דורית נחמיה, עיתונאית ותחקירנית לשעבר בחינוכית, אובחנה עם דלקת קרום המוח חיידקית; השוטר איל באבד כבר הוכרז כמת אחרי תאונת אופנוע קשה; יואב אסא, מדריך נוער לקראת גיוס, התחשמל באמצע אימון וכמעט מצא את מותו. להיות בסכנת חיים זה ללא ספק אירוע מטלטל, שלא מעט אנשים עוברים בעקבותיו שינוי מהותי בתפיסת חייהם. זה מתחיל בהבנה שלולא ערנותו של פרדמיק או רופא או אח, הם היו יכולים להיות היום במקום אחר לגמרי. לא איתנו. וממשיך בדרך כלל עם הבנה עמוקה שזה הזמן לעשות רק מה שעושה לנו טוב, כי אף אחד לא יודע מתי הכול ייגמר. שלושה שניצלו ממוות חולקים את האירוע ואת השפעתו.

"למדתי הכול מהתחלה כמו תינוקת" // דורית נחמיה, 49, גרושה ואם לבת

האירוע: בדצמבר 2015 עמדה דורית נחמיה להכין ארוחת שישי, ולפתע כאב עז פילח את אוזנה. נחמיה חשבה שמדובר בדלקת ולקחה נורופן. בבוקר למחרת לא הרגישה טוב ונסעה למוקד בטרם, שם ביצעה בדיקות ואובחנה עם סינוסיטיס. היא נשלחה לביתה עם אזהרה לחזור במידה שהחום יעלה. "החום עלה", היא מספרת, "ולא יכולתי להזיז את עצמי. המצב הלך והחמיר, והגיע לבלבול והקאות. בעלי צלצל לאחות קופת חולים, וכשהיא הבינה שאני לא מצליחה להגיד את מספר תעודת הזהות שלי ביקשה שאסע מיד למיון. זה היה לילה הזוי שאני לא זוכרת ממנו דבר, דיברתי ג'יבריש. בזכות רופא במיון שחשש שאולי מדובר בדלקת קרום המוח עשו לי דיקור מותני, והמבחנה שהייתה אמורה להיות צלולה הייתה עכורה לגמרי. זה היה זיהום חמור. קיבלתי אנטיביוטיקה וסטרואידים, 24/7".

דורית נחמיה (צילום: באדיבות המצולמת)
דורית נחמיה|צילום: באדיבות המצולמת

בין ייאוש לתקווה: "במשך שלושה ימים הייתי בסדר, קיבלתי אורחים וקראתי ספר, אחרי שלושה ימים לא הרגשתי את צד ימין, פרכסתי, איבדתי את יכולת הדיבור לגמרי. הייתי שבועיים במיטה נכה מאה אחוז. הרגע הכי קשה היה כשהבנתי שאני לא מובנת ושנלקחו ממני המילים. אני עיתונאית תחקירנית, כל החיים שלי זה מילים, ופתאום זה נלקח ממני, זה היה הלם. הייתי בקרקעית. מהמקום הכי נמוך שאתה צריך לצלצל בפעמון כדי שיחליפו לך חיתול בחרתי בחיים. נשארתי חודש וחצי באשפוז, כולל שיקום נפגעי ראש בשיבא, ולמדתי הכול מהתחלה כמו תינוקת: לדבר, ללכת, לאכול, להפעיל מחשב. ממש ריסטרט".

זה לא היה קורה לולא: "האחות הראשית בבית החולים חשבה שאני בהתקף פניקה בגלל האופן שבו דיברתי, אבל היה רופא במיון, ד"ר ישי פרידמן, שקלט שאולי זאת דלקת קרום המוח ועשה לי ניקור מותני. עד היום הוא רשום לי בטלפון 'ד"ר ישי הציל את חיי'. חוויתי חסד ברמות שלא הכרתי מכל המעגלים, מהמשפחה הגרעינית, מהמשפחה המורחבת, מחברות וחברים. וכמובן הצוות הרפואי, כוח עזר ואחיות ורופאים. פשוט מלאכים".

שינוי חיים: "קיבלתי את החיים שלי במתנה באותו לילה, ואני חיה אותם בהודיה. שום דבר כבר לא מובן מאליו. אני מרגישה שאני לא יכולה לבזבז את חיי על דברים שליליים, כמו כעס, או להיות במקומות שאני לא מחוברת אליהם. אחרי שסגרו את החינוכית, כעובדי מדינה, העבירו אותנו למשרדי ממשלה אחרים, הרגשתי שזה לא נכון לי. פרשתי בלי לדעת לאן אני הולכת. היום אני מדריכת לימודי ימימה בקבוצות, מלווה נשים במשבר ומעבירה הרצאות בשם 'לבחור בחיים'. אני גרה בצפון במושב, שזה שונה לגמרי מהחיים שלי במרכז. ההבנה שהחיים יכולים בדקה להיגמר או להשתנות גורמת לי לא לבזבז את הזמן. לא להיתקע בדפוסים של פחד וכעס. אני רוקדת, מתופפת והולכת לנחל, לומדת, עושה טוב לעצמי לאחרים".

