אני לא יודע לבכות. נשבע לכם, לא מסוגל. אומרים שבכי הוא אחלה כלי פורקן למכאובים פיזיים ורגשיים. יש על זה הסכמות מדעיות ורפואיות. לפי תיאורים של אנשים זה נשמע כמו תחליף טבעי ומופלא לכל נוגד דיכאון. אממה, אני סטרייט לבן וסיסג'נדר, עוד מילדות פיתחתי מיומנות מורכבת שלא לבכות בשום סיטואציה;; זה פשוט לא יוצא. המצב כל כך חמור עד שביקשתי מהשמאנית שלי שתרקח לי שיקוי שיגרום לי לבכות. שתיתי אותו. סופ"ש שלם הייתי בדיכאון הכי קשה בחיים שלי, ואפילו דמעה אחת לא זלגה לי על הפנים.
תמר, זוגתי, בוכה. זה יוצא ממנה במצבים של תסכול ושל כאב פיזי ורגשי, מנקה את מה שצריך לנקות, ולעתים גם מאותת לסביבה שהיא זקוקה לעזרה, רק שהסביבה הזו לא תמיד יודעת איך לקרוא את הבכי. נגיד כשהיא נופלת בגינה ציבורית בדרום תל אביב, ופתאום היא תקועה ככה עם דמעות בעיניים, לא מסוגלת לזוז.
למי שלא מכיר רצפה של גינות ציבוריות בדרום תל אביב, פשוט דמיינו שאריות מזרקים וקיא שהתגבשו לכדי משטח שחרחר, ומסביב תמהיל סקרן של ילדים דתיים, ילדות אריתראיות והומלסים; אף אחד לא רוצה להישאר על הרצפה הזו.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
אני עומד מעליה משותק ומבולבל. אנשים בוכים היום ממלא דברים… אולי הפציעה לא כזו גרועה? אולי אם היא תעשה תנועה קטנה הכל יהיה בסדר? הרופאים, אחיי לסיסג'נדריות, לא יודעים איך לקרוא את הבכי הזה בכלל. מבחינתם היא ודומותיה סתם בכייניות. אחרים נכנסים לשוק ומאבדים כל יכולת לפעול.
המתמחים בחדר המיון בשישי בלילה, למשל, מוקפים באנשים עם פנים מרוסקות וקטטר, פשוט מתעלמים מהבכי הזה - "מה אתה מסתבך? זה נראה כמו פריקת פיקה קלאסית". ד"ר ביוואס מכריז מול ד"ר באטהד, שכבר 12 שעות של דם יזע ותסכול משווע, לא מצליח להחליט מה לעשות עם הברך הלא מתפקדת של תמר. "עכשיו תסתכל…" ד"ר ביוואס מכופף לתמר את האצבע ומודיע בגאווה "יש לה גמישות יתר. זה הכל בגלל זה… תרשום, תרשום, שתראה חכם". בעוד הם מקיפים לתמר את הרגל בכמויות גבס שיספיקו לבניית קיר נוסף אצלנו בדירה, תמר שואלת אם הם בטוחים שצריך כל כך הרבה גבס. "בטח" עונה באטהד בעיניים רצוצות אך טון החלטי "בשביל מה עשינו תואר ד"ר?"
"איזה פריקת פיקה?! המתמחים האלה במיון לא יודעים כלום, זה אולי, אולי צולבת..."
"מה? אחחח!!!!" תמר צורחת מכאב כשד"ר קליבר מזיז לה את הברך.
"תגידי, איך אני אדע מה יש לך בלי לבדוק?".
תמר לוחצת לי את היד חזק ובולעת כאב עם דמעה אחת שזולגת לה על הפנים, בעוד הדוקטור בודק.
"בואנ'ה, אני איתה חמש דקות. אתה איתה חיים שלמים. כל הכבוד, גבר". הוא קורץ לי. נראה לי שבתגובה הוא מצפה לאיזה כיף סחבקי אם לא הצדעה צה"לית.
