

סיפור החיים של לי-נדב (42) הוא סיפור של השראה והתמודדות עוד בטרם הסרטן. היא נולדה בקריית ים ומתגוררת בעיר עד היום, נשואה לשלומי ואמא לגאיה (11) ואמי (9). בתור נערה התחילה להופיע כשוליה של אומן חושים, ומהר מאוד הפכה למפעילה עצמאית בימי הולדת בכל רחבי הצפון. החלום המקורי שלה היה ללמוד משחק באל-איי, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. "בגיל 18 ההורים שלי נפרדו, אבא שלי עזב את הבית והרגשתי מחויבת להישאר בארץ ולשמור על אמא שלי. כשהייתי בת 3 אמא שלי ילדה את האחות שלי, הילה, ובמהלך הלידה אמא שלי מתה מוות קליני. היא סיפרה לי שבמשך המוות הקליני הזה היא ראתה, כמו בסרטים, אור לבן, וראתה אותי קוראת לה. כל החיים היא אמרה לי, 'מיטל, את הצלת לי את החיים', ומפה המחויבות שלי לשמור עליה".

האחות התינוקת, הילה, סבלה ממחסור בחמצן במוח במהלך הלידה, ונפטרה אחרי שנה. ללי-נדב נולדו שני אחים נוספים, ואחרי הגירושים של הוריה אימצה אמה עוד שני ילדים צעירים. לי-נדב, שנשארה בארץ, המשיכה להופיע. "הופעתי בתור ליצנית בימי הולדת, רקדנית באירועים וגם דגמנתי, עשיתי הכל מהכל. אמא שלי, אחותי ואחי הצטרפו אליי לעסק והפכתי להיות 'הקרנבל של מיטל', עסק משפחתי ענק של ימי הולדת".

ובכל זאת, בזמן שהעסק תפח, החלום של לי-נדב היה אחר. "רציתי להיות שחקנית ועל הבמות, לא מפעילה בימי הולדת. עשיתי את זה בעיקר כדי להתפרנס, ובאיזשהו מקום בניתי לי את הקהל שלי דרך השטח. בשלב מסוים הייתי צריכה לקבל החלטה לגבי המשך הדרך, אם להיות ג'ניפר לופז או רינת גבאי, והחלטתי שהכי נכון עבורי ללכת לעולם הילדים, כי יש לי כבר קהל ועשיתי דרך".

החיים שמו לי ברקס

הצעד הבא היה הפקת DVD לילדים. "את כל החסכונות שלי שמתי על זה, קרוב ל-300 אלף שקל. ואז, כשהוצאתי אותו ב-2010, גם מיכל הקטנה וגם מיקי הוציאו DVD משלהן במקביל".

ידעתן אחת על השנייה?
"אני ידעתי רק מהפרסום שלהן. הייתה להן מעטפת אחרת משלי, אני הייתי לבד. לא היה לי מנהל אישי, מישהו שהדריך אותי מה נכון לעשות, לא היה מאחורי משרד עם הידע איך לבנות כוכב ילדים. עוד לא בניתי ממש דמות, הייתי מיטל. הן באו כבר מוכנות, עם דמות, בגד, מותג, לוגו. אני באתי מעולם ההפעלות לבד, שמתי את כל הכסף שלי, לא הייתה לי הכוונה, לא השארתי אפילו תקציב לשיווק".

לי-נדב הבינה שהיא משחקת בעולם של הגדולים, וניסתה גם היא לחבור לחברת הפקות. "הגעתי ל'חברים הפקות', וייאמר לזכותם שהם אמרו לי שאני מדהימה – אבל צריכה לבנות דמות, והפנו אותי לאבי דור שיעשה לי מופע, וזה מה שעשיתי. הם לא יכלו להחתים אותי כי מיקי כבר הייתה חתומה שם, הם פיתחו אותה בתור כוכבת ילדים וזה היה בעייתי להכניס עוד דמות. גם מיכל, למשל, עשתה הכל לבד, בכוחות עצמה ובעשר אצבעות, אבל ההבדל בינינו היה שהייתה לה יכולת כלכלית טובה יותר משלי. היינו מגיעים למופעים והיא הייתה מחלקת את ה-DVD שלה. זו שיטת שיווק. אני לא יכולתי. כל DVD עלה לי 10 שקלים כמעט, נאבקתי בשיניים".