"אשתי והתינוקת שמרו על שפיותי" // איל באבד, 47, נשוי פלוס ארבעה

האירוע: בנובמבר 2005, כשבתו הבכורה הייתה בת שלושה חודשים, עבר איל באבד, שוטר במקצועו, תאונה עם האופנוע המשטרתי. הפרמדיק קיבל אישור לקבוע מוות בשטח, אבל החליט לא לוותר, והצליח לפתוח לאיל את קנה הנשימה. "הגעתי לבית חולים תל השומר עם טמפרטורת גוף של 7 מעלות", הוא מספר, "הגעתי גופה. הרופאה שקיבלה אותי כבר הייתה בטוחה שאני סיימתי, דיממתי ולא היו לי חומרי קרישה. ואז רופא צעיר סטאז'ר נזכר בשיטה של פרופסור אורי מרטינוביץ שמצילה חולי המופיליה. קיבלתי שלוש זריקות כאלה. הייתי שבועיים מורדם ומונשם. עם ריסוק של בית החזה, שבר בכתף, חוליות שבורות ודימום תוך גולגולתי. כל פעם שניסו להעיר אותי התפתלתי מכאבים והרדימו אותי שוב".

יואב אסא (צילום: באדיבות המצולם)
יואב אסא|צילום: באדיבות המצולם

בין ייאוש לתקווה: "היה לא קל, אני חושב שמה ששמר על שפיותי בכל התהליך היו אשתי והתינוקת שלנו שרק נולדה. היא הלכה להיניק כל שלוש שעות וחזרה".

זה לא היה קורה לולא: "הפרמדיק מועיוויה כבהא הוא זה שהציל את חיי. אנחנו עדיין בקשר, הוא עובד היום במשרד הבריאות כאחראי על בריאות הציבור במגזר הערבי. הוא ניסה פעמיים להכניס לי צינור לדרכי הנשימה ללא הצלחה, כבר היה אמור להכריז על מותי אבל לא ויתר וניסה שוב. לא הייתה לו כוונה לתת למישהו למות בתחילת המשמרת שלו".

שינוי חיים: "הריאות שלי מתפקדות שישים אחוז. כל הדברים שעשיתי, כמו צלילה וסנפלינג אני לא יכול לעשות היום. היום אני בוכה. למדתי בזום מקצוע חדש, ואני טכנאי מחשבים. אני היום אדם אחר, הייתי אדם רגוע ואדיש היום אני עם פיוז קצר, מתעצבן על כולם. 40 אחוז נכות זה לא פשוט".

"הבנתי שיש עוד שנים של כאבים ורציתי לוותר" // יואב אסא, 44, נשוי אבא לילד

האירוע: 16 ספטמבר 2011 גבעת חול בחפץ חיים, יואב אסא, בוגר יחידת 669, מדריך כושר קרבי לנערים לפני גיוס ובעל ארגון חינוכי לנוער שפועל בעזרת ספורט ואתגרי שטח, סופג באמצע אימון מכת חשמל של 160 קילו וואט, שיצרו כוויות ב-70 אחוז מגופו. 12 יום היה מחוסר הכרה מורדם ומונשם. "זה קרה ממש לקראת סוף האימון. החבר'ה, 30 במספר, היו בהפסקת שתייה, ואני מתכנן להפתיע אותם עם עוד עשרה ספרינטים. חברת מקורות חפרה שם מאגר מים ומהחול שחפרו נוצרה דיונה ועליתי עליה", הוא מספר, "התחלתי לרדת בריצה לכיוון החניכים, משקפי השמש התחילו ליפול מראשי, שלחתי יד להוריד אותם וקלטתי שקו המתח קרוב מדי. הכבל היה במרחק חצי מטר מהיד שלי וזה הספיק כדי שהחשמל יעבור בגופי כמו מכת ברק. משם אני לא זוכר דבר. החניכים סיפרו לי שזה העיף אותי באוויר, עליתי בלהבות, וכשהתגלגלתי למטה הבגדים והעור התקלפו ממני. החניכים עשו לי החייאה, חלק רצו לבקש עזרה מבסיס סמוך, ואחד החניכים צלצל למד"א וקיבל הוראות מה לעשות עד שיגיע אמבולנס. הם התחילו לקרר את גופי במגבות רטובות. 12 יום אחרי זה התעוררתי בבית חולים בלי יכולת להזיז את שתי רגליי, והמון המון כאבים. 70 אחוז מהגוף שרוף עם כוויות בדרגה 2 עד 3. פשוט בשר צרוב. אני מתעורר למציאות חדשה. מסתכל על שתי רגליי ומבין שאני כבר לא אני".

