ליאור דיין יקר,
אני לא מכיר אותך לעומק. יצא לי לפגוש אותך פה ושם, ומהתרשמותי אתה איש מקסים ומשעשע. מקריאת טורים שלך ב"מעריב" אתה גם שנון ומוכשר. בנוסף, סיפור חייך נוגע לליבי. אולי - וזאת רק השערה - כי לשנינו הייתה ילדות ונערות מורכבת, אך במקום למצוא את עצמנו בשולי החברה, הוצאנו ממנה את המיטב.
השבוע קראתי את הטור שלך, שביקש להזהיר עד כדי לקבוע נחרצות שריטלין הוא תרופה מסוכנת שהופכת את הילדים לזומבים עם חוסר תיאבון וכאב ראש. וכך כתבת: "מכיוון שנהגתי לקחת כמויות ענקיות, מעבר למה שמותר עפ"י חוק, נאלצתי למצוא דרכים מקוריות לצוד ריטלין. אחת מהן הייתה ילדים ששנאו את התרופה ושמחו להיפטר ממנה בעבור חופן מזומנים. בזכות מסעות הציד שערכתי בבתי הספר למדתי על השפעות התרופה".
כשסיימתי לקרוא החל בתוכי מאבק שצמח עד כדי החלטה לצאת נגד הטור חסר האחריות שלך. אני מאלה שחושבים, מאמינים ויודעים שריטלין (מהסוג הנכון, בליווי של רופא טוב) היא חסד שהעניק לנו המדע – כמובן, רק לאלה שבאמת זקוקים לחסד הזה.
עם דבר אחד אין להתווכח, ליאור: זאת חווייתך האישית. לא אאשים אותך חלילה בשקרים. אך האם כך למדת על השפעות התרופה? במסע ציד כדי לצרוך "כמות ענקית מעבר למה שמותר עפ"י חוק?". נטילת ריטלין מדווחת בטור שלך כלא מאוזנת כי להבדיל מהיום, אתה עצמך לא היית אז מאוזן. יותר מזה: לא היית מ-טו-פל!
החיים בהפרעת קשב הם עובדה פשוטה שדורשת מענה, ומניסיון אני אומר לך: יש מענה.
איך הפסקתי ללמוד בכיתה ד'
במערכת החינוך עברו עליי 12 שנים, ליתר דיוק 13, של הישרדות בתוך מסגרת נטולת גירויים מתאימים. זה הפך אותי בעיני מוסדות הלימוד לילד ואחר כך לנער נטול כיוון והישגים. כבר בכיתה ד' נמנעתי מללמוד והעדפתי לתייג את עצמי מראש כתלמיד גרוע, כי זה היה עדיף מהוויתור המוקדם של המורים עליי. יש שיגידו – ביג דיל, הפכת להיות מי שאתה וזאת נחלת העבר. העניין הוא שיש אלמנט מובנה בחיי שהוא עדיין חור, כזה שלא ניתן למלא בקלות: לא משנה מה וכמה אני יודע, מה מנת המשכל שלי ומה השגתי בחיי, בכל פרויקט חדש צץ מתוכי הילד שמחפש את הסיבות לכישלון. למזלי, עם השנים תפס פיקוד האני המבוגר שבי, אבל לו הייתה לי מכונת זמן - קצת ריטלין בין השנים 1976 ו-1989 היה מאפשר לי ללמוד ללמוד (כן, ללמוד ללמוד) ולהפנים שמשהו חדש הוא דרך להצלחה ולא מבוא לכישלון. מה לעשות שגילית את הריטלין רק כמבוגר, ובניגוד אליך, בעזרת רופא מומחה טוב.
היום, כהורה לילד בכיתה ב', הייתי רוצה לומר שמערכת החינוך ב-2017 שונה בתכלית ממערכות החינוך שבהן למדנו אתה ואני. אך לדאבוני היא עדיין דומה מדי למערכת החינוך ההיא. נכון, יש מורים שרואים את הילד ואת צרכיו הייחודיים גם בתוך כיתה של 38 תלמידים, אבל בשביל ליפול על מורה כזה, הילד שלי צריך יותר מזל מנפתלי בנט.
