נפילתה של סמ"ר אגם נעים ז"ל בפיצוץ מבנה ברפיח לפני כשלושה שבועות מעלה שוב על סדר היום את חשיבות שירות הנשים בצה"ל. אגם ז"ל, הנופלת הראשונה מאז החל התמרון הקרקעי בעזה, שירתה כפרמדיקית בגדוד 52, והותירה אחריה זוג הורים, דורית ויורם, ושתי אחיות - יובל ופלג. חבריה סיפרו שהייתה אור גדול, מצטיינת בקורס הפרמדיקים, שהצלת חיים עמדה לנגד עיניה בכל רגע. כמו אגם, עוד עשרות פרמדיקיות משרתות בצה"ל בשירות סדיר ובמילואים, ומסכנות את חייהן מדי יום. במקרים רבים הן עושות זאת תחת אש ובשטח האויב, ועל אף תחושת הסכנה, הן חשות שליחות גדולה ולא מתכוונות לעצור לרגע.
מאז גויסה למילואים ב-7 באוקטובר שירתה יונת דסקל דגן (33), פרמדיקית במד"א, כ-150 ימים בצפון ובמרכז רצועת עזה תחת פלוגת הרפואה הכירורגית של חטיבת הנח"ל. "זאת לא פעם ראשונה שאני נכנסת לרצועה, גם בצוק איתן הייתי בפנים, אבל הפעם זה הרגיש אחרת לגמרי", היא מספרת בריאיון ל-mako בריאות. "אם בצוק איתן ממש הרימו גבה על אישה שנמצאת בפנים, הפעם זה היה פחות מורגש. במלחמה הנוכחית הגישה אחרת כי יש הרבה יותר נשים ממה שהיו אז, בעיקר מתחום הרפואה". בניגוד ללפני עשור, דסקל דגן השאירה הפעם שני ילדים קטנים בבית – בן שנתיים וחצי ובת 10 חודשים. "גם אני בתוך עצמי הרגשתי שונה הפעם בעקבות כך. להיכנס לעזה, עם מעט תקשורת ובלי שידענו מתי נצא, כשהילדים רחוקים, זאת תחושה קשה. הייתי כל הזמן במחשבות מי נמצא איתם, איך הם, מי שומר עליהם עכשיו, ואפילו הקטנה שלי חגגה יום הולדת שנה כשהייתי בפנים. זה היה קשה נפשית, אבל יצא כך שממש באותו יום טיפלנו בשני פצועים קשה. אני זוכרת את הרגע שהעליתי אותם על המסוק ועברה לי המחשבה 'אוקיי, זה שווה את זה, הבנתי למה אני פה'".
אף שלא הכירה באופן אישי את סמ"ר אגם נעים ז"ל, היא מעידה כי שמעה עליה רבות מחבריה במד"א. "הם סיפרו שהיא הייתה מצטיינת קורס, שזה דבר מדהים ומיוחד, וגם עצם העובדה ששיבצו אותה לגדוד קרבי מעידה על מי שהייתה. כולם דיברו על זה שהיא הייתה חיוך אחד גדול. יש מעין אחווה בין הפרמדיקים, ובטח הנשים, הפרמדיקיות הצבאיות, שאת מרגישה שגם אם את לא מכירה מישהי, זה מדבר אלייך, כי את יודעת מה היא עברה, את יודעת כמה קשים הקורס והתפקיד, ואגם הייתה גיבורה. ילדה בת 20 שנכנסת לעזה זה לא משחק ילדים, המטרה שלה היא להציל חיים של חיילים, והיא איבדה את חייה שם. זה משהו שקשה לתפוס".
"זה היה קשה נפשית, אבל יצא שממש באותו יום טיפלנו בשני פצועים קשה. אני זוכרת את הרגע שהעליתי אותם על המסוק ועברה לי המחשבה 'אוקיי, זה שווה את זה, הבנתי למה אני פה'"
יונת דסקל דגן
החשש, היא אומרת, נמצא שם לאורך כל הדרך, ולצד תחושת השליחות "יש משהו באוויר כשאתה שם שמזכיר לך שזה לא אידאלי, בומים ותחושת מלחמה בכל מקום, נ"ט עפים באוויר. זה אזור מפחיד והיו רגעים שהרגשתי סכנה לחיי, ימים של לחימה 24/7 שפחדתי, וגם לא התביישתי להגיד את זה, זה שאני אמא לקח אותי עוד יותר למחשבות שזה לא רק אני בסיפור, יש לי שני ילדים. ניסיתי לשמור על עצמי כמה שיותר, וגם הלוחמים עשו כל שביכולתם לתת לי ביטחון באותם רגעים, חלקם הורים בעצמם, והבינו את המצב שלי. עם זאת, יש הבנה במקצוע הזה מה התפקיד שלך. אני שם כדי שהלוחמים יהיו הכי בטוחים במשימה שלהם, שירגישו הכי בטוח לצאת למשימה הקשה ביותר, אני הגב שלהם. ואם חס וחלילה קורה משהו, אני אעשה הכל כדי שהם יחזרו לאמהות שלהם ולמשפחה שלהם בדיוק כמו שיצאו".
דסקל דגן, ששוחררה מהמילואים באחרונה, לא מהססת ולו לרגע כשאני שואלת אותה על הפעם הבאה שתיקרא לסבב נוסף. "אנחנו מבינים שזה לא נגמר, אין ודאות, ואני מחכה לפעם הבאה. אני ערוכה לזה שאני יכולה להיות בבוקר עם הילדה שלי ולשים אותה בגן, ובערב למצוא את עצמי ברפיח, זה כבר קרה".
