דימוי גוף הוא מושג גמיש, שנבנה מכל ההתנסויות הגופניות והנפשיות שלנו, וכן מתוך ההתייחסות של אנשים אחרים אלינו. לסביבה שבה אנו חיים יש השפעה ישירה על הדרך בה אנו תופסות את עצמנו, ויש כל כך הרבה השפעות סביבנו שיכולות לגרום לדימוי גוף שלילי. שליליות שעלולה לגרום לחלק מאיתנו להאמין שלא מגיע לנו להתאהב או להתחתן, או לגרום לנו לחשוש לבקש קידום בעבודה או העלאה בשכר.
כל מי שעוסק בתקשורת המונים או בפרסום יודע שלכל דבר, קטן או גדול, יש משמעות על הדרך שבה נחוש, נחשוב, או נתנהג. עיצוב הבית, למשל, משפיע על האווירה ופעמים רבות יש לו השפעה ישירה על הבריאות. אור, אוויר, צבעים נעימים, פונקציונליות, אחסון חכם – לכל אלה יש חלק גדול על התחושות של האנשים הגרים בבית. בית שמעוצב באופן יעיל, יהיה בית שנעים לשהות בו. גם בעיצוב מקומות העבודה, הבילוי והאקדמיה מושקעת כיום המון חשיבה, מתוך הבנה שלכל פרט: חומרים, צורות, צבעים, תאורה יש השפעה לא רק על התחושה שלנו אלא גם על התודעה. דרך עיצוב המשרד ניתן להעביר את המסר של החברה, החל ממשרדי פרסום שיעצבו את המשרדים שלהם בצבעים עזים ומעוררי השראה, ועד למשרדי עורכי דין ורואי חשבון שישדרו יוקרתיות.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
גוף האישה = מכונה יצרנית
כמעט עשור שאני עסוקה בקשר שבין חברה לרפואה - כיצד משפיעה התרבות על הרפואה וכיצד הרפואה משפיעה על החברה. עיסוק זה גרם לי לחשוב על מוצרים רפואיים כמו המיטה בחדר לידה הכיסא הגינקולוגי - איך הוא מעוצב, מה הוא משדר ואיזו תודעה הוא מעורר. אני תוהה על ההשפעה שיכולה להיות ל"סביבה" הזו, עלינו הנשים הנבדקות, ואיך העיצוב של המתקן הזה משפיע על הדרך בה אנחנו תופסות את גופנו.
אמילי מרטין, אנתרופולוגית אמריקאית פמיניסטית, טוענת במאמרה “The end of the body?”, כי על פי המודל הביו־רפואי (המתייחס אל הגוף דרך התבוננות ביולוגית), גוף האישה נתפס כמכונה יצרנית. על פי תפיסה זו, תפקידו של הרופא הוא לפקח על מכונה זו ועל תהליכי עבודתה, ולכן תפקידו להשפיע על יעילות המכונה, על קצב עבודתה ועל צורתה. האישה כמהות סובייקטיבית הופכת להיות לא חשובה - היחס אל האישה במודל זה הוא כאל אובייקט.
הדברים שבהם מתעניין הרופא הם גוף האישה או באופן ספציפי יותר - תעלת הלידה ותכולתה והתינוק שכמעט נולד. הגינקולוג היושב על שרפרף בתחתית המיטה אינו יכול לראות את פניה של האישה והיא אינה יכולה לראות את פניו. כך היא מופרדת מהחלק שנותן חיים, שיוֹלד, והרופא מופרד ממנה. כשחושבים בצורה כזו, האישה כאדם שלם הופכת להיות לא רלוונטית. מתוך תפישה זו נוצרה הטכנולוגיה, המשרתת את התפיסה הרפואית הביולוגית.
התאור הקדום ביותר שיש לנו על כיסא גינקולוגי הוא אצל רופא גרמני מהמאה ה 16. עד לאותה עת נשים ילדו במיטה בחדר השינה והמיילדת עמדה על כיסא נמוך כדי לתמוך בהן. בסוף המאה ה-19, רופא ילדים הכין כיסא מיוחד עם משענות רגליים מיוחדות ממתכת וכרית רכה ונוחה שנמצאת מתחת לראש. המיטה כפי שאנו מכירים אותה כיום (יש המכנים אותה "מיטת רחמנוב") הופיעה בסביבות המאה העשרים ושרדה עד ימינו כמעט ללא שינויים.
