לונדון 2011. ג'ון אנדרווד וסו ברסקי ריד, החלו לקיים מפגשי סלון בשם "קפה ומוות". הקונספט, כפי שאתם יכולים לנחש - נפגשים לקפה ועוגה ומדברים על המוות. זאת לא סדנה או טיפול, זה שיח. לא מדובר בקבוצות תמיכה של אנשים שאיבדו את יקיריהם, אלא באנשים המדברים על המוות, בעיקר של עצמם. מורבידי? אולי. אבל מסתבר שזה כבר קורה ביותר מ-70 מדינות בעולם. גם אצלנו בארץ.
עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה וסופרת, הייתה זו שהביאה אלינו את הבשורה. לפני כעשור, היא קראה מאמר על מפגש כזה בשוויץ ומשם הכל התחיל. זוהי השנה העשירית שבה היא מקיימת מפגשים כאלה ברחבי הארץ. "בדרך כלל המפגשים מתקיימים בבית קפה, אבל אני עשיתי את זה אצלי בסלון", היא מספרת. לדבריה, הקבוצה כוללת כ-12 אנשים בגילים שונים - יש לציין שכולם בקו הבריאות. "כל הסשן נמשך שנה, אחת לשבועיים או שלושה. בכל מפגש כזה המשתתפים או המנחה פותחים בסיפור אישי או מצטטים שיר. העובדה שזה נמשך שנה יוצרת המון אכפתיות ותמיכה הדדית. בכל שנה אני חווה חוויות מדהימות כאדם", היא מספרת.
המשיכה של ליבליך לדון במוות, די טבעית. פעם אחר פעם הוא הסתנן לחייה בפתאומיות, לאחר ששלושה אנשים קרובים לחייה הלכו לעולמם בלי שזכתה להיפרד מהם: בעלה הלך לעולמו במפתיע בעודו ישן במיטתם, אמה נפטרה מהתקף לב בגיל 72 ואביה נפטר בגיל 84 בבית הכנסת.
"התעסקות אמיצה במוות מגבירה את ערך החיים"
"הנושא הוא המוות של האנשים בקבוצה, ולא המוות של יקיריהם", מסבירה ליבליך על הקונספט. אני יודעת שאני אמות. אולי הלילה, אולי עוד כמה שנים. מה זה אומר החיים שלי, לאן זה זורק אותי – לפחד? להדחקה? יש עליה פנטסטית בפתיחות הדיבור על הנושא. התעסקות אמיצה במוות מגבירה את ערך החיים. ככל שאת יותר מודעת למוות, החיים הם צבעוניים יותר, יפים יותר. אני מרשה לעצמי לחשוב על מותי. מה זה אומר על הקשרים שלי עם המשפחה והחברים, איך אני מסדרת את החיים שלי? תוך כדי השיח, רמת החרדה יורדת. זה כמו הכנה ללידה. המוות הוא הדבר שהכי קשה להתכונן אליו, כי אף אחד לא חזר לספר לנו. אבל יש אפשרות להיות מוכנים יותר. יש גם כל מיני עניינים משפטים, צוואות, אפוטרופוסיות. אין לנו מושג מהו המוות, אלא אם אנחנו אנשים מאמינים. אבל ההבנה שהוא חלק מהחיים זה משהו שקורה בקבוצות האלה. לא כל האנשים בשלים לדון בסוגיית המוות. יש שקוראים לזה מורבידי מקברי. אבל ההתכוננות אליו היא גם פנימית אבל גם ממשית - שאני אדע שיש דברים שאני לא רוצה להחמיץ".
מה מביא אנשים בני 30 למפגשים אלה?
"יש אנשים שכבר מגיל צעיר מתעניינים במוות. זה מעסיק ומטריד אותם. מישהו סיפר שהוא עושה אמבטיה לילד שלו ותוך כדי, הוא חושב לעצמו מה יהיה אם אני אמות פתאום? מה יהיה אם הילד שלי ימות פתאום?".
מה השתנה אצלך בעקבות ההתעסקות עם המוות?
"אני לא מפחדת למות. כשמדברים על משהו הרבה הוא מפסיק להפחיד. אני מקווה שאני לא אתבדה, ואני אהיה באמת גיבורה כמו שאני אומרת. את כל העניינים כבר סידרתי, כך שאם אמות תוך שעה לא תהיה קטסטרופה. אין לי סודות ואין לכלוכים שאני רוצה להסתיר, ואני לא חוששת ממה שימצאו הילדים. אני מרגישה מוכנה".