ועד אז, היא ממשיכה לעשות חיל במד"א מדי יום, באגף המבצעים וכאחראית "אמבולנס המשאלות", המיזם המרגש שממלא בקשות של חולים במחלות קשות או סופניות שיכולת הניידות שלהם אבדה. "אין ספק שזו רמה אחרת לחזור למד"א אחרי המילואים, בלי קרמי, נשק וקסדה. הנחיתה שלי מהמילואים בהחלט קלה יותר ממילואימניקים שצריכים לחזור למשרד ומרגישים מנותקים, דבר שקורה לא מעט. בשנה האחרונה אנחנו בשגרת מלחמה במד"א, ככה אנחנו מכנים את זה. אני אמנם לא מסתובבת עם נשק כמו במילואים, אבל אני עוסקת בהצלת חיים יום-יום".
"היו רגעים שהבנתי שזו הייתה יכולה להיות אני במקום החייל שאני מטפלת בו"
נפילתה של סמ"ר אגם נעים ז"ל החזירה את הפרמדיקית הקרבית אליסה קראנט (23) לאירועי 7 באוקטובר, לשבת השחורה שבה נרצחה גם חברתה הקרובה עמית מן ז"ל, פרמדיקית בקיבוץ בארי. "כל יום שאני נמצאת בתפקיד זה לא רק שליחות בשבילי, אלא גם בשביל עמית ז"ל, וגם בשביל כל הפרמדיקים האחרים שנפלו בעת מילוי תפקידם", היא אומרת, "הנפילה של אגם ושל אחרים עושה אצלי את האפקט ההפוך. זה לא פוגע לי במורל אלא נותן לי את המוטיבציה ואני מתעקשת להיות במקומות האלה ולסייע, אני מרגישה מחויבת לזה. ברור שהיו רגעים בעזה שהיה פחד, רגעים שהבנתי שזו הייתה יכולה להיות אני במקום החייל שאני מטפלת בו, אבל אין לי איך לשלוט בזה. אני מאמינה בגורל ושיש השגחה עליונה, ואני מעדיפה לא להתעסק בדברים שלא בשליטתי ולהתמקד בתפקיד".
"כל יום שאני נמצאת בתפקיד זה לא רק שליחות בשבילי, אלא גם בשביל עמית ז"ל, וגם בשביל כל הפרמדיקים האחרים שנפלו בעת מילוי תפקידם"
אליסה קראנט
קראנט שירתה במילואים במלחמה במשך כחצי שנה, בין השאר באיו"ש, בצפון ובעזה. "אני מרגישה שנקודת הפתיחה שלנו היא לא רק שווה לגברים, היא אפילו יותר מזה. המסלול לתפקיד פרמדיק צבאי הוא אותו המסלול לגברים ונשים, וגם התנאים שבהם אנחנו נמצאים אחרי זהים. אגב, במסגרת התפקיד שלי אני סוחבת עלי את הפק"ל של המטפל הבכיר, כלומר אני בדרך כלל סוחבת יותר ציוד מהלוחמים, וזה אפילו נותן בתחושה האישית יתרון. להגיד שאין אתגר? תמיד יש, זה מתבטא בדברים הכי קטנים, ובתוך עזה זה מאוד מורגש, למשל היגיינה נשית ואיך מתמודדים עם זה באזור לחימה, אבל יש גם רגעים מיוחדים. באחד המקרים היינו בבית חולים שיפא, זה היה יום שישי והייתי הבחורה היחידה, ומצאתי את עצמי בסיטואציה שאני מדליקה לבד נרות ומברכת ומסביבי כל הלוחמים, וזה היה מרגש מאוד".
מאז שוחררה ממילואים שבה קראנט לתפקידה כפרמדיקית במד"א במרחב לכיש. "לקח לי זמן לחזור לשגרה. מצופה מכל מי שחזר מהמילואים לחזור מיד לשגרה שלו, אבל זה לא פשוט. ראיתי דברים של אלוהים ישמור וברגע אחד אתה פתאום חוזר הביתה. בזכות החברים והמשפחה והשגרה במד"א, זה נעשה בצורה הדרגתית וטובה ובריאה. מאז 7 באוקטובר העבודה במד"א היא בכוננות מלאה, יש הרבה יותר אמבולנסים, צוותים ועובדים, וכולם נותנים את ה-150 אחוז שלהם, כי אנחנו עדיין בשעת מלחמה. זה ארגון חירום וזה מורגש, ועם זאת יש משהו אחר, נחמד אפילו בלחזור מהמילואים, אחרי שרואים פציעות קשות, לקריאות המוכרות. לפגוש את האנשים המבוגרים יותר, אלה שצריכים קצת עזרה, שמישהו רק יחזיק להם את היד, לפגועי הנפש שאנחנו פוגשים מהמלחמה, יש בזה משהו מאוד מספק".
קארנט מבקשת להעביר מסר לכל מי שעומדות לקראת גיוס. "אני בטוחה שיש בנות צעירות שלאור כל המקרים מתלבטות או מפחדות ללכת לתפקיד, ואני רוצה שידעו שמעבר לזה שהתפקיד עיצב אותי וביגר אותי בכל המובנים, אין שליחות גדולה מזו, לטפל ולסייע, להציל חיי אדם. זאת ההחלטה הכי טובה שלקחתי בחיים שלי".