בשנת 2009 נכנסה צעירה לחדר הניתוח בבית החולים וולפסון, לאחר תאונה שבה נפגעה ברגלה הימנית - ויצאה ממנו עם פצע משמעותי בישבן. הפצע הכואב, שהפך ברבות הימים לצלקת כהה וגדולה, גרם לה לטענתה לעוגמת נפש, ואף דרש ממנה תקופת הסתגלות ארוכה למגע עם בדים. אלא שבתביעת הרשלנות שהגישה כנגד בית החולים הממשלתי וולפסון ומשרד הבריאות (מדינת ישראל), מצאו הנתבעים טיעון מקורי במיוחד כדי להתמודד עם ההאשמות כלפיהם: "מתקבל הרושם שמדובר בבחורה משוחררת וליברלית...אולי הצלקת הטיבה עמה וריסנה אותה"
מפסק הדין שניתן בתחילת החודש (ת"א 22500-08-11) בבית משפט השלום בתל אביב עולות מגוון מניפולציות שנוקטת המדינה, באמצעות עורכת הדין שושנה גלס, אשר נהדפו בזו אחר זו על ידי השופטת אורלי מור-אל.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
כך למשל, ניסיונה של המדינה להציג תיזה לפיה מדובר בפצע שהתהווה עוד בנפילה, טרם ההגעה לבית החולים, זאת בניגוד גמור לטענות המומחים, ובהם המומחה שהביא משרד הבריאות בעצמו, כי מדובר בכוויה שנוצרה בחדר הניתוח. לפי חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים, הכוויה יכולה הייתה להיווצר מלוחות הארקה נוזלים, כוויה כימית ואש כתוצאה מהדיאתרמיה (מכשיר צריבה חשמלית המשמש להפסקת דימומים מרקמות במהלך ניתוחים, ר"ל וי"ג).
עוד עולה מפסק הדין כי בית החולים לא ביצע כל בדיקה או תחקיר בזמן אמת. לא זאת בלבד, אלא שגם לא טרח להביא אל בית המשפט עדים מרכזיים כמו המנתח הראשי, המרדים, הסניטר והאחות שטיפלו בתובעת.
המדינה: "כולו צלקת"
מאוחר יותר, ניסו הנתבעים לטעון כי גם אם מדובר ברשלנות, הרי שהנזק הוא מוגזם: "כולו מדובר בצלקת שנרפאה ונותר ממנה שריד של צלקת כהה שבמרכזה אזור בהיר ותו לא". תיאור, שלטענת פסק הדין, חוטא לתמונות שהוצגו בפני בית המשפט ולדיווחי המומחים שבדקו את התובעת. השופטת מור-אל כותבת בעניין זה: "הנתבעים לא טרחו להציג את התמונות שצילם המומחה מטעמם, וככל הנראה יש סיבה טובה לכך...מכל מקום הביטוי 'כולו מדובר בצלקת' אין לו מקום, בגדר כתב טענות משפטי".
משכלו כל התירוצים, פנו הנתבעים למה שהוגדר על ידי השופטת כ"העלאת טענות שמקומן לא יכירן בגדר טענות המועלות במסגרת סיכומים, קל וחומר כאשר המדובר במי שמייצגים את מדינת ישראל".
וכך הם כותבים: "מתקבל הרושם שמדובר בבחורה משוחררת וליברלית, וכל מה שמפריע לה הוא שאינה יכולה ללבוש תחתוני חוטיני או בגד ים בסגנון זה, הא ותו לא…" ובהמשך: "באופן פרדוקסלי - אולי הצלקת הזו הטיבה עמה וריסנה אותה…".
>> האם נמצאה התרופה לאנורקסיה?
השופטת הגיבה בהרחבה וגינתה את הדברים: "מדובר בטענה שאינה מכבדת את כותבה וטוב היה אם לא הייתה עולה על הכתב כלל. למורת רוחם של הנתבעת או של באי כוחה, זכותה המלאה של התובעת ללבוש בגדים חושפניים כרצונה ובגדי ים בהתאם לטעמה האישי, מבלי שתזכה לביקורת ולציונים מפי באי כוחה של הנתבעת, ובוודאי שאין באישיותה, בתפיסותיה ובבחירותיה לגבי הביגוד שהיא בוחרת ללבוש, כדי לגרום לפיחות במשמעותה של הצלקת ומכאן גם הקטנת הפיצוי המגיע לה. נדמה שעל חוסר הטעם המוחלט בטענה לפיה 'אולי הצלקת הזו הטיבה עימה וריסנה אותה', פשוט לא צריך להכביר מילים".
עוד היא הוסיפה: "כדי לאזן את התמונה אשוב ואציין, כי התובעת עשתה רושם של בחורה אינטליגנטית, רצינית, דוברת אמת, בעלת גוף שראוי להתגאות בו, אשר אינה זקוקה כלל לריסון והצלקת שמשחיתה את גופה, גורמת לה עוגמת נפש לא מבוטלת, הן בהיבט של דימוי הגוף והן באשר לבגדים התחתונים לרבות בגד ים, שהיא יכולה ללבוש והן ביחסיה האינטימיים. תחושותיה של התובעת מהצלקת הוכחו כדבעי, הן לא בבחינת 'כולו מדובר בצלקת', אלא מדובר בפגיעה חוזרת, נשנית ונמשכת של עוגמת נפש הנובעת מרשלנות של גורמי הנתבעת".
המדינה תשלם לתובעת 180 אלף שקל, הכוללים פיצוי בגין הנזק הלא ממוני על סך של 170 אלף שקל. והיתר (10,000 שקל) בגין הוצאות עזרת צד ג' והוצאות רפואיות. כמו כן, המדינה תישא בהוצאות חוות הדעת הרפואית של התובעת, בשכר עדות מומחה התובעת ובשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום שנפסק.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
לכתבות נוספות:
>> כמה ישראלים משתכרים בשכר מינימום ועוד 14 דברים שחשוב לדעת על שוק העבודה
>> האם האוניברסיטה שווה את הכסף שלנו?
