מחיר הדמים ששילמה מדינת ישראל מאז תחילת המלחמה עומד על לפחות 1,400 נרצחים ונופלים. עד כה נמסרו הודעות למשפחות של 309 חללי צה"ל שנפלו במהלכה, ובתחנת ריכוז החללים במחנה שורה זוהו 808 חללים (שאינם חיילים), והועברו לקבורה 710 חללים. ביניהם אזרחים, חיילים, שוטרים ואנשי הצלה.
בין ההודעות למשפחות השכולות, ההכנה לקבורה והליווי האישי של המשפחות, ניצבים קצינות וקציני הנפגעים. תפקידם הוא לתמוך במשפחות הנפגעים והפצועים מרגע הפגיעה ועד סוף חייהם. בשבוע שעבר פורסם כי קצינת נפגעים חשה ברע ולאחר שהגיעה לבית החולים אובחנה עם קרע בעורך ראשי בליבה. מצבה קשה והיא מאושפזת בטיפול נמרץ. על פי הערכת גורמי הרפואה, הקרע נגרם כתוצאה מהלחץ שבו הייתה שרויה. רק כדי להבין, באיזה עומס מצויים אותם קצינים שעושים עבודה חשובה.
"היא אמרה 'תתעוררי, יש מלחמת עולם'"
שוחחנו עם שתי קצינות נפגעים שעובדות מסביב לשעון - רס"ן מיטל סלבין ורס"ן נוי מרגאי. סלבין, 40, אמא ל-3, רמ"ד נפגעים בחטיבת גבעתי, משרתת כקצינת נפגעים מאז שהתגייסה לצבא. בתפקידה הקודם הייתה ראש זירת מרכז, במלחמת לבנון השנייה - קצינת נפגעים בשריון, בצוק איתן הייתה ראש מדור מאושפזים. ביום שבת, בוקר ה-7 באוקטובר, התקשרה אליה קולגה ושאלה אם היא מודעת למה שקורה בחוץ. "בדיוק קמתי, אז עניתי לה שלא. היא אמרה 'תתעוררי, יש מלחמת עולם. תתארגני ותתאפסי על הנתונים'. התעוררתי למבול של הודעות. אצלי בבית מבינים מה קורה כשאני מקבלת טלפון כזה. מיד ארגנתי תיק לשבוע ויצאתי לכיוון שדה תימן. באותם רגעים לא היה לי מושג עם מה אנחנו הולכים להתמודד. אם יש חיילים הרוגים ואיפה יש חיילים פצועים, לא ידעתי דבר".
שירתת בלבנון השנייה ובצוק איתן, מה שונה הפעם?
"בשונה מכל מה שהכרנו בעבר, תמונת המצב הראשונה של האירוע הנוכחי הייתה של עשרות הרוגים ופצועים. מאירועי עבר אנחנו יודעים שבכל לחימה יש איזושהי הדרגתיות, דיבור על מבצע, התחלה והתגברות, זה זמן יקר שבו אנחנו נערכים למספרים משמעותיים של נפגעים. באירוע הזה, כבר בשבת בצוהריים היינו עם מספר בלתי נתפס של כמעט מאה חיילים שנהרגו באירוע. בנוסף, אחד ההבדלים הכי גדולים בין המלחמה הזו לבין כל מה שהכרנו בעבר, הוא שבמלחמה הנוכחית יש מעורבות מאוד גדולה של אזרחים שנפגעו, כמעט כולנו מכירים מישהו שמכיר מישהו. כקצינת נפגעים הייתי צריכה לנתק מגע אישי ולהיכנס למוד של ניהול, שליטה וגיוס כוח אדם".
איך עושים את זה?
"אני מנסה כמה שפחות להבין ולהפנים את מה שאני יודעת בפועל, ולתפקד כאילו שאני מוצבת חיצונית לאירוע. כקצינת נפגעים שלי יש לי אחריות להיראות הכי חזקה שאפשר מול המשפחות, אסור לי להישבר מולן, אין לי את הפריווילגיה הזו. כמו שמפקד לא יכול לחשוב על הלוחמים שהוא איבד רגע לפני שהוא יוצא לקרב, גם אני צריכה 'להתנתק' מהאירוע מול המשפחות. אבל זה לא באמת ניתוק, אני בוכה לפחות 3 פעמים ביום. בסוף כל יום כשאני מגיעה הביתה אני מתפרקת ובתחילת כל יום אני מרכיבה את עצמי מחדש. אבל זו המשימה שלי ואני מבינה את גודל השעה".
