מה קורה לגוף ולנפש בעת מחסור קיצוני במזון ורעב חריף ומתמשך? האם רוח האדם מסוגלת לגבור גם על ייסורים מתמשכים מסוג אלה? ומה מאפשר למעטים לשמר את הרצון לידע, ולהתבונן מבעד לפריזמה המדעית על הזוועה בעת שהם עצמם שרויים בה? הסרט "רעב" שישודר ביום שני (20.4) בכאן 11 נוגע בסוגיות אלה ומספר את סיפורם של רופאים יהודים אשר חקרו את מחלת הרעב בתקופת השואה תוך סיכון חייהם, בעוד שהם בעצמם חיים בתת תנאים ובאיום קיומי יומיומי.
ב-1941 הוקם בגטו ורשה, בתנאים קשים ביותר של סגר, צפיפות ומחלות קשות, מערך צוות בריאות. צוות זה כלל מאות רופאים, תיפקד 24 שעות ביממה, וסיפק שירותים לאוכלוסיית הגטו. המערך הוקם תוך סיכון חיים ותוך ידיעה ברורה שאם חברי הצוות ייתפסו על ידי הנאצים הם יוצאו להורג. במסגרת המערך שהקימו, הצליחו הרופאים היהודים לייצר שני מיזמים חסרי תקדים: פקולטה מחתרתית ללימודי רפואה, ומחקר, ראשון ויחיד מסוגו, שעסק ברעב.
הרעיון לחקור החל ב-1942, מתוך מפגש אכזרי וטראומטי של הרופאים עם תופעת הרעב. הרופאים נוכחו לגלות, בעודם שוהים בגטו, את השפעותיו הקשות של הרעב - את האופן שבו הוא משנה את צורת הגוף, מוביל לאפאתיה, ואף לדיסמורפיות גופניות (בעוד גופם של חלק מהאנשים התנפח, אחרים הפכו כחושים). תוך שאיום המוות מצוי שם כל העת, החלו הרופאים במחקר שנעשה במטרה ללמוד את הנושא, אך גם במטרה חשובה נוספת: לסייע לתושבי הגטו ולעולם כולו ולהבין אם וכיצד אפשר להירפא ממחלת הרעב. עדות לתחושת השליחות אפשר לראות במעשיו של אחד מיוזמי המחקר, שטרם חיסול הגטו הצליח להגניב את המחקרים החוצה כדי שלא יושמדו ויישארו כעדות לזוועה שהתרחשה.
בסרט "רעב" נחשפות בפעם הראשונה עדויות מוקלטות של מי שלקחו חלק בלימודי הפקולטה המחתרתית ובמחקר על מחלת הרעב, ושרדו כדי לספר. הסרט מספר את סיפורו של הטוב מול הרע, של האנושיות וגדלות הרוח האנושית מול האכזריות הבלתי נתפסת. "כל רגע שאנחנו לא מתים אנחנו צריכים להמשיך לעשות את הדבר הנכון עבורנו". אומרת אחת המרואיינות, תלמידת בית הספר המחתרתי לרפואה. "הגרמנים יכולים לקבל את הגוף שלי, אבל לא הנשמה שלי. הם יהרגו אותי, אבל הם לא ישנו אותי". והמשפט הזה אולי הוא הסיפור של רופאי גטו ורשה.
את הסרט יצרו טל מיכאל, שביימה את הסרט, אודי מירון, שיזם את הרעיון, דובי קרויטורו שהפיק, אירית לכטר שהיתה אחראית על התוכן ושרון אלוביק העורכת. אליהם נוספו כמובן אנשי צוות רבים ומגוונים. שוחחנו עם אודי מירון וטל מיכאל.
איך נוצר הרעיון לסרט?
אודי: "זהו סיפור בלתי נתפס שנחשפתי אליו בעקבות סיור רופאים של איגוד רופאי ישראל שבו השתתפה רחלי אשתי, שעסק בלימוד הרפואה היהודית בגטאות. רחלי חזרה נסערת, והביאה עימה ספר שנכתב על ידי ד"ר מרים עופר, מרצה וחוקרת בתכנית ללימודי שואה באקדמית גליל מערבי' שנקרא 'חלוק לבן בגטו'. קראתי בו וכשהגעתי לסיפור הקמת הפקולטה המחתרתית, והמחקרים שביצעו הרופאים והסטודנטים, כשהמרשים שבהם הוא מחקר הרעב, הבנתי שנחשפתי לסיפור גדול.
