ריקוד בעיני הוא הדבר הכי משחרר שיש. בגיל 15 ראיתי לראשונה את המופע של הכוראוגרפית פינה באוש, וחיי השתנו. גיליתי עולם שלם של ביטוי רגשות על הבמה, של שילוב בין תיאטרון למחול ושל אמת אחת גדולה שמתבטאת לא רק בהתעסקות בהרמת רגליים ובסיבובים.
הבולימיה התפרצה אצלי סביב סוף השירות הצבאי. זה התחיל בתיכון בזמן שהייתי במגמת מחול וסבלתי מדיכאון. את צריכה להיות רזה וכל היום לעמוד מול המראה בבגד גוף וטייץ, וכולם רואים כל גרם כשאת עולה או יורדת, ואת גם מקבלת הערות בנושא. ההקאות החלו אחרי שנים של ניסיונות לעשות דיאטה, כ"פתרון" שיאפשר לא לעלות במשקל. הטריגר היה עולם המחול, אבל מאוחר יותר הבנתי שזה משהו שמגיע מהבית.
הייתי מאוד דיסקרטית בנוגע להקאות, אף אחד לא ידע. אפילו במהלך לימודי הטיפול, שבהם חשפנו המון לגבי עצמנו, וכבר הייתי בת 30 וכבר לא הקאתי, הרגשתי קושי ובושה לחשוף את הנושא. אבל אז בין השנה הראשונה לשנייה החלטתי להיכנס עמוק יותר לנושא ההפרעה האישית שלי ולקרוא מאמרים. מה אגיד לכם - אורו עיניי! הבנתי שאני לא לבד, ושיש סיבות מאוד ברורות לכך שלקיתי בהפרעה הזאת. הבנתי שהעובדה שהייתי ילדה להורים גרושים, שלא הבעתי את רגשותיי האמיתיים, שהייתי ממעמד סוציו-אקונומי מסוים, שלא היה מקום להביע רגשות של כעס והייתה חוסר מודעות לתהליכים הנפשיים, יחד עם פרפקציוניזם מוגזם ועיסוק ב"איך צריך" להיות ולהיראות – כל אלה גרמו לי לחוסר אהבה עצמית ולביקורת קשה על עצמי.
"ניקיתי את עצמי נפשית באמצעות הכתיבה"
במהלך התקופה שבה הייתי חולה, היה לי בראש מעין קול כזה שאמר לי שיש סיבה לכך שאני עוברת את כל הדבר הזה. זאת הייתה סוג של התנהגות שיכולתי לשנות רק כששיניתי את הסביבה שהייתי בה כשחליתי. אז התנתקתי מרוב האנשים שסבבו אותי, ניקיתי את עצמי פיזית עם טיפול נטורופתי ונפשית באמצעות הכתיבה, באמצעות ביטוי פיזי בתנועה, במשחק, באמנות וביצירה. כל הדברים שלא הבנתי בשכל, באו לידי ביטוי בגוף. זעם שהיה עצור בי שנים יצא החוצה בסשן קבוצתי, הקול שהושתק כל השנים בא לידי ביטוי ביצירה אמנותית. רקדתי ודיברתי בצורה אותנטית כל מתי שיכולתי והבנתי שאני רוצה להעלות את כל הידע הזה אודות המסע שעברתי ולשתף אותו עם הרבה אנשים, שאולי זה יכול לעזור להם. הבנתי שהכלי שלי הוא הבמה.
בהצגה הנוכחית שבה אני מציגה ב"קפה התיאטרון הקאמרי" בימים אלה, אני מספרת את סיפור חיי סביב הבולימיה. אני מראה איך דברים שאנשים אחרים אומרים יכולים להיחרת לנו בזיכרון ולעצור אותנו מלנוע בחיים ולהגיע למקומות שהיינו רוצים להגיע אליהם. אני משתפת בחוויות שהיו לי סביב נושא ההשמנה, דברים שאמרו לי ומחשבות שהיו לי בראש, אני מביעה בגופי את הטירוף סביב חוסר האהבה העצמית וההקאה, וגם משלבת ציטוטים מדברים שקראתי בלימודי פסיכולוגיה ובמאמרים אקדמאיים על חוויות פיזיות.
התגובות, למקרה שתהיתם – מעולות. מחמיאים לי על האומץ ועל כך שאני משתפת וחושפת פרטים כל-כך אינטימיים ואישיים. כל אישה שצופה מתחברת לנושא באיזשהו אופן. נשים שעברו ועוברות את ההפרעה אמרו לי שהן מרגישות שהצגתי אותן על הבמה. מישהי אמרה לי שהרגישה שפירקתי אותה במהלך המופע וחיברתי מחדש. גם גברים מגיבים בכך שהם מתוודעים לנושא ושהם מרגישים שאף פעם לא יוכלו ממש להבין מה זה להיות אישה ולחוות את כל זה. אני שמחה כי אני מרגישה מהתגובות שאני מצליחה לגעת ואפילו לעשות שינוי.
הכותבת היא טאל לוי כהן, יוצרת בתחומי הבמה והתיאטרון ומטפלת בתנועה ומחול. בעלת תואר מאסטר בטיפול באמצעות הבעה ויצירה ובוגרת לימודי משחק ב-Method Studio וב- City Lit בלונדון. זוכת "פרס כלת ההצטיינות" ו"חביבת הקהל" להצגות יחיד בפסטיבל האונליין הבינלאומי, ברוסיה 2021.