היום מיכל מהדוברות, שהיא גם חברה שלי, דיברה איתי על יום כיפור ועל הסכנה של האופניים והקורקינטים. אחרי כל כך הרבה מקרים מצערים שבהם נתקלה בשנים האחרונות בשניידר, היא קיוותה להגביר את המודעות ליום שמנקז לתוכו מגיפה שקטה, שאיכשהו תופסת הרבה פחות כותרות מכל דבר אחר שקורה כאן בארץ, אבל זו כנראה המגיפה הכי קטלנית שיש - תאונות הדרכים.
גם לי וגם למיכל יש ילדים. אני מניחה שכמוני, גם היא זוכרת את רגעי ההתרגשות מתקופת הילדות ביום כיפור. כשהכביש היה ריק ועלינו על האופניים החדשים שקנו לנו, או כשקבענו עם החברות בכיכר ליד הבית. אני אפילו זוכרת את הרגע שבו אני וחברה טובה שלי ישבנו על הסקייטבורד והחלקנו את כל הירידה הגדולה של העיר בבוקר החג.
גם כיום, כשאנחנו הורים, אנחנו קצת מתרגשים עם הילדים שלנו, ונוסעים איתם באופניים ושמחים לראות אותם מתלהבים. בינינו, זה גורם לנו להרגיש שוב ילדים, כמו פעם. אבל אתם יודעים מה קרה? בדיוק כשתכננתי לכתוב משהו על יום כיפור, עם המודעות והכל, שמתי לב ללוח התורנויות שלי, והבנתי שאני שוב תורנית בערב יום כיפור. אז אמרתי לעצמי - וואו, הנה שוב התורנות הקשה הזו. בטח לא אשן כל הלילה כי עכשיו, כשאני בצד השני של המתרס, עם הצוות הרפואי שנשאר בבית החולים, זה כבר נראה אחרת לגמרי. 
"מספיק להריח את הריח של הדם הקרוש מחבלת פנים קשה, כשאנחנו מכניסים ילד שהתרסק על הכביש לחדר הלם ומנסים לשמור על נתיב אוויר"
ד"ר יעל דרזניק
נכון שבעיתונים ובתקשורת תמיד מצוין שבתי החולים יפעלו במתכונת חירום, אבל זה ממש לא מדויק, כי אנחנו יודעים היטב למה אנחנו מתגברים את הצוותים שלנו, למה האורתופדים לא ישנים, ומדוע הכירורגים מתרוצצים בין ילד אחד לשני, ולמה הטכנאים של הסיטי עובדים שעות נוספות. אנחנו יודעים, עמוק בלב, שהכל יכול להיראות אחרת לגמרי.
ולפעמים לא צריך להכביר במילים או כדי להגביר מודעות לסכנת הנסיעה הפרועה בקורקינטים ובאופניים החשמליים בלי קסדה. לפעמים מספיק רק לראות את הפחד בעיניים של הוריו של ילד עם חבלת כידון קשה, שאני רצה אתו לצילום CT בטן מחשש לקרע של הלבלב. לפעמים מספיק רק למשש את השברים באגן של ילדה שהגיעה עם אגן מרוסק ולהבין שהאשפוז יהיה ממושך. לפעמים מספיק להריח את הריח של הדם הקרוש מחבלת פנים קשה, כשאנחנו מכניסים ילד שהתרסק על הכביש לחדר הלם ומנסים לשמור על נתיב אוויר. ולפעמים - לפעמים נשאר רק להתפלל. 
כמו כל אמא, אני מתרגשת לראות את הילדות שלי מתכוננות לחג מדוושות ברחובות ילדותן ונהנות מהקסם הזה של יום כיפור. וכמו כל אמא, אני מתה מפחד שאני, בתפקיד הרופאה, אתקשר לאמא אחרת על הקו, ואגיד לה לבוא מהר, לבית החולים, כי קרה משהו. כי אולי קרה הנורא מכל. משפחות יקרות, וילדים יקרים! אנא הקפידו על כללי הבטיחות - לעולם אל תרכבו בלי קסדה, עזבו את האופניים החשמליים ושימו לב היטב לכביש - יום כיפור הוא לא תירוץ שמאפשר להיות פחות זהירים. בבקשה השאירו אותנו מחוסרי עבודה עם חיוך על השפתיים וחג שמסתיים בשלום. שלכם, ד"ר יעל דרזניק.
הכותבת היא ד"ר יעל דרזניק, מומחית בכירורגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מחברת הספר "עשרים ושש"