מה שבכל זאת השתנה משמעותית הוא הפתיחות של חלק מההורים והמורים לנושא הפרעות הקשב והריכוז, החשיפה למניפת אמצעי הטיפול, האמונה שילד לא צריך להיות אבוד בכיתה או בבית והתקווה שבזכות הסלט שמתחולל אצלו בראש הוא יהפוך לעיתונאי מוכשר או לאמן. בניגוד לתקופתי כתלמיד, הריטלין מאפשר היום להרבה ילדים להיות מחוברים לדיון בכיתה או למשימה בצופים. נכון שנדרש זמן - לפעמים עד כחצי שנה – כדי להבין מה מתאים ומה לא. זה דורש דיאלוג תוך כדי תנועה עם הרופא המטפל וקשר בריא עם הילד, התבוננות בו תחת השפעת התרופה וקבלת דיווח מהמורה. אבל איזה טיפול עומק לא דורש זמן?
עוד ב-mako בריאות:
>> ירדתם במשקל לאחרונה? אתם חייבים לקרוא את זה
>> הפעולה היומיומית הזו עלולה להרוג אתכם
>> הטיפים האלה יעזרו לשינה שלכם לחזור לשגרה
לשמוח שנולדתי דווקא להורים שלי
הזכרת תופעות לוואי כמו זומביות, כאבי ראש ובטן וירידה בחשק המיני (מאיפה הבאת את זה?!). כממליץ על ריטלין לסוגיו אני חייב לתת שיקוף אמיתי של החוויה שלי, כולל תופעות הלוואי.
אני התחלתי עם בליעה של ריטלין 10 מ"ג. למשך ארבע שעות זה פיקס אותי גם לטובת דברים "לא מעניינים" כמו ללמוד בעל פה, לענות למיילים משעממים ואפילו לשלם חשבונות. נייס, אבל דיווחתי לרופא שהיו מיחושים קטנים בבטן ובחלוף ארבע שעות היה דאון. נקסט, ניסינו 20 מ"ג עם גורם השהייה שמפזר את החומר בבטן לאט במשך שמונה שעות. חוסר התיאבון היה ממושך מדי, היה איזה פיק אדרנליני של הרגשה טובה (אני לא בעדו, אגב) והיה גם דאון, אבל מנגד היו לי שמונה שעות של עלייה בתפוקה – כאמן, כבן זוג וכאבא.
בשלב הבא הגענו לקונצרטה, שלפחות במקרה בשלי לא פגעה בתיאבון (ושוב: גם לא בחשק המיני!). בעניין בעיות השינה שהזכרת, נכון: קונצרטה משאירה אותי מחודד ל-12 שעות, אז הלך השנ"צ. שוין, נדחה את זה לפנסיה. בלילה, תעיד רעייתי, אני ישן פיקס. כאבי ראש? לי היו כאלה כשלא ידעתי שאסור לקחת עוד ריטלין של 4 שעות לפני שתמו 12 השעות של הקונצרטה: אחרי 10 שעות הייתי מוסיף עוד ריטלין 10 מ"ג, וזה שילוב שאכן עושה כאב ראש. בקיצור, פשוט לא מערבבים. חוסר תיאבון? הנה טיפ לילדים עם ריטלין: לתת ארוחת בוקר גדולה לפני ההליכה לביה"ס. גם אם הם מדלגים על הסנדוויץ' של הפסקת 10, בצהריים פגה השפעת הריטלין והם שבים לאכול.
אחרי שלושה-ארבעה חודשים עם קונצרטה חוויתי שיפור עצום בחיי ושאלתי את הרופא אם זאת התרופה או שזה אני. תשובתו של המומחה הייתה: "התרופה מאפשרת לך לממש את הדברים הגנטיים הטובים שהורישו לך הוריך". תראה מה זה, ליאור: על הדרך הוא אפילו גרם לי לשמוח שנולדתי להורים שנולדתי.
מה מסתתר מאחורי ילד בוהה
ליאור, מתנצל אם התנגחתי בך: הנושא בנפשי והדברים שלי ממילא לא מכוונים רק אליך, אלא למתלבטים ולאלו שכבר נוטלים או נותנים לילדיהם אבל לא בלב שלם. להם אני מבקש לומר: נקו את הראש מדעות קדומות ומהפחדות. אל תשתמשו כעובדה מוגמרת בטור שלי או בטור של ליאור דיין; פשוט חפשו איך לשפר בעולם הסילוני והרועש הזה את חווית החיים - ותמיד רק בעזרת רופא מטפל בתחום הנוירולוגיה או רופא מומחה להתפתחות הילד. גם אם לוקח כמה חודשים עד שהעניין מתייצב, זה שווה את זה. מאחורי הבהייה יש עולם פנימי מופלא, ולפעמים רק בדידות.