יש לך 3 ילדים, איך עושים הפרדה בין הבית לבין העבודה?
"אם היית שואלת אותי לפני 10 שנים הייתי עונה לך אחרת, אבל היום אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה. הכל נמצא בתוך הבית - האזעקות, החדשות, הדיווחים. אני כבר לא עוברת לדבר באנגלית כשאני מדברת על עוד לוויה או על עוד חלל, אי אפשר להסתיר שום דבר".
"הבנתי שמדובר באירוע גדול, אבל לא היה לי מושג עד כמה"
רב סרן נוי מרגאי,31, אמא ל-2. קצינת הנפגעים של חטיבת הנחל, שירתה במספר תפקידים בתחום משאבי האנוש. בשלב מסוים נחשפה למערך הנפגעים של צה"ל והבינה שהייעוד שלה בחיים הוא להיות קצינת נפגעים - לטפל, להקשיב ולעזור למשפחות הזקוקות לה בשעה הקשה ביותר.
"כחצי שעה אחרי שהחלו האזעקות ביום שבת, הבנתי שיש אירוע רב-נפגעים אצלי בחטיבת הנחל. הבנתי שמדובר באירוע גדול, אבל לא היה לי מושג עד כמה. לבשתי מדים ונכנסתי לאוטו. התקשרתי למפקד חטיבת הנחל, אל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל, והוא אמר לי לנסוע לכיוון הדרום, לסורוקה. זו הייתה השיחה האחרונה שלי איתו".
מה היה בסורוקה?
"מספרים עצומים של אמבולנסים, מאות פצועים, בלתי נתפס. הבנתי שאני באירוע הרבה יותר מורכב ממה שיכולתי לדמיין. משהו שלא חשבתי ולא ציפיתי שיכול לקרות. אספתי את עצמי והתחלתי לעבוד. התפקיד שלי הוא לאתר כמה שיותר מידע על הפצועים שהגיעו לסורוקה, וזה לא משנה אם מדובר בחייל נחל, חייל של פלוגה אחרת או אזרח. אני הייתי צריכה לנסות לאתר כל פצוע ולהודיע לכמה שיותר משפחות, כדי שיהיו כמה שפחות אלמוניים בבית החולים".
אחרי כמה שעות שהיא בתוך הטירוף הזה, נוי הבינה שקרה אירוע שבו היו מעורבים מפקדים של חטיבת הנחל. "ישר התקשרתי למפקד החטיבה והוא לא היה זמין. ניסיתי להבין מה קורה ביחידה שלי, מה המצב של החברים שלי. בשלב מסוים נודע לי שיהונתן שטיינברג נרצח בהיתקלות עם מחבל. פתאום אני לא רק קצינת הנפגעים של החטיבה, אלא גם חלק ממעגל החברים של השכול. זה אגרוף בבטן, מצב שלא חוויתי עד היום. אני גם קצינת הנפגעים של המשפחה וגם מתמודדת עם השכול בעצמי".
איך את מעבירה את הימים האלה?
"אני יודעת שעכשיו זה צו השעה ושאני חייבת להיות הכי נוכחת שאפשר מול המשפחות. לכל קצין נפגעים יש את הרגעים שבהם הוא מתפרק - בנסיעות, מחשבות שצצות, שירים שמזכירים; אבל מתוך התחושות האלה אני מתחזקת כי אני יודעת שבתפקיד שלי יש שליחות ועכשיו יותר מתמיד".
אפשר להפריד בין הבית לעבודה בימים האלה?
"לצערי אני לא רואה הרבה את הילדים שלי בחודש האחרון, אבל אני יכולה להגיד לך שכשאני רואה אותם, החיבוק שאני מקבלת מהם הוא הרבה יותר חזק ומשמעותי מאי פעם. יש משהו באימהות שגורם לי להבין דברים אחרת. גם בעצמי וגם באמא שאני מלווה. קצינת הנפגעים שאני היום היא לא אותה קצינת נפגעים שהייתי לפני האימהות".
הילדים רואים אותך על מדים, הם שואלים על התפקיד שלך?
"הם שואלים. הם יודעים שיש מלחמה ושיש טילים. אני מספרת להם שאני מלווה חיילים שנפצעו ועוזרת למשפחות שצריכות עזרה. זה לא שקר. זה מה שאני רוצה שהם ידעו עכשיו, בגיל חמש".