>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
איך פחד כזה נוצר?
"יש לי את הפוביה מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני לא זוכרת אירוע ספציפי מכונן שבעקבותיו היא התחילה. עברתי כל מיני טיפולים שלא צלחו, ובשיחות עם מטפלים הבנתי שכנראה זה נובע מאיזשהו קריאת מצוקה כילדה, אולי ניסיון למשוך תשומת לב, שנתפס באופן מקרי על פירות. הפרעת אכילה שמתפתחת אצל ילד נובעת בדרך כלל מההורים, והפוביה באמת התחילה כשהייתי בת שלוש וחצי – ארבע, תקופת הגירושים של הוריי".
זה הופיע ביום בהיר אחד?
"לא, זה קרה בהדרגה. בהתחלה לא התחשק לי לאכול פירות ורק בהמשך זה הפך לפוביה. זה היה תהליך שהתחיל מפרי אחד, ובכל פעם נוספו פירות נוספים. כיום, בשלב שבו אני נמצאת, הפוביה כוללת כמעט את כל סוגי הפירות, אבל יש דרגות שונות. יש פירות שרמת החרדה שלי ביחס אליהן היא עצומה, ויש פירות שהם נסבלים, שזה אומר שאני יכולה להתמודד עם זה שיאכלו אותם לידי. יש פירות שאני מוכנה לגעת בהם ויש כאלה שאני לא יכולה להתקרב אליהם".
מה ההיררכיה של הפירות?
"הפרי הראשון במדרג, שעושה לי הכי רע, זה קלמנטינה, בגלל הריח החזק שלה. אחרי זה מגיעה הבננה, בגלל הריח והמרקם שלה, למרות שאני זוכרת את עצמי כילדה אוכלת בננה. בהמשך נמצאים תפוזים, תפוחים ואפרסקים. יש פירות שמעולם לא טעמתי, כמו אגסים למשל ומלון, ולצדם גם פירות שכן אכלתי והפסקתי, כמו אבטיח למשל - אכלתי אבטיחים עד גיל מאוחר יחסית, ואני לא זוכרת מה קרה, אולי נפלתי פעם אחת על אבטיח קמחי. משמשים הפסקתי לאכול כשהפסקנו לשחק בגוגואים".
את יכולה להסביר מה בדיוק בפירות מגעיל ומעורר את החרדה שלך?
"בכל פרי יש משהו אחר שמגעיל ומרתיע אותי. בתפוזים יש את השערות הלבנות האלה בפנים. תפוחים משפריצים מיץ כשנוגסים בהם, אפרסקים הם שעירים. ובכל הפירות יש תמיד גם את הפחד מתולעים. הפרי היחידי שאני אוכלת הוא תותים – והוא נמצא בסוף המדרג".
איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום-יום?
"כשהייתי נערה למשל ונסעתי הרבה באוטובוסים, אם מישהו היה מקלף קלמנטינה – הייתי יורדת מהאוטובוס ומחכה לאוטובוס אחר, גם אם זה אומר לחכות עוד חצי שעה בתחנה. במקרים אחרים הייתי מפסיקה לנשום. גם בטיול שנתי בתיכון היה מקרה בו התחילו לזרוק קלמנטינה ברחבי האוטובוס ונכנסתי ללחץ אטומי. התחלתי לבכות בכי היסטרי ולהקיא", היא מספרת ומסבירה שבדומה לכל חרדה, "הקרבה לפירות, במיוחד קלמנטינה ובננה, גורמת לי לחץ היסטרי, דופק לב מואץ, בכי, תחושת מצוקה וצורך לקרוא לעזרה".
