כבר 11 חודשים שישראל שרויה במלחמה קשה, וקצב האירועים המטלטלים בלתי נתפס, בצפון, בדרום, במרכז. לצד רבים מהישראלים שצמודים למסך ומעודכנים בכל רגע נתון במתרחש, יש את מי שכבר נמאס להם והחליטו דווקא להתנתק, להפסיק לצפות בחדשות ולנסות לנהל חיים רגועים יותר. חלקם החליטו על כך באחרונה בעקבות החרדה שהגיעה עקב הצפייה הממושכת, ואחרים מעידים כי כבר שנים ארוכות שהם מתחזקים שגרת חיים שכזו, והמלחמה רק חידדה עבורם את נכונות הבחירה שעשו.
"אני ובן זוגי לא צופים בטלוויזיה כבר שנים, אנחנו לא מחוברים לכבלים, אין לנו את ערוצי החדשות, והטלוויזיה שיש לנו היא רק לצפייה בסרטים או בסדרות בנטפליקס", מספרת שרית יעקב מקריית אתא. "החלטנו על זה משום שהרגשנו שהכל מוטה, שנדיר שמקבלים אמת בצפייה בערוצים השונים ושאנחנו לא סומכים על אף אחד". לדבריה, בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, ובשל אי הוודאות והיקף המתקפה, חרגו השניים ממנהגם. "בשבעה באוקטובר הדלקתי טלוויזיה. לא היה אפשר שלא לעקוב אחרי האירועים, אז צפינו בחדשות בימים הראשונים. השארתי את המסך פתוח, בלי קול, כדי להתעדכן, אבל אחרי עשרה ימים זה כבר הרגיש לי יותר מדי, זה הספיק לי. זה רק חידד לי את הבחירה שעשינו. הבנתי שאני יכולה להעיף מבט מדי פעם במבזקים וזהו, חשוב לי בסוף שתהיה לי שליטה על מה שאני שומעת ולמי אני מקשיבה. אני רואה מה קורה לאנשים סביבי בגלל הצפייה בטלוויזיה. אין להם חיים. הם חשים לחץ תמידי, והדיבור האינסופי שהם שומעים בערוצים נכנס להם למחשבות גם כשהטלוויזיה עצמה סגורה, אין להם דקה אחת של שקט פנימי במהלך היום".
אצל אמה של שרית, לעומת זאת, התרחש תהליך שונה. מאז ומתמיד היא צפתה באדיקות בטלוויזיה ומעודכנת בחדשות. עם זאת, בחודשים האחרונים החליטה לקחת צעד אחורה. "אמא שלי בת 88 בקרוב, והיא סובלת מכל מה שקורה עכשיו. היא תמיד הייתה מחוברת לטלוויזיה ולחדשות, אבל בתקופה האחרונה היא הרגישה חרדה, שהיא לא עומדת בזה יותר. אפפו אותה עצב וכאב כבד על מה שקרה, על מה שהדור שלה ספג, והיא הגיעה למצב שהיא לא הצליחה לתפקד. למרות שהיה לה קשה להתנתק, היא עשתה זאת לבסוף. היום היא רואה רק עדכון אחד או גג שניים, והיא לאט לאט מצליחה לחזור איכשהו לתפקוד".
"אם אשמע אזעקה, ניכנס לממ"ד. עד אז אני לא רוצה לשמוע על שום דבר רע שקורה"
עמית מירושלים לא רואה חדשות. "זו החלטה מודעת שקיבלתי כבר לפני מספר שנים. בשלב מסוים בחיים הבנתי שזה פשוט עושה לי רע בנשמה, ואפילו גורם לי לצרוך תרופות הרגעה. אני יודעת שזה סוג של ניתוק, אבל כשהנפש לא מסוגלת להכיל את כל הדברים הרעים שקורים פה, עדיף להתרחק ממידע אלים ושלילי. אני מעדיפה לקרא ספר טוב לפני השינה, להסתכל במדורי אופנה או לבלות עם הילדים. לא יודעת אם זה מתאים לכולם – לי זה עובד. אם אשמע אזעקה, ניכנס לממ"ד. עד אז אני לא רוצה לשמוע על שום דבר רע שקורה".