"חשוב לי לעשות את הקבלה המתבקשת לסיפור מרד גטו ורשה. המרד הפיזי, שנעשה על ידי נשק ורימונים הוא סיפור גבורה, ללא ספק, ונעשה בתנאים בלתי אפשריים, אך מרידות מסוג זה עשו הרבה מחתרות בתולדות ההיסטוריה. בעיניי מרד של לימודים ומחקר זהו מרד יהודי.
"פרופ' מיילקוסקי, מנהל מערך הבריאות בגטו ומיוזמי המחקר, כתב כי זה גם מה ששיגע את היטלר וצאן מרעיו. הם ניסו להפיץ את עליונותם כגזע, אך בתוךְ תוכם ידעו שהיהודים מוצלחים מהם. את התובנה הזאת הוא כתב ברגע דרמטי שבו חיבר את ההקדמה למחקר, כשהוא יושב בבניין נסתר בבית הקברות היהודי בוורשה, מודע לכך ששליחתו לתאי הגזים בטרבלינקה היא עניין של ימים".
"מי שכמונו, ה'דור השני', הכיר את הדור הראשון יודע איזה סוג של אנשים נפלאים הם היו, ועד כמה, למרות הסבל והכאב הבלתי נסבל שחוו, הם שמרו על ערכיהם ועל אהבת האדם שבהם. מבחינתי, זה הנושא של הסרט: איך בתנאים בלתי אפשריים, של מוות והתעללות ברחובות הגטו, מחליטים רופאים יהודים להקים פקולטה לרפואה, שכוללת פרופסורים ומאות תלמידים. 90 אחוזים מהם נשלחו ביולי 1942 לטרבלינקה, אבל בימים שחיו ועד מותם למדו וחקרו תוך סיכון חייהם, ומתוך הבנה שזוהי הנקמה היהודית בברבריות הגרמנית".
"אימא שלי לא סיפרה לי הרבה על השואה, אך היא כן סיפרה לי סיפורים מילדותה. היא סיפרה לי על פריז, שם גדלה, ואיך עברה לוורשה שאותה שנאה. היא נהגה לספר לי שלא אהבה ללמוד, אך איך דווקא בגטו היה לה מורה למתמטיקה שאותו אהבה. לא הבנתי אז מה זה גטו, אך הסיפור נחרט בי. רק כשהתחלנו לעבוד על הסרט פתאום הבנתי שבעצם גם אימא שלי למדה לימודים מחתרתיים, היא היתה אז רק בת 15 וכנראה לא היתה חלק מהפקולטה לרפואה, אבל כל לימוד היה אז בחזקת סכנת חיים".
אודי, אתה עוסק רבות בנושא השואה. מה גורם לך לחקור את הנושא הזה ולחזור אליו שוב ושוב?
אודי: ״אני 'גיליתי' את הזהות שלי כבן הדור שני רק אחרי מות אימי. 50 שנה הייתי עסוק בלהיות 'אול ישראלי בוי'. בלורית, נחל, צנחן ומצליח בעסקים. התעלמתי באיזושהי צורה מעצם היותי דור שני. לאחר מות אימי ראיתי את עצמי, בצורה סימבולית, לוקח פטיש גדול ושובר את הפסל שכביכול בניתי, ומגלה בפנים ילד די מפוחד. מה שגרם לכך היה שילוב של הסקרנות שאחזה בי נוכח סיפורים ששמעתי בשבעה, וגם עובדת הפיכתי להורה. האחריות ההורית גרמה לי להסתכל ולהבין את השואה אחרת. כתוצאה מזהות החדשה שאימצתי אז כבן הדור השני, כתבתי את הספר 'על החיים ועל המוות'. הוא נכתב במהלך שנה אחת, בלהט, כאילו התאפקתי זמן רב וסוף סוף הוצאתי אותו.
"אחרי שסיימתי את הספר היה לי ברור שאחזור לעסוק בשואה. ואכן זה כחצי שנה אני שותף עם חברים, שהם אף חלק מקבוצת בני הדור השני, ויחד הקמנו קרן לסרטים שיעסקו בתיעוד החום, האנושיות והגבורה של הדור הראשון. המעשים הברברים של הגרמנים, הפולנים והאוקראיניים לא מעניינים אותנו, זאת הבעיה שלהם לדורותיהם, ושיתמודדו הם עם מעשי אבותיהם. לנו יש חוב לדורות הבאים, לספר את סיפורם הכואב והמרגש של הניצולים והנספים".
איך התרחש הליך העשייה של הסרט?
