זה קורה כמעט לכולנו. באמצע שגרת היום, כאילו משום מקום, צץ קטע של שיר וחוזר על עצמו שוב ושוב ללא הפסקה. החדשות הרעות? אין לדעת מתי הוא יזוז מכאן. "קטעי השיר שנתקעים לנו בראש נקראים בארצות רבות "תולעי אוזניים". לפעמים המנגינה הטורדנית תיעלם בתוך כמה דקות, ולעתים התולעת תלווה אותנו למשך כל היום ואפילו תקשה עלינו להירדם בסופו", אומר איתן אוקסנברג, כותב במכון דוידסון לחינוך מדעי.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
השירים הדביקים, או בשמם המדעי "דימויי מוזיקה בלתי רצוניים", הם תופעה מסקרנת וייחודית. "במתקפה של שיר כזה, קטע מוזיקה קצר נשלף באופן בלתי רצוני מהזיכרון וחוזר על עצמו שוב ושוב, לפעמים במשך שעות. אין לנו שום שליטה על התופעה הזאת – אנחנו לא בוחרים איזה שיר ייתקע לנו, לא מזמנים במודע את הזיכרון ואפילו לא יכולים לסלק אותו מראשנו", אומר אוקסנברג.
חשבו עד כמה התופעה הזאת ייחודית. איפה עוד תמצאו דוגמאות לדברים שנשלפים מהזיכרון שלכם בלי שאתם מנסים להיזכר בהם ומסרבים להיעלם? מה אפשר ללמוד על המוח שלנו מחוסר השליטה ומהכניעה המוחלטת הזו?
למה זה קורה?
בואו נכיר קצת יותר לעומק את תולעי האוזניים. "תולעי מוח שייכות לסדרה של תופעות של קוגניציות לא רצויות. המוח שלנו אלוף בלייצר תכנים גם כשאנחנו לא מתכוונים אליהם", אומר ערן כ"ץ, פסיכולוג. "אפשר לחשוב על רצף דמיוני שבו בצד אחד יש מחשבות סתמיות שנכנסות לראש ללא הזמנה - שימו לב מה יקרה אם אבקש מכם לא לחשוב על פיל לבן עם נקודות סגולות - ובצד השני, מצבים פתולוגיים יותר כמו מחשבות אובססיביות, פלאשבקים טראומטיים ואף הזיות. מכיוון שלרוב תולעי מוח לא מפריעות יתר על המידה, אם כי הן יכולות לעתים ממש לעצבן, הן שייכות לצד הקל יותר של הרצף".
מחקר בולט שעסק בנושא הזה מצא של-98 אחוז מבני האדם נדבקו בשירים בהזדמנות זו או אחרת. "יותר מ-90 אחוז מאתנו חווים התקפה מוזיקלית כזאת לפחות פעם בשבוע ובערך רבע מאתנו חווים אותה כמה פעמים ביום", אומר אוקסנברג. "כמעט תמיד מדובר במנגינה קליטה שנתקעת בלולאה ומשתקעת במוחנו, לרוב במהלך ביצוע מטלות שלא דורשות ריכוז גבוה או שימוש רב בזיכרון פעיל".
אחד ההסברים שניתנו לתופעה הזאת קשור לדרך שבה אנחנו קולטים מוזיקה ואוגרים אותה. "כשאנחנו מקשיבים למוזיקה אנחנו משתמשים בזיכרון מתמשך – אנחנו לא זוכרים תווים בודדים אלא מכלול שלם של רגעי מוזיקה, שיוצרים ביחד זיכרון מוזיקלי. כלומר הקטע שחוזר על עצמו יכול להיחשב כזיכרון אחד שלם שאי אפשר לפרק לחלקים קטנים יותר", אומר אוקסנברג. "אפשר לטעון שזה דומה לזיכרון גופני או תנועתי, שבו רצף של תנועות יוצר פעולה. חישבו על פעולות כמו קשירת שרוכים, או קוד שאתם זוכרים בתנועות האצבעות ולא במספרים. בדומה לשירים דביקים, גם כאן רצף הפעולות יכול להתרחש בצורה כמעט לא רצונית וקשה לנו להפריד בין הפעולות הנפרדות שיוצרות את הרצף הזה".
עוד ב-mako בריאות:
>> האם אתם אנשים שיכולים לבגוד בפרטנר שלכם?
>> כושר קדמוני: מה הסוד של הבחור הזה?
>> הקרנות זה לא סרט: הטיפול שמסתירים מחולי הסרטן
"אלו הם מצבים שבהם המוח לא מרוכז במטלה ממוקדת אלא פנוי להתבוננות פנימה והקשב יכול להיות יותר מפוזר. למשל, חלימה בהקיץ או כשעוסקים בפעילות מונוטונית שלא דורשת ריכוז מיוחד ואולי אף משעממת, כך שהמוח "חופשי" יותר לייצר קוגניציות לא רצויות", מוסיף כ"ץ.
האם יש קשר להפרעה טורדנית כפייתית?
"קשה להגיע למסקנה חד משמעית לגבי הקשר בין המנגינות התקועות למחשבות הטורדניות ב-OCD או לקוגניציות לא רצויות אחרות. מה שכן, ברור הוא שבניגוד לאופי הלא נעים של המחשבות הטורדניות, המנגינות התקועות לא נחוות כמשהו שלילי במיוחד. עוד הבדל משמעותי בין מחשבות טורדניות ומנגינות תקועות הוא שהמנגינות נעלמות, בדרך כלל, לאחר כמה שעות או לאחר יום, וכשהן חוזרות, מדובר במנגינה חדשה. המחשבות הטורדניות ב-OCD אינן כאלו, שכן הן חוזרות ונשנות פעמים רבות במהלך היום והתוכן שלהן חוזר על עצמו", אומר כ"ץ.
בסופו של דבר, שאלת השאלות היא איך נפטרים מתולעי אוזניים. והתשובה היא שאין תשובה טובה. "יש החושבים שצריך למצוא להאזין לשיר שנתקע עד סופו אולם נראה שזה לא עובד. מה שכן אפשר לנסות הוא למצוא איזו מטלה שדורשת ריכוז וכך לעבור ממצב של קשב נמוך ומפוזר לקשב ממוקד במשהו אחר, עד שהשיר ייעלם. או ליתר דיוק, אם אנחנו רוצים להיות מציאותיים, עד שהשיר יתחלף בתולעת מוח אחרת", אומר כ"ץ.
קסם המוזיקה
האם הסוד טמון במוזיקה עצמה? "להערכתי כן. מוזיקה מפעילה את מוחנו ומשפיעה עליו בצורה ייחודית ומדהימה", אומר אוקסנברג. "מוזיקה מעוררת רגשות עזים, מקפיצה זיכרונות חבויים ומחוללת שינויים גופניים. היא יכולה גם להשפיע באופן כמעט מיידי על מצב הרוח, היא אחד הדברים הראשונים שתינוקות מגיבים להם ואחד הדברים האחרונים שחולי שיטיון מגיבים אליו.