>> כך תגנו על עצמכם מפני פגיעה נפשית
>> שמרו על הנפש שלכם: הניחו לטלפון
גם בקרב הדור הצעיר יותר, מי שחיים את המדיה החברתית, האפליקציות והעדכונים, יש מי שהרגישו כי העדכון השוטף במצב משפיע עליהם לרעה. "כמה חודשים אחרי שהתחילה המלחמה הורדתי את כל ההתראות מאפליקציות החדשות בטלפון, והפסקתי כמעט לגמרי לראות חדשות בטלוויזיה", אומרת נועה (שם בדוי), בת 30 מחולון. "אני עדיין נחשפת לכל מיני דברים באינסטגרם, ואי אפשר לגמרי להרחיק את זה, אבל אני משתדלת לא להתעמק בזה, זה לא כל היום מולי כמו שהיה לפני כי פשוט הרגשתי שזה לא עושה לי טוב. כל רגע יש משהו מלחיץ אחר, טילים בצפון, הרוגים במלחמה בעזה, וגם כתבות בחדשות על כל הסיפורים הקשים, זה פשוט היה מוריד לי את המצב רוח והרגשתי שאני לא מצליחה להתרומם".
"אני רואה מה קורה לאנשים סביבי בגלל הצפייה בטלוויזיה. אין להם חיים. הם חשים לחץ תמידי, והדיבור האינסופי שהם שומעים בערוצים נכנס להם למחשבות גם כשהטלוויזיה עצמה סגורה"
שרית יעקב, קריית אתא
בניגוד אליהם, אסף (שם בדוי), בן 45 ממודיעין, מספר כי ב-11 חודשים האחרונים הוא מחובר יותר מאי פעם לחדשות ולעדכונים. "פעם לא הייתי רואה חדשות כמעט, ממש רק מדי פעם. אבל מאז המלחמה אני מרגיש שאני חייב להתעדכן כל הזמן. יש לי התראות כמעט מכל אתר אפשרי. אני לא מצליח שלא לצפות, כי אז אני מרגיש שאני לא מחובר, שאני לא יודע מה קורה סביבי, ובימים האלה שכל דקה קורה משהו, אני לא רוצה לפספס את הדברים החשובים". הוא מוסיף כי הוא מכיר בהשלכות הצפייה הבלתי פוסקת על נפשו, ולכן בשבועות האחרונים משתדל למצוא איזון כלשהו ולהתנתק מעט. "אני רואה באיזה מצב רוח אני נמצא אחרי שאני צופה בכתבות קשות, או שאני שומע דיבור אינסופי על המצב הפוליטי הרעוע, ולכן אני מנסה להתעדכן באירועים, אבל לא להישאב לזה. נגיד אם יש כתבה קשה או עדות על סיפורי הזוועות, אני מעביר ערוץ. זה לא שלא אכפת לי או לא חשוב לי לשמוע את העדויות, אני פשוט מנסה להגן על עצמי ועל הנפש שלי".
"ככל שהצפייה בטלוויזיה רבה יותר, הבריאות הנפשית והפיזית נוטות להיות גרועות יותר"
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי "הטלוויזיה היא אופציה זולה ומפתה, עם תכונות שממגנטות את הקשב ואת תשומת הלב, ומקשות להתעלם או אפילו להשתחרר ממרתון הצפייה". לדבריה, מינון יתר עלול להזיק. "בספרות הרפואית נמצא שככל שהצפייה בטלוויזיה רבה יותר, הבריאות הנפשית והפיזית נוטות להיות גרועות יותר. צפייה בטלוויזיה מטבעה היא פעילות פסיבית, שהשתקעות מופרזת בה עלולה לבוא על חשבון פעילות גופנית, מפגשים חברתיים ויוזמות מקוריות". הד"ר מוסיפה כי "בעוד שנמצא מתאם בין צפייה מרובה לבין סיכון לבעיות נפשיות, ניסויים מבוקרים מצאו שיפור במצב הגופני והפסיכולוגי בעקבות צמצום שעות טלוויזיה".
צפייה מסביב לשעון בחדשות, אומרת הדוקטור, משמרת מתח מתמיד, תחושה של עמידה על המשמר, כאילו ידיעה בזמן אמת על הזוועות מגנה או מחסנת איכשהו מפני השלכותיהן. "הצפייה למעשה גוזלת משאבים רגשיים, משבשת מילוי מצברים פסיכולוגיים ומשאירה את הצופים במצב של קיפאון, בלי שיחושו שביכולתם להשפיע על המציאות". עוד היא מציינת כי בייחוד סרטונים שבהם מראות קשים הם בעלי פוטנציאל מזיק לנפש.