120 אנשים כבר חלפו בסלון של ליבליך, חלקם הפכו למנחים בעצמם. היא פתחה את הצוהר ומאז יש לא מעט קבוצות ברחבי הארץ. בבתי קפה או בסלון יושבים ומדברים על מוות. כל אחד פיתח קונספט אחר, כשחוט אחד מקשר בין כולם. אורי גופר פסיכולוג חברתי ומנחה קבוצות פתח כזאת במודיעין, דורית ברגמן אחות טיפול נמרץ לשעבר ומנחת קבוצות, מעבירה קבוצות כאלה בתל אביב.
מה משך אותכם לעניין?
גופר: "ליוויתי את אחותי כשחלתה בסרטן במשך שלוש שנים וחצי עד שהיא נפטרה. הייתי סטודנט לפסיכולוגיה והיינו מאד קרובים. אחרי מותה, היו לי המון שאלות לגבי האופן שנערכנו למוות שלה ולגבי האופן שהתייחסנו לזה. אנחנו נדרשים לכל מיני שאלות וקבלת החלטות שתופסות אותנו לא מוכנים. שאלתי את עצמי עד כמה אנחנו מנצלים את ההזדמנויות שלנו להיערך למוות שלנו להכין את הסביבה ואת עצמינו. הרגשתי שאני נושא איתי מחשבות ותחושות בנוגע למוות באופן כללי, ולמותי שלי בפרט, שמעולם לא יצא לי לדבר עליהן בפתיחות ובכנות לאורך זמן עם אחרים, ולשמוע איך אחרים מתייחסים אליהן ואל הנושא מנקודת מבטם ומניסיונם. עוד לפני כן התוודעתי לספר 'קפה מוות' שכתבה עמיה ליבליך. השיח שמתעד הספר חשף אותי בבת אחת למנעד מאוד רחב של גישות כלפי המוות של אנשים בטווח גילים שונה עם ניסיון מאוד מגוון. היו לא מעט נושאים והיבטים סביב המוות שמעולם לא נתתי את דעתי עליהם - מתוך חוסר מודעות או הימנעות. הרגשתי שהשתתפות בקבוצה תעזור לי לגבש אותו ושמשהו ביחס למוות שלי באופן אישי, ושלנו כחברה, דורש שינוי."
ברגמן: "ממש במקרה הזמינו אותי לקבוצה של עמיה ליבליך בתל אביב. שנה קודם נפטרה בת אחותי בת 37 מסרטן שד אלים והשאירה בעל ושני ילדים. אני זו שהודעתי לאחותי שהבת שלה נפטרה. אף שהמוות היה צפוי, השאגה שלה זעזע אותי. הבת שלה ארגנה את כל העניינים הכספים לפני מותה. זאת הייתה טראומה מאד גדולה. שנה אחר כך נפטר האבא של בנותיי, ושנה לאחר מכן פתחתי את הקבוצה. הבעיה של החברה המערבית היא שהמוות הוא טאבו ולא מדברים עליו. הבנות שלי לא הסכימו לדבר איתי על המוות. הזמנתי אליי אנשים הביתה לדבר על המוות. אחותי אמרה לי שאני משוגעת, אבל היא הגיעה למפגש הראשון, ועבורה זו הייתה תרפיה. החלטתי לעשות את זה פעם בשבועיים בבוקר או אחר הצהרים ולא בערב, כדי שאנשים יוכלו לישון טוב בלילה. אני מארחת בבית. יש בזה משהו שונה לעשות את זה בבית. אנרגיות אחרות בסלון. לא יותר מ-14 איש."
מה קורה במפגשים האלה?
גופר: "כל אחד בשלב מסוים בחיים מכיר בעובדה שלחיים יש התחלה וסוף ורוב הזמן אנחנו משתדלים לחשוב פחות ככל הניתן על המשמעות הזאת. אנחנו חיים עם המון הגנות. במפגשים האלה כל אחד מביא את עצמו לבמה, ומאפשר לאנשים לקבל חשיפה מאד רחבה לנקודות מבט ומערכת אמונות על נושא שהוא די טאבו. יש אנשים שביום-יום שלהם יש להם מפגשים עם המוות אנשים שעובדים בסיעוד או רפואה. דווקא שם יש אפילו יותר בריחה מדיבור על מוות - או שמאד נמשכים לזה או שממש בורחים מזה. רבים מהאנשים הפונים לקבוצות הללו ממש משתוקקים למקום שבו יוכלו לשתף בחופשיות במחשבות, בפחדים ובלבטים סביב מקרי מוות שחוו או סביב מותם שלהם. לצדם יש גם לא מעט אנשים שפונים להשתתף אך מציבים מראש בצורה ברורה ובולטת את הפחד והחשש שלהם מההשתתפות, המובנים מאוד בעיניי, ותוהים אם יוכלו "להחזיק מעמד" בשיח מתמשך שעוסק במוות. ברקע קיימת גם הכמיהה ל'סוף טוב', וחלק מהאנשים פונים לקבוצה בציפייה שהשתתפות בה תעזור להם להיערך למותם שלהם ושל אחרים בצורה טובה יותר, תסייע לברר מהו אותו 'סוף טוב' עבורם ואף תעזור להם לסייע לאחרים בסביבתם להתמודד טוב יותר עם מוות."