"מי אמר שזה צולבת? ד"ר קליבר? מה פתאום, זה פריקת פיקה קלאסי", אומר ד"ר טישו.
"מה? אההה!!! מה אתה עושה? למה אתה לא מזהיר קודם?!" עוד חודש עובר, ותמר מוצאת את עצמה על מיטת הטיפולים של ד"ר טישו צורחת מכאב.
"אמרתי לך שצריך לבדוק".
"אמרת שתגיד לפני שאתה נוגע".
"תראי, אם את לא סומכת עליי אין מה שתבואי לפה".
תמר לא מספיקה להסיר את ידיה מהברך והוא כבר זונח אותה. "טוב, זה חסר טעם אני לא יכול להרגיש ככה כלום". הוא אומר מתחפר בעלבון מאחורי המחשב.
היא מגישה לו דיסק עם תוצאות MRI. טישו לוקח אותו בחוסר חשק, מתחרט ומחזיר.
"עזבי, גם זה לא יעזור. אני טס עכשיו לחודש וחצי לחו"ל. אני לא יכול לנתח אותך".
"לנתח?! מה לנתח? איך כבר החלטת שצריך ניתוח?"
"אולי כי למדתי רפואה 8 שנים, עשיתי 5 שנים התמחות, וכבר 9 שנים שאני אורתופד ברך".
הגברים שבראש הפירמידה
המערכת הרפואית היא מיקרוקוסמוס של היררכיות חברתיות. בראש הפירמידה ניצבים הרופאים המנתחים (ברובם גברים), אחריהם הרופאים הרגילים (גם גברים אבל מלומדים פחות), אחר כך המתמחים, ואז הסטאז'רים. מפה מתחיל בליל מפותל של מקצועות שהולכים והופכים נשיים יותר ויותר - אחיות, פיזיותרפיסטיות, שינניות, מדקרות, מטפלות במגע ושות'. בסוף אחרונה ניצבת המטופלת, בורה שחיה בגופה כל חייה, אבל לא יודעת עליו דבר. זה לא שאין רופאים שמחייכים או שואלים מה נשמע, אבל קיימת תחושה חוזרת כאילו הבאנו איזה רהיט לנגרייה, ולרהיט, מן הסתם, אין מילה על החוויה שלו. אפילו כל המונחים נשמעים כאילו נלקחו מסדנת עבודה "לנסר", "להדביק", "להבריג". וגם אם הנגר בחלוק הלבן עושה טעות, המעמד שלו הוא של הצודק באדם, והוא לעולם לא יודה בה. תמר חיפשה בנרות משהו אחר. רך יותר. אנושי יותר.
עוד ב-mako בריאות:
>> הטעות שאתם עושים עם המלפפון שלכם
>> האמת המטרידה שמאחורי חומץ התפוחים
>> גילינו משהו מטורף על בטטות שאתם חייבים לדעת
בחדר ההמתנה של הקליניקה בקצה המגדל הגבוה שבמרכז תל אביב אין מזכירה. רק כורסה, ושלט קטן על דלת חדר הטיפולים 'ד"ר אווה ב'. אולי אישה תדע להתייחס לתמר כמו בת אדם. אולי אישה תצליח להביע כלפיה איזה חום, ותהיה סבלנית לכאבים, לשאלות ואולי אפילו לבכי. דלת המשרד נפתחת אל נוף מטמטם של הקומה ה-14. מי ידע שאפשר מפה לראות את הים? אל מול חלון עצום יושבת ד"ר אווה מאחורי שולחן כבד שחוץ ממחשב אין עליו דבר. יש לה חיוך דק, לא בטוח אם מאמפתיה או מנימוס. לבושה שמלה פרחונית אלגנטית, בקלות אפשר לדמיין אותה מעשנת סיגריה דרך פילטר עץ ארוך ושחור בטרקלין מפואר בתחילת המאה הקודמת. במילים קצרות ומדויקות אווה מורה לתמר לשכב על מיטת הטיפולים, ומבטיחה שלא תעשה לה דבר ללא אישור שלה. אימהית היא אולי לא, אבל יכול להיות שיש לנו פה מנצחת?