"הצפייה למעשה גוזלת משאבים רגשיים, משבשת מילוי מצברים פסיכולוגיים ומשאירה את הצופים במצב של קיפאון, בלי שיחושו שביכולתם להשפיע על המציאות"
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית, אוני' ת"א
ריקי מאירי, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית ומנהלת מקצועית ביחידה הקלינית בנט"ל, אומרת כי מאז שבעה באוקטובר התקבלו אלפי פניות לקווי הסיוע של נט"ל, קפיצה של מאות אחוזים משנים קודמות. "חלק מהפניות היו של אנשים שצפו באירועים בטלוויזיה, וזיהינו אצלם סימפטומים דומים לאלה של פוסט טראומה, כך למשל עוררות יתר, הימנעות ממפגש עם אנשים, הסתגרות בבית וכדומה".
מאירי מסבירה כי בתחילת המלחמה רבים הרגישו צורך להיות מעודכנים כל הזמן. "בתוך אי הוודאות, הם היו צריכים את החמצן של החדשות כדי להרגיש שליטה על חייהם, הם הרגישו חובה להיות באפליקציות ומחוברים כל הזמן". עם זאת, ככל שהאירוע הסלים והתמשך, אנשים החלו לפתח מנגנוני הגנה שיעזרו להם להתמודד עם המצב, שכללו גם התנתקות מהחדשות. "אנחנו יודעים היום שפוסט טראומה יכולה להתרחש גם לאחר חשיפה לתכנים באופן שאינו ישיר, בין השאר על ידי צפייה בטלוויזיה, שכן הצפה תקשורתית בהחלט גורמת למוח לעבוד שעות נוספות. השידורים היום מתרחשים מכל מקום והמצלמות נמצאות בכל מקום, גם אם אלה אירועים צבאיים או מרדף אחר מחבלים כפי שאנחנו זוכרים מהפיגוע הקשה בדיזנגוף לפני כשנתיים, ולמעשה המוח לא יודע להבחין בהבדל, ובכך שזה בטלוויזיה ולא משהו שקרוב אלינו. כתוצאה מכך, אזור האמיגדלה במוח משדר לגוף שיש סכנה, שצריך להתגונן, וזה עלול לייצר טריגר ותסמיני פוסט טראומה".
לדברי מאירי, לכל אדם ישנו חלון סיבולת, שדרכו חודר מידע שעובר תהליך אוטומטי של עיבוד. "אירועי הזוועות שכולנו נחשפנו אליהם ברשתות ובטלוויזיה הם מסוג האירועים שפורצים את חלון הסיבולת שלנו, בדומה למכל מים שגולש על הכיריים, ואז המידע מתרוצץ בגוף בלי שעבר עיבוד ויכול להוות טריגר לתחושות קשות".
"חשוב להישאר מעודכנים, אבל כל אחד צריך להבין מה נכון לו, ומתי הצפייה מעוררת אצלו סימפטומים שצריכים להדליק נורה. כולנו במצב של חוסר ודאות מתמשך, כולנו עדיין באירוע"
ריקי מאירי, פסיכותרפיסטית, נט"ל
אך האם דווקא בימים סוערים אלה אין חשיבות לחיבור של האזרחים למה שמתרחש? "הכל תלוי במצב של המכל הרגשי שלנו", היא אומרת, "אם אני יכולה להכיל את האירוע, להרגיש את הביחד, להניע לפעולה, זה מעולה".
מאירי מציינת כי ההמלצה בקרב גורמי המקצוע היא לשמור על מינון בכל הנוגע לעדכונים חדשותיים. "לכל אחד מתאים משהו אחר. אנחנו כן ממליצים למטופלים שלנו להיות מחוברים, אבל זו שאלה של מינון. חשוב להישאר מעודכנים, אבל כל אחד צריך להבין מה נכון לו, ומתי הצפייה מעוררת אצלו סימפטומים שצריכים להדליק נורה. כולנו במצב של חוסר ודאות מתמשך, כולנו עדיין באירוע, באיזושהי תחושה של עוררות. שיקום אמיתי יתאפשר רק כשהמלחמה תסתיים ונוכל לחזור לאיזשהו איזון, כרגע זה כמו לזרוק שמן לסיר רותח".