עוד ב-mako בריאות:
>> שטח ההפקר: מאות גניבות מתרחשות מדי יום בבתי החולים
>> טבעונות זה פשוט: כך תעשו את השינוי
>> שותים הרבה מים כדי להימנע מהנגאובר? זה לא עובד
"גלי המוח משתוללים נוכח קלמנטינה"
בשלב מסוים בחייה ליה ניסתה לטפל בחרדה. היא עברה טיפול בנוירופידבק אצל ד"ר אירנה נתנאל, פסיכותרפיסטית המוסמכת לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי ומומחית לטיפול בהפרעות חרדה במרכז "מיינד קליניק". "ביצעתי אבחון EEG שמודד פעילות חשמלית של המוח, והשוויתי את תפקוד המוח של ליה במצב מנוחה לעומת מצב של חשיפה לפירות", מספרת ד"ר נתנאל. "לנוכח הקלמנטינה ניתן היה לראות איך המוח משתולל, כיצד החלק האחורי של המוח, שאחראי על חרדה, נדלק, וכל הגלים משתבשים".
"הגעתי בסופו של דבר למצב שבו אני מחזיקה קלמנטינה, והתוצאה הייתה שיכולתי לחיות כשקלמנטינה נמצאת בסביבתי", מספרת ליה. "אבל התהליך עצמו היה מתיש וגובה ממני מחיר נפשי ואנרגטי, הגוף נכנס לסטרס בכל הפגישות הללו וזה כדי להשתחרר מהחרדה רק כלפי פרי אחד. וכשלא מתחזקים את הטיפול - יש רגרסיה". ליה לא התמידה, והפוביה חזרה.
היום ליה נמנעת מלאכול או להתקרב לפירות המדוברים. "אני חיה עם זה בשלום וצוחקת על זה", היא אומרת. "הסיבה שניסיתי לגשת לטיפולים הייתה יותר בשביל הסובבים אותי".
אסור להכניס פירות אליה הביתה, וכשבעלה אוכל פירות מחוץ לבית הוא מתבקש לצחצח שיניים. "מבחינתי זה כאילו נגוע במחלה, כאילו הוא 'נגע באויב'. אני יודעת שזה נשמע מוזר, או כאילו הוא סובל בגללי, אבל התחושה שלי היא הפוכה. אני מרגישה כאילו אני זאת שמצילה אותו, כי למה בעצם שיסבול?" לפני שבועות ספורים, היא מספרת, החליטה להפתיע את בעלה עם מחווה יוצאת דופן: "ביקשתי מהמוכר בסופר שיכניס לי 2-3 יחידות מנגו לתוך שקית והבאתי אותן הביתה לבעלי. כשהוא ראה את זה הוא פשוט לא האמין. הוא כמעט בכה מהתרגשות".
מה קורה כשמישהו מקלף קלמנטינה במשרד?
"כבר יודעים שאסור לעשות את זה. אבל אם זה קורה אני יודעת איך להתנהג. פעם הייתי ישר יוצאת מהחדר, היום אני בוחרת לצאת להכין קפה ולחכות עשר דקות כדי שהריח יעלם. לפני שנה בערך נסענו עם המשפחה של בעלי לאילת. ישבנו בחדר האוכל של המלון ובסוף הארוחה אבא של בעלי התיישב ליד השולחן והתחיל לקלף פירות בטבעיות. לא יכולתי להגיד כלום, אז פשוט קמתי, התחלתי לעשות טיול בחדר האוכל וחיכיתי שזה יגמר", היא מספרת, "בהתחלה הם חשבו שהלכתי להביא קינוחים ורק בהמשך הם הבינו מה קורה ושלחו את בעלי שיקרא לי. הסכמתי לחזור רק כשהוא הבטיח לי שהם פינו את כל הממצאים מהשולחן הסכמתי לחזור".
לפעמים יש הצלחות. "בסוף השבוע שעבר למשל שאלו אותי אם אפשר להניח מלון ואבטיח על השולחן והסכמתי", היא מספרת. "ישבתי בקצה השולחן ופשוט התמודדתי. אני לא רוצה לגרום לאנשים חוסר נעימות, אז אני נושמת נשימות עמוקות, מנסה להתעלם מהצלילים הנוראיים של הנגיסות ולהתמקד בצלילים יותר נעימים, ואחרי כמה דקות זה נגמר".
מה לגבי פירות שנתפשים בעייני רובנו כירק, כמו עגבנייה?