ד"ר אווה מבקשת אישור לגעת בברך. תמר מאשרת. אין בכי, אין צעקות. ד"ר אווה מבקשת אישור לכופף את הברך. תמר מאשרת. שבריר של כיפוף, לרגע נראה שהכל בסדר, אבל אני כבר מזהה את הכאב מתגנב לפניה של תמר.
"לא, לא, לא, לא, לא!". תמר זועקת לשמים.
ד"ר אווה מניחה את הרגל ביד עדינה, ובמבט רפה מפטירה "טוב, נתחיל מהצילומים".
אווה מתמקמת מאחורי המחשב. תמר עוד מתפללת שלא לשמוע על ניתוח, אבל המבט של אווה עובר מצילומי ה-MRI לתמר כאילו ראתה רוח רפאים.
"איך הצלחת לגלח לעצמך ככה את כל הסחוס?"
"א… אני… אני..."
"את חייבת ניתוח דחוף. למה באת אליי רק עכשיו?!"
אווה לא יודעת לאיזו קופת שרצים היא נכנסת. דמעות עולות בעיניה של תמר.
"אני רציתי לבוא קודם, אבל לא הצלחתי לקבוע תור ל-MRI, ואחרי ה-MRI חיכיתי לפענוח, והם שלחו אותו לבית של אמא שלי במקום לשלי. אני הלכתי לדוקטור קליבר, ולדוקטור טישו, ולביוואס ולבאטהד". תמר מקנחת את האף תוך כדי בכי. המילים יוצאות בשצף. "והם כולם העבירו אותי מאחד לשני, ואף אחד לא ידע מה יש לי ומה לעשות. זה לא אשמתי, אני נשבעת...". ובעוד תמר בוכה ומנסה לשכנע את אווה שאולי לא חייבים לעשות את הניתוח הכי מורכב שיש, ושאם חייבים זה בכל מקרה לא אשמתה של תמר, אווה יושבת מולה בפנים חתומות. לא מנידה שריר או עפעף. מבעד למבטה הסובייטי אפשר לשמוע אותה סופרת בראש את השניות עד שתמר תסדיר נשימה.
"אני מוכנה לנתח אותך".
"מה?"
"אבל את לא תגידי לי שוב 'לא'!"
תמר מסדירה נשימה, בולעת את הבכי, ומהנהנת לאישור.
"יופי".
קצת קשיחות לא מזיקה בסיטואציה הזו. תמר מחייכת ולוחצת לאווה את היד.
אני כבר רואה בעיניים שלה חיוך קטן של תקווה, הרגשה שסוף סוף היא מצאה מישהי שבאמת תבין אותה, באמת תרצה לעזור לה, ולא ממקום של אגו או ניסיון להוכיח - ממקום עמוק של אמפתיה. העיניים שלה מחבקות את אווה. דורות של פמיניסטיות נעמדות מאחוריה, כמו מריעות לאחוות הנשים באשר הן, זו המאה הפאקינג 21, הזמן שלנו לקחת את המושכות לידיים, כן - גם ברפואה, גברים לבנים שלא יודעים להתמודד עם דבר כל כך טבעי כמו בכי, שלא יודעים להקשיב לאדם שיושב מולם, ניצחנו אותם, ד"ר אווה, ניצחנו אותם.
על סף הדלת תמר מסתובבת ושואלת:
"תקשיבי, בגלל כל הסיפור עם הרגל קצת קשה לי להירדם בלילה, יש לך אולי משהו שיכול לעזור לי?"
"אני יכולה לרשום לך משככי כאבים".
"זה יש לי. אני פשוט... מתה מפחד מהניתוח, אני ממש בלחץ".
"יקירתי, אני רופאת ברכיים. לא רופאת לחץ".
המבט ההחלטי של אווה מראות לנו את הדלת, באופן שלא משתמע לשתי פנים.