הייתה קנאה במקום הזה?
"אני לא מקנאה בקולגות שלי, אני תמיד מפרגנת לשתיהן, מאוד. אבל כן היה תסכול גדול, כי את מרגישה שאת סופר-מוכשרת ושהילדים כל כך אוהבים אותך, ואת עדיין לא דורכת בבמות הגדולות כשהן כבר שם, ומתי אני?".

התסכול של לי-נדב שזור בסיפור שלה לכל אורכו. היא מתארת שוב ושוב איך כל התקדמות וכל הצלחה שלה נבלמו בגלל אילוץ או נסיבות חיצוניות כלשהן. "לצערי, כל פעם היה אצלי ברקס. הלכתי לאבי דור, אמרתי לו שאני רוצה מופע והוא התחיל לכתוב לי, ואז גילו לאמא שלי סרטן לבלב, והיא רק בת 52. התקשרתי לאבי ואמרתי לו שאני מצטערת ושיעצור הכל, ומאותו הרגע הייתי רק איתה. היא שרדה בדיוק שנה. זו הייתה שנה נוראית, באותה השנה גם אבא של בעלי נפטר, בגיל 61 הלך לישון ולא קם. טראומה על טראומה על טראומה".

אחרי תקופת אבל קשה וסוחטת רגשית, החזרה לעבודה על המופע עם אבי דור הצליחה להרים את לי-נדב. "החלטנו לבנות דמות, בחרנו לה בגדים ואת נעלי הפלא. בגלל שהכישרון המרכזי שלי הוא ריקוד ואין כוכבת ילדים שרוקדת, החלטנו ללכת על זה. מימנתי הכל לבד, אני חושבת שהשקעתי קרוב למיליון שקל במותג שלי. הייתי צריכה להשיק בעצמי סדרה בערוץ הכוכבים, אז עשיתי את זה, כמובן, הכי בגדול. לקחתי את תיאטרון הצפון, הבאתי את רוי בוי כשחקן חיזוק ומכרתי 1,100 כרטיסים. התעשייה הרימה גבה, איך מיטל המפעילה מהצפון תמלא את תיאטרון הצפון? אבל אני הלכתי על זה, השקעתי הרבה כסף, מיתגתי הכל כמו שצריך, ועשינו סולד אאוט. המנכ"לית של תיאטרון הצפון אמרה לי, 'אלוהים נגע בך, יש לך הילה של כוכבת ילדים'. בא לי לבכות מזה, כי אני מרגישה שהילה, אחותי, היא ההילה שלי. היא המלאך השומר עליי".

כשזה סוף-סוף התחיל לקרות

והנה, כשנראה שהשמירה מלמעלה עושה את שלה ולי-נדב מתקרבת להגשמת החלום, הגיע משבר הקורונה. "סיפור החיים שלי חייב להיות קשה. ההשקה הייתה מוצלחת והכל התחיל לקרות, ואז הגיעה הקורונה ולא היה לי מאיפה להחזיר את ההשקעה שלי, ברמה שהתקשרו אליי מהבנק. ביקשתי הלוואות מהמשפחה, הדוד שלי כיסה לי את המינוס. בתקופה הזו עבדתי בשירות לקוחות של שופרסל בוואטסאפ, 30 שקל לשעה, רק כדי לשרוד ולהכניס איזושהי משכורת מינימלית לבנק כדי שלא יעקלו לי את החשבון. שלומי בעלי החזיק את הבית, והעסק שלי, 'הקרנבל של מיטל', מימן את החלום שלי, 'מיטל ונעלי הפלא'. כל הכסף שנכנס הולך למקום אחד, לחלום שלי. חברים שלנו היו נוסעים לחו"ל שלוש-ארבע פעמים בשנה, ואנחנו לא היינו מצטרפים אליהם. אין מאיפה. הכל הולך על המותג".