טל: "הדבר הכי מרתק בסרט היו העדויות שנמצאו באוניברסיטת מקמסטר בקנדה, שהוקלטו בשנות השמונים ושכבו שם הרבה שנים. הצלחנו להשיג את ההקלטות עם התמלולים, והן הגיעו אלינו בתחילת 2019. אירית ואני התחלנו לשמוע אותן, וזה היה פשוט מרתק. הייתה כל הזמן תחושה שהאנשים לא ידעו שהעדויות שלהם יישמעו, מה שיצר רגעים מאוד אינטימיים בשיחות.
"בזמן מאוד קצר היינו צריכים להשתלט על החומר ולבנות ממנו נרטיב שיוכל להבהיר את העוצמות, התחושות והתמודדות שהיתה שם. דרך האזנה להקלטות האלו אולי אפשר להבין ולו במעט איך הם עשו את הדברים המדהימים הללו, וכיצד הם בעצם הצליחו לשמור על עצמם מול הזוועות בזכות המחקר והרפואה. במהלך הסרט נפגשנו עם המשפחות ולחלקן והשמענו בפעם הראשונה את ההקלטות. זו היתה התרגשות עצומה".
בסרט ישנם תכנים לא קלים, הן תוכנית והן ויזואלית, איך היתה ההתמודדות שלכם מול התכנים הללו?
טל: "זה היה קשה מאוד. בשבוע הראשון ניסינו' לשחק אותה' קשוחות ומקצועיות, ואז בסוף השבוע הראשון לא הפסקתי לבכות. היו לנו נפילות, ושרון העורכת ואני החזקנו זו את זו. שרון היא עורכת מנוסה ועזרה לי המון בהתמודדות אל מול התכנים האלו. גם ההקלטות עזרו, הידיעה שאנחנו רק צופות מהצד. וכמובן עצם העובדה שאנחנו עושות משהו בשבילם, והרצון להוציא את הסיפור החוצה עזר לנו מאוד".
אודי: "אנחנו בני הדור השני, ואני מקווה שחבריי יסכימו איתי, יודעים 'להוריד מדפים' כשצריך. אנחנו יודעים לנתק רגשות. אני התמקדתי בעשייה ובגבורה, וברוח של הגיבורים האלו. רציתי לתת קול שלאלו שניצלו וגם לאלו שלא".
עוד במאקו בריאות:
>> חלומות מוזרים בתקופה האחרונה? אתם לא לבד
> אז מה הבידוד החברתי הזה יכול לעשות לנו?
>> כך תדעו אם חסר לכם ויטמין D
מהו המסר הכי חשוב שהסרט מעביר בעיניכם?
טל: "אותי מעניינים מאוד האנשים, וזה היה מרתק לשמוע על התהליך שהם עברו בין הרגעים הראשונים בהם נכנסו לגטו ולא ידעו לאן הם מגיעים, כאשר לאט לאט הכל נסגר עליהם, תוך שהם מנסים לשמור על צלם אנוש. החוזקה של הסרט בעיניי היא ההבנה שמדובר באנשים כמונו, שנאלצו להיות הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו חושבים שאי פעם נוכל להיות".
אודי: "המסר בעיניי הוא נושא הרוח היהודית כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט, ושמאוד רלוונטי לדיון הציבורי. הציונות, בגלל צרכיה שלה, הקימה את ה'ישראלי', היהודי החדש, הלוחם, החזק והאמיץ, ולכן גם אימצה בשמחה את הסיפור של מרד גטו ורשה המוכר. היהודים החרדים לעומת זאת משוכנעים שלימוד תורה וקיום המצוות כלשונן היא מהות היהדות. בין שניהם קיים שטח רחב של יהדות ערכית, אנושית, סקרנית, מקדשת לימוד באשר הוא, שנעלמה בשואה.
"האמירה שבעצם הקמת המדינה הוכחנו שניצחנו היא לא מדויקת. אוצרות של תרבות רוח וידע נעלמו עם המיליונים שנרצחו, וגם אלה שהגיעו לכאן נאלצו להסתיר את היכולות שלהם נוכח החספוס שאימצה לעצמה הציונות. אני מקווה שהסרט יפתח אשנב לגאווה יהודית מסוג שונה, לא טייסים, לא צנחנים, לא סטארטאפיסטים, לא אנשי עסקים מתוחכמים, אלא אנשים סקרנים, ערכיים, לומדים כדי לדעת, חוקרים כדי לעשות את האנושות טובה יותר".
הסרט "רעב - מחתרת רופאי גטו ורשה", ישודר היום, שני 20.4, בכאן 11, 21:30.