מיטת הלידה, שכאמור עוצבה על ידי גברים, יוצרת מצב פיזי של חיץ בין הרופא והאישה היולדת. הפרדה זו מייצרת מציאות בה נדחקים לשוליים הדיון ברגשותיהן של נשים, בכאבי גופן ובתחושות הנלוות ללידה. הכיסא הגינקולוגי ומיטת הלידה שניהם נועדו ליצור הפרדה בין הרופא לאישה הנבדקת, מטופלת או יולדת. הפרדה זו מייצרת מצג שווא כאילו אבריה של האישה אינם שייכים לה.
"אני מרגישה כמו מסננת"
במחקר ישראלי, שעשתה ד"ר הילה העליון, שבדק את חוויות הגוף, הזהות והרגש של נשים ישראליות מטופלות פוריות, נמצא כי אצל נשים העוברות טיפולי פוריות, שרובם מבוצעים על הכיסא הגינקולוגי, נוצר דימוי גוף לא שלם. נשים רבות מרגישות בעקבות הטיפולים מנוכרות לגופן, לאיבריהן.
אחת הנשים שרואיינה למחקר מספרת: "אני מרגישה כמו מסננת. כמו חור שמכניסים לתוכו מתכות קרות באולטרה־סאונד. מזריקים לתוכו, שואבים ממנו, כמו בובת סמרטוטים מטולטלת". אישה אחרת שיתפה: "..רוב הזמן הכאב הוא גדול והגוף שלי הוא רחם אחד מדמם.. אני מצליחה להתנתק ממנו, בורחת למחוזות אחרים."
בשונה מגברים שאיבר הרבייה שלהם הוא חיצוני והם יכולים לראות אותו, נשים בעיקר "חוות" את איברי הרבייה שלהן. החוויה פעמים רבות קשורה לכאבים שונים כמו כאב מחזור, ביוץ, לידה או כאב בעת קיום יחסי מין. זה לא מפליא שנשים רבות מנוכרות לאיבריהן. התרבות שיצרה את הכיסא הגניקולוגי ומיטת הלידה, שיוצרו על ידי גברים, מעצימים את החוויה.
במחקר בו ניתחתי טקסטים של ניירות עמדה של האגודה למיילדות וגינקולוגיה מצאתי, כי במסמך העוסק בהתקן תוך רחמי, נכתב כי ההתקן מגן על האישה מפני הריון לא רצוי. מעניין היה לקרוא שהאישה כלל אינה מוזכרת במשפט הזה, אלא רק ההתקן וההיריון. כך בפועל נוצר פיצול בין האישה להריונה כאילו הם שתי ישויות נפרדות.
בסעיפים הבאים במסמך ישנו פירוט של הסיכונים העלולים להיגרם לאישה מההתקן. הראשון, ניקוב הרחם על ידי אותו ההתקן המגן. השני, זיהום אגני. גם כאן קיים פיצול בין הרחם לאישה ובין האגן של האישה לאישה שיש לה אגן. הפיצול הנוצר בין האישה לאיבריה יוצר זהות שבה קיימת אישה ללא איברים, וכן ההפך. האיחוד בין האישה ובין איבריה היוצר זהות בינה ובין האגן שלה, בינה ובין הריונה, יוצר מצג שווא כאילו האישה היא איבריה. שניהם, הפיצול וההאחדה אינם מאפשרים לנו הנשים להתבונן על עצמנו כשלמות ואנו נוטות לפצל ולאחד את עצמנו מאיברי גופנו. כך נוצר דימוי גוף שלילי על הגוף הלא שלם והלא מאוחד.
דרך ניתוח הטקסט אפשר לראות כי התפיסה המפרידה את האישה מחלקיה או לחילופין ממשיגה את האישה על ידי חלקיה עדיין קיימת ויש לה ביטוי במסמכים רפואיים, המתווים מדיניות טיפולית עבור נשים במרחב הגינקולוגי.
אז מה אפשר לעשות?
- להיות מודעות.
- לא לאפשר את הפיצול.
- למצוא דרכים להתחבר לגוף שלם ומושלם.
- בפעם הבאה כשאתן הולכות לבדיקה שגרתית או ללדת זכרו שאתן שלמות ומושלמות על כל מי שאתן, ותעזרו לרופא.ה לראות את זה.