איזו הקרבה.
"זו הקרבה מטורפת, זה חלום ענק, אבל יש בו גם הרבה תסכולים. את משקיעה וזה עוד לא קורה, סוגרים לך דלת ולא פותחים, ואת מתחילה להבין שהתעשייה הזו מלאה באגו. אבל במבט לאחור, הקורונה עזרה לי. התפנה לי המון זמן כי לא היו ימי הולדת עם הפעלות, אז התחלתי להיות פעילה בטיקטוק ולטפח את היוטיוב שלי, שמאוד קידם אותי. עסקתי רק בדמות, והמותג התחזק".

את זוכרת רגע שהרגשת שזה קורה, ש"מיטל ונעלי הפלא" תופס?
"כן. הגעתי אל משפחת ספיר הביתה עם נעלי פלא גדולות ותחפושת, הם צילמו את זה לוולוג שלהם וזה התפוצץ, יש לזה למעלה מ-2 מיליון צפיות. זה נתן במה מטורפת למותג שלי, ואני זוכרת להם חסד נעורים מאז".

בשלב הבא נפגשה לי-נדב עם מנכ"ל חברת ההפקות NMC רמי ירון. "הוא אמר לי, 'אם את רוצה להיות כוכבת ילדים, את רק "מיטל ונעלי הפלא", את לא עושה יותר ימי הולדת, את רק כוכבת ילדים שבאה ליום הולדת'. בזכות הפגישה הזו עשיתי את ההפרדה. הוא הבהיר לי שאני חייבת להעלות מחירים, כי כוכבי ילדים לוקחים עשרות אלפי שקלים ליום הולדת. נורא חששתי מזה כי באתי מהצפון, ממחירים מסוימים, ומה פתאום עכשיו אני מעלה, אבל עשיתי את זה וזה עזר לי למתג את עצמי נכון. ואז הוא בחן אותי, הוא אמר, 'תפתחי קופות במרכז, לא בצפון איפה שאת חזקה, ונבדוק אם את מוכרת'. פתחתי קופות בסינמה סיטי גלילות ומילאתי את האולם, מכרתי 600 כרטיסים. NMC היו בשוק והחליטו שהם פשוט לוקחים אותי תחת חסותם, והנה זה סוף-סוף התחיל לקרות".

יצאתי מהביופסיה, הסתכלתי על שלומי ופשוט התחלתי לבכות

וכמו בדפוס הקבוע של חייה, גם בשלב הזה, רגע לפני ההצלחה הגדולה שכה חיכתה לה, הגיע הברקס, חזק יותר מתמיד. "במרץ עלתה בקשת הסדרה 'חולי אהבה', והייתה שם סצנה שבה הגיבורה מכניסה את היד לבית השחי ובודקת את עצמה. פשוט חיקיתי אותה וגיליתי גוש בבית השחי", מספרת לי-נדב. "הלכתי לרופא לבדוק והוא שלח אותי ישר לממוגרפיה. בממוגרפיה ובאולטרסאונד לא ראו כלום, ואז הגעתי לכירורג. הוא הרגיש שמשהו לא הגיוני ושלח אותי לבדיקת אולטסאונד נוספת, אצל רופאה, והיא גילתה גוש בשד. קבעו לי ביופסיה למאי, ובמקביל נסגרו לי מופעים בכל הארץ. לוח הזמנים שלי היה כל כך עמוס, שדחינו את הביופסיה בחודש. בדיעבד זו הייתה טעות".