ברגמן: "כולנו נתקלים במוות בצורה כזאת או אחרת. תאונות דרכים, צבא, זקנה אבל אף אחד לא חושב שזה יכול לקרות לו או לקרובים שלו, ואם זה עובר במחשבתנו אנחנו מוחקים את זה. יש כאלה שחוששים מהסבל, יש כאלה שחוששים שלא יזכרו אותם, כל אחד עם הפחדים שלו. בהתחלה הייתי בטוחה שכולם יהיו בני 60 פלוס, אבל יש בקבוצה גם אנשים צעירים בני 25. לכל קבוצה יש את ה-DNA שלה. אני שואלת אותם מה מעניין אותם, ואני בונה את הרצף בהתאם לזה. אני מאפשרת לאנשים להנחות אם הם רוצים. אני מביאה חומרים מפילוסופיה, שירה, אנטומיה, רווחה, המתת חסד."
זה משנה חיים?
ברגמן: "במפגש האחרון אני תמיד מבקשת שיכתבו לי משוב. המודעות משתנה, הפחדים נרגעים. מרגישים שלחיים יש משמעות ושמצאו אותה. מדברים על המורשת שמשאירים. לפני שאנשים נפרדים מהעולם הם לא פעם מצטערים שלא התנצלו בפני אנשים מסוימים. עשיתי מפגש סליחה. השאלה שנשאלה האם יש מישהו שהייתם רוצים לבקש ממנו סליחה. זה מפגש שמשנה תודעה. אלה לא מפגשים עצובים בכלל. בעלי תמיד מגיע כשהמפגשים מסתיימים והוא לא מבין איך כולם נראים שמחים."
גופר: "ההשתתפות וההנחיה בקבוצות קפה מוות עוזרים לי לא לחזור לאופן שבו התייחסתי למוות לפני כן. אני מרגיש שאני חי עם התודעה לגבי סוף החיים באופן שונה. אני שם לב הרבה יותר למוות סביבנו ולניסיונות התעלמות או מחיקה שלו. אני מקבל יותר את מותי שלי כהתפתחות טבעית שעתידה לקרות ועם הרבה יותר ביטחון ביכולת שלי ושל כל אחד אחר, לנהל שיח ישיר על נושאים שקשורים למוות. הקבוצות נקראות 'קפה מוות' כי חלק מהטשטוש וההרחקה של המוות מתודעתנו מצוי גם בשפה שאנחנו משתמשים בה ובתחליפי השפה שאנחנו מוצאים כדי שלא לקרוא לילד בשמו - 'מוות'. הקבוצות עונות על צורך קיים כי כיום חסרים מאוד מרחבי שיח שכאלו בהם ניתן לדבר על מוות בפתיחות. בסופו של דבר, הנושאים והתחושות שמעלה בנו המוות משותפות לכולנו, בני התמותה. בהיבט הפרקטי, הרבה מאוד אנשים מגלים שבאותם המקרים בהם קיימת אפשרות להיערך למוות מתקרב ולקבל החלטות בהתאם. מעבר לכך, העיסוק במוות עשוי להעניק למשתתפים מבט מחודש והערכה מחודשת על החיים עצמם, והבחנה חדה יותר בין עיקר לטפל".
בספר שלה "קפה ומוות" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר), אותו כתבה בעקבות המפגשים כותבת ליבליך: המוות, מותי שלי עצמי, קרץ לי תמיד דווקא משום שהתעסקות בו הייתה מחרידה כל כך. בצעירותי דמתה בעיני משיכתו של המוות לזו של יחסי המין. משיכה אל המסתורי, האסור, המסוכן. אלא שבמהלך החיים ועם צבירת הניסיון המסתורין של המיניות התפוגג, ואילו המוות שמר על מעמדו, הטאבו האחרון".