יואב אסא (צילום: איתי דגן )
"הבנתי שיש לי עוד חודשים או שנים של כאבים ורציתי לוותר". יואב אסא עם בת דודתו|צילום: איתי דגן

בין תקווה לייאוש: "הייתי חודשים וחצי ביחידת הכוויות בתל השומר, בטיפול רפואי ששומר אותי בחיים, אחר כך שלושה וחצי חודשים בשיקום אורתופדי, ואז חצי שנה של אשפוז יום בתל השומר. כל תהליך שיקום הוא אף פעם לא קו ישר. יש רגעים של אופטימיות ויש רגעים של דכדוך עצום. כשאומרים לי למשל בתחילת הדרך 'היום נעשה אימון' ואני מתמלא באופטימיות, עד שאני מבין שהאימון הוא לשבת 40 דקות. יותר מהכאב הנוראי הבנתי שאני לא יואב יותר, יואב שחלק מהזהות שלו זה הגופניות בקושי יושב. בהתחלה הייתי עסוק במי אחראי למחדל, אני מזהה את הקול הזה בתוכי המאשים המתבכיין ואני מבין שאני לא בנתיב הנכון, ומחליט להתמסר כולי לתהליך השיקום. אני מחליט להחזיר לעצמי את ההשפעה על הגורל שלי. חודש וחצי אחרי התאונה פרופסור חייק נדהם מהמהירות שבה צמח לי עור חדש, כבר רצו להעביר אותי לשיקום, ובאותו לילה המערכת החיסונית שלי קרסה. נכנסתי לתשעה ימים של הידרדרות. כאבים איומים, לא הצלחתי לאכול, ומתחילות לחדור מחשבות שאני לא רוצה לחיות. הבנתי שיש לי עוד חודשים או שנים של כאבים ורציתי לוותר. ואז, כשהייתי במקום הכי נמוך, הגיע לבקר אותי הדוד שלי סמי רפאל, שהיה אז בן 86. איש נערץ שקיבל את הצל"ש הראשון מבן גוריון. לא רציתי שיראה אותי ככה, מיהרתי לנגב את הדמעות, ועשיתי הכול כדי שירגיש שהכול בסדר. כשהוא יוצא, רווח לי שסוף סוף אפשר להמשיך לבכות אבל זה לא קורה. באותה נקודת זמן קורה המהפך. אני מפסיק לבכות".

זה לא היה קורה לולא:" המון. החניכים שעשו לי החייאה, האמבולנס, היו פה המון סיפורי מזל. 800 מטר מהמקום שהתאמנו היה בסיס חיל אוויר. כשהחניכים רצו לקרוא לעזרה, מפקד הבסיס הבין את חומרת המצב ושלח קריאה למסוק שהביא אותי לתל השומר, ששם המחלקה הכי טובה לטיפול בכוויות במזרח התיכון. ביחידת הכוויות היה צוות מדהים של רופאים, פרופ' יוסי חייק, ד"ר איל וינקלר, האח הראשי של המחלקה יעקב ברדה. כל הצוות. דמויות שהפכו להיות עוגן – איגור ברין ונור האחים שמטפלים בי. מעבר למקצועיות אני מקבל אמפתיה ודחיפה והבנה. הכול בסביבה מאד תומכת, המשפחה החברים".

_OBJ

 שינוי חיים: "זאת נקודה בזמן שלגמרי משנה חיים. לקראת היציאה מיחידת הכוויות אני מרגיש שמה שמחזיק אותי חי זה הרדיפה אחרי משמעות. אני אדם שעוסק כל חייו במשמעות, שנותן השראה לאחרים. זה מה שעושה לי טוב. בשיקום אני כבר בעולם שאני יותר מתפקד, ואני חוזר להתמקד לא רק בעצמי אלא גם באנשים אחרים. אם זה מטופלים אחרים, או להגיע לדירה של איגור ב-11 בלילה במעונות העובדים ולהוציא אותו לאימון גופני. יכולתי לצאת מהסיפור הזה אדם יותר חלש ויצאתי אדם חזק. המיקוד של להתרחק מהאשמות, להתעסק פחות בעצמנו ויותר במשמעות ובצרכים של הסביבה שלנו".