מה קרה אחרי הביופסיה?
"כשיצאתי מהביופסיה הסתכלתי על שלומי ופשוט התחלתי לבכות. הבנתי שזה לא טוב. כעבור שבוע כבר קיבלתי את התשובה למייל, 'ממאיר'. אני מטבעי אדם אופטימי מאוד, אבל מה שהשחיר אותי היה הסוג של הסרטן. הרופאה הסבירה לנו שהסרטן שלי, טריפל נגטיב, הוא אגרסיבי מאוד, לא הורמונלי כמו אצל 80% מהנשים. זה סרטן שכמעט אי אפשר לטפל בו, יש פרוטוקול ספציפי שחייבים לעבור. הרופאה אמרה, 'השיער שלך ינשור, הציפורניים שלך ייפלו, הולכת להיות לך שנה קשה'. בזמן שאני יושבת אצלה, המפיק של המופעים שולח לי את הנוסח של הפרסומים, ואני כותבת לו, 'מהמם'. אמרתי לרופאה, 'יש לי מופעים, מה אני אמורה לעשות?'. היא אמרה, 'אין מה לעשות, היית צריכה להתחיל כימו אתמול'".

לי-נדב נכנסה לסחרור של ההתמודדות עם המחלה. "התחילו יומיים של אבל ואחריהם חודש שלם של בדיקות, ומצאו עוד גידולים, ותוך כדי זה אני צריכה לעשות מלא ימי הולדת לילדים, משדרת עסקים כרגיל ובעיקר חושבת מה אני עושה עם המופעים. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הגילוי היה להתקשר ל-NMC. לא עניין אותי כלום, רק דבר אחד: איך אני שומרת על המותג הזה חי, נושם ובועט בתקופה הזאת. אין מצב שאמות חס ושלום וכל מפעל החיים הזה ילך לפח. אמרתי שאני חייבת להיות פרקטית, אין זמן עכשיו לרחמים עצמיים. ביטלנו את המופעים, החזרנו לכל רוכשי הכרטיסים את הכסף, אבל אמרתי למפיקים שחייבים להוציא את הסדרה שצילמנו לאור. שמיטל תמשיך להיות בטלוויזיה, שהילדים לא ישכחו אותי. היום הכל נורא מהיר, ואני עובדת על הדבר הזה 42 שנה. הבמה היא החיים שלי, והם באמת שינסו מותניים וערכו את הסדרה מהר".

איך הרגשת כשביטלת את כל ההופעות?
ישבתי ובכיתי יום שלם. ההורים לא ידעו למה ביטלנו, כי עוד לא רציתי לחשוף את המחלה, וחלקם לא קיבלו את ההודעה, הגיעו למופע וכעסו. פשוט פיציתי את ההורים האלה, רק שיהיו מרוצים, רק שהילדה לא תבכה. לא מעניין אותי הכסף, אני לא מונעת ממקום של להצליח כדי להיות מיליונרית מזה. אין בזה באמת כסף".

שהמחלה לא תנהל את הבית

האבחון הסופי של המחלה הגיע בסוף חודש יוני, ואת הטיפול הראשון עברה לי-נדב חודש לאחר מכן. הגוף שלה הגיב בהתקף של אלרגיה קשה. "אני מאוד רגישה בנפש ובגוף. יום אחרי הטיפול הראשון האנזימים בכבד שלי קפצו מ-30 ל-400, שזו סכנת חיים. וככה כל שבוע, יש איזה קרייסיס אחר איתי. זה מאוד אינטנסיבי".

איבדת את השיער.
"אחרי שלושה טיפולים בדיוק. קמתי בבוקר, מושכת, יורד. והייתה לי רעמה של שיער. הסמל המסחרי שלי היה הקוקו של מיטל, התלתלים היפים האלה. כל השיער, הרעמה הזאת שכל חיי אני מגדלת, הלך לפח. הזמנתי פאה מראש, הלכתי לספר, הוא גילח לי את כל הראש, שם פאה, עשה את הקוקו של מיטל, לא יצא בדיוק כמו שאהבתי, כי קשה עם הפאה, ואחרי זה עוד הלכתי להופיע בהופעה גדולה שנקבעה מראש. לקחתי את המיקרופון ליד ואמרתי למגבירים שלא ישימו לי מדונה, כי אין סיכוי שארקוד".

ואיך הלך?
"אני שמחה שהלכתי להופעה הזאת, הרגשתי את הבמה אחרי הרבה זמן. לראות מאות ילדות שנוהרות, לבושות כמיטליות עם נעלי הפלא, רומם לי את הנפש. אבל אחרי ההופעה קרסתי. הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי".

איך סיפרת לילדות שלך על הסרטן?
"פחדתי להגיד את המילה 'סרטן', כי זה מתקשר להן למוות. זה היה בחופש הגדול, לקחתי את אמי לבד וסיפרתי לה שאני חולה, הסברתי לה כמו לילדה גדולה. היא כמובן בכתה מאוד וזה היה לי קשה, היא אמרה, 'אני לא רוצה לאבד אותך'. הכי הפחידה אותה הקרחת. גם גאיה לקחה את זה קשה מאוד, היא ממש הלכה להקיא, וזה החזיר אותי אחורה, כי גם אני, כשהרופא סיפר לי על אמא שלי, הלכתי להקיא. כשגיליתי את זה אמרתי לשלומי, 'אני מבקשת ממך דבר אחד, אל תתייחסו אליי כמו אל חולה. אני לא רוצה שהמחלה הזאת תנהל את הבית. אתה לא בא איתי לטיפולים. אתה הולך לעבודה, קם בבוקר, מטפל בבנות, שלא עכשיו כל העולם יכרכר סביב מיטל והמחלה'. אני רוצה לשמור על שגרה, שגרה היא שפיות. ושהבנות לא יתעסקו בלטפל בי. אני אמא שלהן, אני צריכה לדאוג להן, לטפל בהן, לא הן בי. בא לי לנרמל את המחלה הזו, זו השליחות שלי כיום בתור כוכבת ילדים, שידעו שסרטן זו לא בושה, שקרחת זו לא בושה".

בבית את חובשת את הפאה?
"היא הציקה לי נורא אז פשוט תלשתי אותה והתחלתי ללכת עם מטפחת, והבנות התרגלו. ואז כשלא הרגשתי טוב אחרי איזשהו טיפול פשוט נרדמתי בלי המטפחת, הן קמו בבוקר והסתכלו עליי, השתהו לשנייה, עיכלו את זה ואז באו ונישקו וחיבקו אותי. אמרתי להן כל הזמן שגם עם קרחת אני אהיה יפה, ואז באותו הבוקר הגדולה אמרה לי באוזן, 'אמא דווקא יפה לך ככה קרחת, את יפה'. חולי סרטן צריכים להבין שאם הם יקלילו את המחלה הזאת, היא תעבור בקלילות. לא לעשות דרמות, לנרמל אותה. לא להתבייש בה. להנגיש אותה גם לילדים בצורה טובה יותר". 

סרט ניצחון, לא סרט הנצחה

המאבק של לי-נדב בסרטן נמשך בימים אלה ממש, כשהיא מתמודדת עם טיפולים קשוחים ולא מוותרת, במקביל, על העבודה. "ימי הולדת גדולים קשה לי לעשות כבר, פיזית. אני מתפעלת את יוטיוב כרגיל, ובקרוב תעלה לשם סדרה חדשה, ותוכנית חדשה תשודר בחגים בערוץ הכוכבים וגם ביויו".

מה צפוי לך מבחינה רפואית?
"יש לי מסה של טיפולים, טיפול כל שבוע, פלוס ארבעה טיפולים קשים, אחרי זה ניתוח, אחרי הניתוח הקרנות ואחרי זה עוד שנה שלמה של כל שלושה שבועות תרופה בשם קיטרודה. אני באמת לא יודעת מה יהיה, אין לי מושג. הבנתי שאין טעם לתכנן, פשוט לחיות כל יום ביומו. לא יודעת מה יהיה, רק יודעת שהבנתי כל כך הרבה תובנות בחודש האחרון, ואני כותבת לי את התובנות האלה וגם מתעדת את כל התהליך הזה לסרט. רמי מ-NMC אמר לי, 'אל תצלמי, שלא יהיה סרט הנצחה', אמרתי שאני מבטיחה שזה יהיה סרט ניצחון, לא הנצחה".

את לא מפחדת?
"המוות היה לי ביומיים הראשונים מול העיניים, ושרף לי בלב לראות את הבנות שלי. אבל אז החלטתי, 'חלית, זה הזמן שלך לחיות. לא משנה כמה, פשוט תתחילי לחיות'. הייתי רק סביב מפעל החיים הזה, וכנראה לא מספיק חייתי. אני מודה שבשנה האחרונה, לפני שגיליתי את המחלה, הרגשתי עייפות קשה, נפשית, הרגשתי שמשהו לא טוב לי בגוף. הייתי ממש על הקצה כל הזמן, כי את משקיעה כל החיים שלך, ומתי זה יקרה? מתי כבר ייקחו אותי לפסטיגל? כמה זמן כבר? את כבר מתעייפת, זה מתיש. יכול להיות שזה גם מה שהביא את המחלה, המרדף הזה אחרי ההצלחה, ההוקרה, התסכול הזה שזה עוד לא קורה, כי אומרים שתסכול מביא מבפנים הרבה רעלים. אני לא יודעת מה זה מיטל בלי 'מיטל ונעלי הפלא', זה כאילו אחד בתוך השני. והאוויר הזה לנפש, אף פעם לא לקחתי אותו, וזה כנראה עשה את שלו. ויכול להיות גם שזה המזל והגורל, אבל אני לא נותנת לזה לנהל אותי. אני אנהל את זה, אני אמשיך בדרך שלי, ביצירתיות. היום אני הולכת לטיפולים עם נעלי הפלא וצמיד הפלא, מבחינתי אלה הקמעות שלי. זה כאילו מזכיר לי למה אני פה, למען הילדים. מעבר לבנות שלי, כמובן".

מה הרופאים אומרים?
"הרופאים הורידו לי תרופה אחת מהפרוטוקול כי אני ממש מגיבה אליה לא טוב, הם לא שמחים מזה בכלל. זה גידול מאוד אגרסיבי. אני מוקפת, פתאום אני מגלה כמה אנשים אוהבים אותי. אני מוצפת טלפונים, הודעות. כאילו כל הטוב הזה שעשיתי כל השנים חוזר אליי עכשיו".

ועדיין את שואפת לאותו המקום, להצלחה הגדולה. את לא מוכנה לעצור.
"כן, אבל הרבה פחות. כי אני לא יכולה יותר. יש בערך שעה ביום שיש לי בה כוחות, זהו. בשאר היום אני צריכה להרים את הרגליים למעלה. פתאום אני יושבת לעשות שיעורי בית עם הילדות שלי, אלה דברים שלא היה לי זמן אליהם. אני מאמינה שזה לא קרה סתם. לפני הכל, החלום שלי היום הוא להיות בריאה. כשיש בריאות, אפשר להגשים כל חלום. את מקבלת כאפה של פרופורציה".

אז מה את מאחלת לעצמך?
"אני מאחלת לעצמי להחלים החלמה מלאה ולעמוד איתנה בבת המצווה של גאיה, הבת שלי, שתהיה בעוד כמה חודשים (בוכה). אני רוצה ללוות את הבנות שלי בשמחות שלהן, אני רוצה להיות סבתא, אני רוצה לזכות להיות באירועים האלה, בחתונות שלהן, זה בעצם מה שמשנה. זו הבמה החשובה בחיים, עם כל הכבוד לכל הקריירה הזאת והבמות שרציתי לכבוש, מה שחשוב זה הילדות והמשפחה הגרעינית שלי. וכמובן, כן, לעשות איזשהו מופע ניצחון גדול כזה. פשוט לחיות. אני לא מוותרת, כי אחרת מה התכלית?".

צילום: רותם לבל | איפור: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי